הפרת נהלי נשק של משמר הגבול

הפרת נהלי נשק של משמר הגבול

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא י' כהן) בת"פ 185-11-12 ביום 1.4.2014, במסגרתו הושתו על המבקש 42 חודשי מאסר בפועל ועשרה חודשי מאסר על תנאי.

כתב האישום

נגד המבקש (ואשתו – להלן: רנין) הוגש כתב אישום מתוקן בשנית ביום 21.10.2013 ובו שני אישומים (להלן: כתב האישום). על פי עובדות כתב האישום, המבקש שירת במועדים הרלוונטיים כסגן ראש צוות בילוש ביחידת "שחר" 101 של משמר הגבול. למבקש קרוב משפחה המתגורר באותו הכפר בו הוא מתגורר, ושמו רוני (להלן: רוני).

במסגרת האישום הראשון שיוחס למבקש בלבד (להלן: האישום הראשון), מתואר כי ביום 9.10.2012, לפני שנסעו המבקש ורנין לחתונה, השאירו במשמורת אצל רוני את בתם וכן מספר תיקים. באחד מהם, היה רובה סער, אליו מחובר פנס (להלן: הנשק) וכן מכשיר שליטה חשמלי (להלן: הטייזר), אשר המבקש קיבל מיחידתו, והם שימשו אותו לצורך מילוי תפקידו. המבקש עשה כן, למרות שידע שהדבר אסור על פי נהלי משמר הגבול, ולמרות שידע שרוני עסק בפלילים ואין לו רשות על פי דין להחזיק נשק. יומיים לאחר מכן, בלילה של יום 11.10.2012 שבו המבקש ורנין מהחתונה, וביקרו את רוני. לאחר הביקור השיבו בני משפחתו של רוני את התיקים למבקש ולרנין, מלבד התיק בו הנשק והטייזר. למחרת פנה המבקש לרוני וביקש את הנשק והטייזר, אך האחרון ענה שהם לא אצלו. למרות זאת נמנע המבקש מלדווח כי הנשק והטייזר נגנבו על ידי רוני. בגין מעשים אלה הואשם המבקש בעבירת מרמה והפרה אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירת הזנחת השמירה של כלי יריה וחומרים מסוכנים, לפי סעיף 339 לחוק העונשין; ובעבירת סיוע לאחר מעשה לפי סעיפים 260 ו-261 לחוק העונשין.

במסגרת האישום השני (להלן: האישום השני) שיוחס למבקש ולרנין, מתואר כי בהמשך לדברים שתוארו באישום הראשון, ביום 13.10.2012 נפגש המבקש עם רוני כדי "לטכס עצה" כיצד לחפות על נסיבות גניבת הנשק והטייזר. למחרת היום נפגשו השניים בביתו של רוני, הגו וגיבשו, בידיעת רנין, תכנית שנועדה להסתיר את הנסיבות האמורות (להלן: התוכנית). במסגרת התוכנית, המבקש תיאם עם שוטר משמר הגבול המשרת ביחידתו (להלן: איציק) כי האחרון יקח את המבקש מביתו לבסיס בו הם משרתים באמצעות רכב של היחידה (להלן: הרכב המשטרתי). המבקש ורנין הגיעו באותו ערב לביתם יחד עם בנו הקטין של רוני (להלן: ר.ג.) והציגו מצג כוזב בפני איציק, לפיו הם שבו מקניות ור.ג. מסייע להם בסחיבת המוצרים. בנוכחות איציק, המבקש ביקש מר.ג. שיכניס לתא המטען של הרכב המשטרתי את הציוד האישי שלו, וכן תיק שנחזה להכיל את הנשק והטייזר. בהמשך, המבקש ורנין הזמינו את איציק לביתם, במטרה להסיח את דעתו. המבקש הראה לו את חדרי הבית ורנין הכינה לו קפה. באותה עת, בתדרוכם של המבקש ורוני, התפרץ ר.ג. לרכב המשטרתי, תוך שימוש במפתחות הרכב, ללא ידיעה או רשות מאיציק, נטל ונשא את הנשק האישי של איציק וכן את התיק של המבקש, והכניסם לרכב של רנין. גם לר.ג. לא הייתה רשות לשאת או להוביל נשק על פי דין. מאוחר יותר באותו ערב, לאחר פעילות מבצעית, כשגילה איציק כי נשקו האישי נגנב מהרכב משטרתי, דיווח המבקש בכזב ובכוונה להטעות, כי גם התיק בו הנשק והטייזר נגנב מרכב המשטרתי. בגין מעשים אלה הואשם המבקש בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין; בעבירת עשיית עסקה בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; בעבירת התפרצות לרכב בכוונה לבצע פשע או גניבה, לפי סעיף 413ו רישא לחוק העונשין; בעבירת גניבה בידי עובד הציבור, לפי סעיף 390 לחוק העונשין; ובעבירת שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

בית המשפט המחוזי

ביום 5.2.2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בחלק מהעבירות שיוחסו לו, לאחר ניהול הוכחות. באשר לאישום הראשון, המבקש הודה בעבירה של הזנחת השמירה על כלי נשק, ועל כן הורשע בעבירה זו. באשר לעבירת מרמה והפרת אמונים, מצא בית המשפט המחוזי כי בכך שלא דיווח "סמוך ככל האפשר למועד העלמותם" על היעלמות הנשק והטייזר, עשה המבקש מעשה הפוגע בציבור ובכך קיים את יסודות העבירה, והרשיעו בה. באשר לעבירת סיוע לאחר מעשה, זיכה בית המשפט המחוזי את המבקש מעבירה זו, לאחר שקיבל את עדות המבקש שאמר כי ביקש מרוני להשיב את הנשק, ולא נמצאו ראיות כי המבקש סייע בצורה ישירה לגניבת הנשק והטייזר על ידי רוני, למעט באמצעות סיוע עקיף בכך שלא דיווח על היעלמותם בסמוך למועד ההיעלמות.

באשר לאישום השני, בית המשפט המחוזי דן בראיות שקושרות את המבקש לעבירות שיוחסו לו. המבקש מסר הודאה בחקירתו במשטרה, בה הודה בכל עובדות האישום השני. אלא שבעדותו בבית המשפט, טען כי הוא הודה בחקירתו בעובדות שלא היו מעולם, מפני שראה לפני כן את רנין באזיקים, נשבר לבו, והוא החליט להודות בדברים כדי לדאוג לשחרורה המהיר ולשובה לילדיהם. בהמשך לכך, מסר בעדותו גרסה שונה מזו שמסר בהודאתו. לפי הגרסה בעדותו, המתין לכך שרוני ישיב לו את הנשק והטייזר לאחר שהאחרון הבטיח לעשות, וכשהוא הציג בפניו את תוכניתו לגנוב נשק נוסף, המבקש סירב לשתף עמו פעולה ודחה את הצעתו. עם זאת, הוא היה מודע למהות התוכנית. כן, הכחיש המבקש כי הוא ניסה להסיח את דעתו של איציק בזמן שהתוכנית יוצאת לפועל.

לאחר שבחן את ההודאה והעדות והשאלות העולות מהן, הכריע בית המשפט המחוזי כי ההודאה היא הודאת אמת, שנמסרה באופן חופשי ומרצון, וכי גרסתו בבית המשפט וכן גרסה מוקדמת להודאה שמסר ביום 15.10.2012 עוד טרם היה חשוד בדבר (להלן: ההודעה הראשונה), הן גרסאות שאינן אמת. בית המשפט המחוזי מנה מספר טעמים שהביאו אותו לקביעה זו. הראשון, העובדה שבשום שלב לא הופעלו נגד המבקש אמצעים פסולים לגביית ההודאה, ואף אם המפגש עם רנין היה "תרגיל חקירה", הוא לא אמצעי פסול שיכול לבסס שההודאה אינה חופשית ומרצון. השני, תיעודה החזותי של החקירה בה נמסרה ההודאה גילה חקירה נינוחה, והדברים שאמר המבקש במהלכה נאמרו מרצונו החופשי בלבד. שלישית, גרסתו של המבקש בבית המשפט עומדת בניגוד לטענות באת כוחו בדיון הארכת המעצר של המבקש, שם טענה כי המבקש נסחף אחרי רוני להשתתפות בתוכנית האמורה. רביעית, הודעתה של רנין מהיום בו נמסרה הודאת המבקש, מחזקת את דבריו, שכן היא סיפרה את סיפור קשירת הקשר במלואו.

נוסף לטעמים אלה, מנה בית המשפט המחוזי חיזוקים להודאה. הראשון, המבקש ידע על תוכניתו של רוני, ולא הזהיר את איציק שלא ישאיר את נשקו ברכב המשטרתי פן ייגנב, עובדה שלא משתלבת עם טענתו שהוא התנגד לביצוע התוכנית. השני, המבקש לא הסביר כיצד התכוון לפתור את בעיית הנשק והטייזר הגנובים, ולא ברור כיצד עמד להתייצב לעבודתו בלי כלי הנשק האישיים שלו. השלישי, אם אכן המבקש לא היה מסכים לתוכנית, היה מצופה ממנו לספר על התוכנית, כשהבין בסוף המשמרת, לאחר שאיציק גילה שנשקו נגנב, שיש סיכוי ניכר שגניבת הנשק מהרכב המשטרתי הייתה תוצאתה של התוכנית. עם זאת, לא גילה המבקש דבר, ואף יצא עם איציק לבצע פעולות חיפוש. הרביעי, בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של איציק מהימנה. הוא ציין בעדותו כי המבקש הציע לו לבוא לראות את בתו, וכי הזמין אותו לשתות קפה בחדרה. בכך סילק המבקש את איציק מהסלון, כשמפתחות המכונית על השולחן ודעתו מוסחת, כך שביצוע התוכנית התאפשר. החמישי, מעדותו של איציק עוד עלה שהמבקש מנע משוטר אותו אספו בדרך, ויאם (להלן: ויאם) להכניס את דבריו לתא המטען של הרכב. בנוסף, המבקש ביקש מאיציק להישאר עמו ברכב המשטרתי, למרות שהוא נשלח במקור למשימה ברכב אחר. התנהגות זו נועדה לשמור על קיומה של התוכנית. אם ויאם היה פותח את תא המטען היה מתגלה שנשקו של איציק נגנב, ומפאת הזמן המועט שחלף, היה ניתן להניח בוודאות גדולה יותר כי הנשק נגנב ליד ביתו של המבקש. כן, אם איציק לא היה נוסע עם המבקש, הוא ודאי היה מבקש להוציא את נשקו מהרכב, ובכך מחבל בתוכנית ומגלה את דבר הגניבה בשלב מוקדם מדי. השישי, ההודעה הראשונה, בה הסתיר את גניבת הנשק על ידי רוני, ותאמה את התוכנית שרקמו המבקש ורוני, גם מלמדת על אמיתות הודאתו.

נוסף לחיזוקים אלה, בית המשפט המחוזי גם סקר את עדויותיהם של רנין ור.ג. ומצא בהן חיזוקים נוספים. בין השאר, בעדותה של רנין, מצא בית המשפט המחוזי התייחסות לאפשרות לפיה איציק לא ישאיר את המפתחות על השולחן, כיוון שזו העידה כי המבקש אמר לה שבמקרה כזה, הוא יתוודה אודות הגניבה. ר.ג. הודה בעדותו בחלקו בגניבת נשקו של איציק, וכן אמר כי פעל לפי תוכנית של המבקש ואביו, רוני. בית המשפט המחוזי גם דן במשקל שיש לתת לעדויות אלה, וקבע שלמרות ספקות שונים העולים מהן, יש לקבלן. באשר לעדותו של רוני, קבע בית המשפט כי היא שקרית והוא אינו מקבל אותה.

לבסוף, מצא בית המשפט המחוזי כי יש להרשיע את המבקש בעבירת קשירת קשר לביצוע פשע, וכן בעבירת שיבוש מהלכי משפט בעקבות ההודעה הראשונה. באשר לעבירת עשיית עסקה בנשק, זיכה בית המשפט המחוזי את המבקש, כיוון שמצא שלא התקיימו בו היסודות העובדתיים של העבירה, משלא עשה עם רוני "עסקה אחרת" שיש עמה מסירת ההחזקה בנשקו של איציק לרוני. באשר לעבירת התפרצות לרכב בכוונה לבצע פשע או גניבה, מצא בית המשפט כי המבקש השתתף בביצוע העבירה "תוך עשיית מעשים לביצועה" במובן סעיף 29(ב) לחוק העונשין בכך שאפשר את ההתפרצות של ר.ג. לרכב, והרשיעו בעבירה. באשר לעבירת גניבה בידי עובד ציבור, קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה לא הוכיחה את הרכיב הנסיבתי "ערכו עולה על אלף ש"ח" ולכן מצא שלא ניתן להרשיע את המבקש בעבירה, וגם לא בעבירת גניבה בידי עובד, המצויה בסעיף 391 לחוק העונשין, שיש בה אותה הנסיבה, אך מצא שניתן להרשיעו בעבירת גניבה לפי סעיף 284 לחוק העונשין שאת יסודותיה, הזהים ליסודותיה של עבירת גניבה בידי עובד הציבור, למעט רכיב ערך הגניבה, קיים המבקש במעשיו, בצוותא עם ר.ג., והרשיעו בה.

ביום 1.4.2014 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות תחשבנה כולן אירוע אחד, וייקבע להן מתחם עונש הולם אחד. מתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי נע בין שלוש לחמש שנות מאסר בפועל. יוער שבית המשפט המחוזי סבר שהמתחם ההולם הוא בין שלוש לשש שנות מאסר בפועל, אך לנוכח העובדה שהמשיבה טענה בטיעוניה לעונש מרבי של חמש שנות מאסר בפועל, מצא לנכון להנמיך את הרף העליון של המתחם. בקביעת המתחם התייחס בית המשפט לערכים המוגנים בעבירות, מידת האשם של המבקש ומידת הפגיעה בערכים המוגנים, כן התייחס לנסיבותיהן ולמדיניות הענישה הנהוגה. לאחר שקבע את מתחם העונש האמור בחן בית המשפט אם יש מקום לחרוג ממנו לקולה בשל שיקולי שיקום ומצא שהתשובה לכך בשלילה. לבסוף, בחן בית המשפט המחוזי את הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה לחומרה ולקולה, וגזר על המבקש את העונש המפורט ברישא. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש יחל לרצות את עונשו ביום 1.5.2014.

הבקשה לעיכוב ביצוע

ביום 28.4.2014 הגיש המבקש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי, וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעורו. בבקשה טען כי סיכויי הערעור טובים ביותר, לנוכח חומרת העונש, המצוי ברף הגבוה של מדיניות הענישה הנהוגה. לטענתו, ריצוי מיידי של רכיב המאסר בעונש, יש בו כדי לסכל את הערעור, שכן לטענתו חומרת מעשיו אין בה כדי לשלחו למאסר כלל. עוד ציין המבקש, כי לבד מ-37 ימי מעצר, במהלך כל הליכי המשפט נגדו הוא היה משוחרר בערובה ללא הפרה, ותנאים אלה נותרו על כנם גם לאחר מתן גזר הדין. עוד טען שמאז פסק הדין בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: פרשת שוורץ) מגמת בית משפט זה היא להורות על עיכוב ביצוע במקרים של מאסר קצר, בהם ריצויו יכול לסכל את סיכויי הערעור. המבקש עמד על השיקולים שנמנו בפרשת שוורץ, וטען בכלליות כי מרביתם מתקיימים בעניינו, תוך שציין כי אין לו עבר פלילי, וכי שירת כשוטר משמר הגבול במשך 14 שנים. עוד טען שבמקרים חמורים משלו, שנגזרו בהם עונשים חמורים יותר, וסיכויי ערעורם היה פחוּת, ניתן עיכוב ביצוע, וכי יש לבכר את זכות הנאשם ולמיצוי ההליך בעניינו על פני אינטרס הציבור.

בערעורו, שהופנה כאמור נגד הכרעת הדין וגזר הדין, המבקש העלה טענות רבות באשר לקביעות השונות של בית המשפט המחוזי. באשר לאישום הראשון, טען כי לא התקיימו יסודותיה של עבירת הפרת האמונים ולא היה מקום להרשיעו בה. באשר לאישום השני, המבקש טען כי לא היה מקום להעדיף את הודאתו על פני גרסתו בעדותו בבית המשפט, כיוון שהודאתו נגבתה בתרגיל חקירה, תוך הפעלת לחץ נפשי עליו, ובית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לנסיבות קשות אלה. עוד טען שבית המשפט הסתמך על תרשומת של חוקרו באשר לטיבה של החקירה והמפגש בינו לבין רנין בתחנת המשטרה, אך תרשומת זו לא הייתה מדויקת, ותימוכין לכך ניתן למצוא בעדותה של רנין. באשר להתייחסותו של בית המשפט המחוזי לטענות באת כוחו של המבקש בהארכת המעצר, טען כי טענות אלה נטענו כאשר חומר הראיות היה גולמי וחלקו חסוי, ובשלב זה באת כוחו כלל לא שמעה את גרסתו. עוד טען גם שאין למצוא בעדותה של רנין חיזוק להודאה, כיוון שזו רצופה שקרים ואי אמיתות. באשר לחיזוקים שקבע בית המשפט המחוזי להודאתו של המבקש, טען ראשית כי כיוון שלא ידע שבכוונת רוני להוציא את התוכנית לפועל, לא היה יכול או צריך להזהיר את איציק, תוך שלעניין סירובו להשתתף בתוכנית הסתמך על עדותה של רנין; שנית, באשר לכך שלא הסביר כיצד עמד לפתור את הבעיה שנוצרה עם גניבת הנשקים, טען כי חיכה בימים ספורים אלו לקבל את נשקיו חזרה מרוני, והיה אובד עצות. גם בעניין זה, הסתמך על עדותה של רנין; שלישית, טען כי פעולותיו עם איציק לא היו חריגות. לטענתו בית המשפט התעלם מכך שאיציק עזר לשוטר הרביעי שנכנס לרכב להכניס את חפציו לתא המטען, כך שהקביעה לגבי ויאם, אינה מחזקת את ההודאה. באשר לבקשתו מאיציק לעבור לרכב המשטרתי, טען כי אף איציק אמר בעדותו כי הם נקראו לטפל באירוע דחוף; רביעית, באשר לעדותה של רנין, המבקש טען כי היו לה מספר גרסאות ולא ברור מה מהן היא האמיתית, ועוד הוסיף כי לאחר מעשה התגלה לו שרנין ורוני ניהלו רומן מאחורי גבו משך תקופה ארוכה, מה שמוסיף לחוסר אמינותה; חמישית, באשר לעדותו של ר.ג., טען המבקש כי עדותו אינה אמת, מפני שהוא ביקש לחפות על רוני, אביו, וכי הוא הסכים להעיד רק אחרי שרנין שוחחה עמו, מה שמעלה חשד באשר לעדותו. לטענתו, יש בכל אלה כדי לזכותו מכל העבירות בהן הורשע באישום זה.

באשר לגזר הדין, טען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לנסיבות חייו, וכן כי הוא שגה בקביעת מתחם העונש ההולם, בכל הקשור במדיניות הענישה הנוהגת, תוך שהביא דוגמאות מהפסיקה המצביעות על עונשים קלים יותר מזה שהושת עליו בנסיבות שונות. בדיון לפניי בא כוח המבקש חזר על עיקרי הדברים הכתובים בערעור.

המשיבה מאידך, סמכה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביקשה לדחות את הבקשה. לדבריה, מדובר בערעור שאף אם יתקבל בחלקו, לא ישפיע על העונש בצורה כה משמעותית, המחייבת את עיכוב הביצוע. עוד טענה המשיבה כי הערעור עוסק כולו בקביעות מהימנות וכי סיכוייו נמוכים. באשר לעונש, טענה המשיבה כי מדובר בעבירות נשק, ומדיניות הענישה בעבירות אלו הוחמרה בשנים האחרונות. עוד הוסיפה המשיבה כי בית המשפט קבע את העונש בטווח הנמוך של מתחם הענישה, ואין מקום להקלה מעבר לכך.

כיוון שהדיון לפניי התקיים ביום 1.5.2014 לבקשת בא כוח המבקש, הוריתי ביום 29.4.2014 על המשך עיכוב ביצוע גזר הדין, עד למתן החלטה אחרת.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בערעור, בקשת עיכוב הביצוע, ובהכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי, וכן שמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
ככלל, נאשם שהורשע יחל בריצוי עונש מאסר בפועל מיד עם מתן גזר הדין. בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר תאושר רק "במקרים חריגים, שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש" (ראו: פרשת שוורץ, בעמ' 282). בפרשת שוורץ נקבע כי בעת החלטה על עיכוב ביצוע, יש לבחון בין היתר, את חומרת העבירות ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר, סיכויי קבלת הערעור וטיבו, עבר פלילי ונסיבות אישיות (שם, עמ' 282-277).

מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, אציין כי לטעמי אף אם תתקבלנה טענותיו של המבקש באשר לקביעות מסוימות של בית המשפט המחוזי, עדיין אין די בכך כדי לומר שתחילת ריצוי עונש המאסר תסכל את מטרת הערעור. מרבית טענותיו של המבקש הן כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו – כך הן הטענות באשר לממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי באשר לעדותם של רנין ור.ג.. כידוע, בעניינים אלה תיטה ערכאת הערעור שלא להתערב, בשל מיומנותה של הערכאה הדיונית והעובדה שבפניה העידו העדים הלכה למעשה (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 13–14 (2004); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (16.4.2012); ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל, פסקה 69 (23.8.2012)). עם זאת אעיר למעלה מן הצורך, שבערעורו של המבקש הוא נסמך מחד גיסא על עדותה של רנין כדי להפריך את קביעות בית המשפט המחוזי, ומאידך גיסא טוען כי עדותה רצופת שקרים ואי אמיתות נוכח הנסיבות האישיות של הזוג, דבר זה כשלעצמו מעורר תמיהה. בנוסף, לנוכח הכרעת דינו המקיפה והרחבה של בית המשפט המחוזי, אני סבור כדעת המשיבה, כי על פני הדברים, טענות באת כוח המשיב בהארכת המעצר מהווים חיזוק אחד מיני רבים, ולא החיזוק העיקרי עליו נסמך בית המשפט המחוזי, עת העדיף את הודאת המבקש על פני עדותו בבית המשפט.

באשר לערעור על חומרת העונש, יש להזכיר כי הלכה נודעת היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (12.5.2009); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013)). על פני הדברים, העונש שהושת על המבקש הוא בתחתית מתחם העונש שנקבע, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות. כשלעצמי, איני חושב שאף אם יתקבל ערעורו ביחס לקביעת מתחם העונש ההולם עצמו, יהיה בכך כדי לשנות מהעונש שהושת באופן כה משמעותי שמחייב עיכוב ביצוע.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהושת עליו ביום 1.6.2014 עד השעה 10:00 בימ"ר קישון, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עבירות נשק

  2. שימוש בנשק קר

  3. ענישה בעבירות נשק

  4. ייצור כלי נשק שלא כדין

  5. מה העונש על הובלת נשק ?

  6. מה העונש על ייצור נשק ?

  7. החזקת תחמושת - ערעור פלילי

  8. החזקת סכין למטרה לא כשרה

  9. החזקה קונסטרוקטיבית של אקדח

  10. החמרה בענישה על עבירות נשק

  11. הפרת נהלי נשק של משמר הגבול

  12. מעצר עד תום ההליכים בעבירות נשק

  13. מה העונש על פציעה עם סכין מטבח ?

  14. עבירת אחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה

  15. מעצר על אחזקת נשק על בסיס סרט מצלמת אבטחה ?

  16. מה העונש על מכירת נשק (רובה) ע"י חייל צה"ל ?

  17. מציאת נשק (סכין) תוך כדי חיפוש לא חוקי של שוטר

  18. בקשת למעצר עד תום ההליכים על תפיסת נשק ברכב במחסום

  19. מה העונש על החזקת סכין בלבד (ללא כל עבירה נלווית) ?

  20. קיומן של ראיות לכאורה בעבירות נשק מקים חזקת מסוכנות ועילת מעצר

  21. עבירת סיוע להחזקת נשק - סעיף 144(א) + 144(ג)(3) + 31 לחוק העונשין

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון