שחרור למעצר בית על תקיפת חקלאים פלסטינים שני עררים מאוחדים על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת נ' בן-אור) מיום 4.5.2014, בגדרה הורתה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר בית. המדינה - העוררת בבש"פ 3199/14 - עותרת להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. מנגד, המשיבים - העוררים בבש"פ 3201/14 - עותרים להקל על תנאי חלופת המעצר. 1. כנגד המשיבים ונאשם נוסף (קטין כבן 16) הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. על פי עובדות כתב האישום, ביום 23.3.2014 נכנסו המשיבים, הנאשם האחר ועוד שלושה נוספים שזהותם אינה ידועה (להלן: האחרים) לשטח רמת מגרון דרום, שהוכרז כשטח צבאי סגור. בני החבורה הצטיידו מראש במוטות עץ וברזל ובכובעי גרב, והתקרבו לשטח בו שהו ארבעה פלסטינים (להלן: המתלוננים), שעיבדו באותה עת את מטע הזיתים והתאנים במקום. בני החבורה החלו ליידות אבנים לעבר המתלוננים, התקרבו אליהם במהירות תוך שהם מקללים אותם ולאחר מכן החלו להכותם במוטות ובאלות. אחד הפלסטינים בשם עמר אלחאג', נפל על הקרקע, והוכה על ידי בני החבורה בראשו עם אלה, ושניים אחרים היכו את בעל הקרקע, נסיף עבד אלג'באר, בידו השמאלית באלה. גם סוסם של המתלוננים הוכה בהזדמנות זו. לבסוף נמלטו בני החבורה, לאחר שנהג משאית שהגיע למקום הבחין במתרחש בעודו נוסע במשאיתו, והחל להפעיל את הצופר ברכבו. בגין מעשים אלה יוחסו למשיבים מעשי תקיפה בנסיבות מחמירות ופציעה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני - עבירות לפי סעיפים 380 + 382(א), ו-334 בנסיבות 335 (א)(1)+(2), בצירוף סעיף 144ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בטעות נרשם בכתב האישום סעיף 144ד1, סעיף שבוטל בשנת התשס"ה - י"ע). 2. בהחלטתו מיום 3.4.2014 קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים כי השתתפו במעשים המיוחסים להם על פי כתב האישום, וכי התמונה המצטיירת היא כי המשיבים "חסרי גבולות ואינם בוחלים בשימוש באלימות קשה כלפי אנשים שלא אינו להם כל רע. החשש כי יחזרו על מעשים מן הסוג המיוחס להם הינו רב". למרות זאת הורה בית משפט קמא לשרות המבחן להכין תסקירי מעצר בעניינם של המשיבים. על פי שני תסקירי המעצר מיום 22.4.2014, עולה כי להערכת שרות המבחן קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות פוגענית, וכי ההליך המשפטי אינו מהווה גורם מרתיע (לגבי המשיב 1) ויש קושי בהפנמת נורמות חברתיות והוא מתנהל על פי תפיסות אידיאולוגיות (לגבי המשיב 2). 3. לבקשת הסניגור הוכן תסקיר משלים. לאחר שהוצעו מפקחים אחרים על ידי המשיבים ונוכח התרשמות בית משפט קמא כי המפקחים המוצעים הם אנשים מן הישוב הראויים לאמון, הורה בית משפט קמא, על אף התלבטותו, לשחרר את המשיבים למעצר בית מלא בפיקוח אלקטרוני ובצירוף ערבויות כאלה ואחרות להבטחת התייצבותם של המשיבים להליכי המשפט ולהבטחת עמידתם בתנאי השחרור. 4. על החלטה זו נסבים שני העררים שבפני. אציין כי לבקשת המדינה, עיכב בית המשפט החלטתו למשך 48 שעות, והדיון בערר התקיים למחרת אחר הצהריים, ערב יום העצמאות. 5. בתמצית שבתמצית, טענה המדינה כי נוכח מסוכנות המשיבים לא ניתן ליתן בהם אמון. מה עוד, שכנגד כל אחד מהמשיבים תלוי ועומד כתב אישום בגין עבירה שהרקע לה דומה, מה שלא מנע מהם לשוב ולהסתבך בחלוף זמן קצר. נטען כי נוכח הלהט האידיאולוגי ואישיותם הבעייתית של המשיבים, אין בחלופות המוצעות כדי להפחית את מסוכנותם הרבה. 6. מנגד, טענו המשיבים בעררם כי אין כנגדם ראיות לכאורה, ולמצער, כי עוצמת הראיות חלשה. עוד נטען כי אין ראיה לכך שמדובר בפשע שנאה, ולכל היותר המדובר בסכסוך קרקעות בין שתי קבוצות, שקיבל גוון אלים. לטענת המשיבים, הם אלה שהיו קרבן להתנפלות של כעשרה פלסטינים כנגדם. המשיבים טענו כי בית משפט קמא התרשם ישירות מהמפקחים המוצעים, כולם אנשים נורמטיביים ומן היישוב, אשר אושרו על ידי שירות המבחן - סבו וסבתו של המשיב 2, המתגוררים בכפר הרא"ה, ואחותו וגיסו של המשיב 1 המתגוררים בבאר שבע. לטענת המשיבים, המרחק של מקומות החלופה מאזור איו"ש מהווה חלופה נאותה, ומשכך, ובהתחשב גם בעוצמת הראיות, לא היה מקום להורות על מעצר בית הרמטי וניתן היה להקל בתנאי החלופה. 7. אפתח בבחינת חומר הראיות, נוכח טענות המשיבים לגבי עוצמת הראיות. הודעתו של נהג המשאית הפלסטיני - לדבריו, בהגיעו למרחק של מאות מטרים מצומת בית אל, הבחין במספר גברים פלסטינים החורשים את אדמתם, ובמרחק קצר מהם, על ההר, הבחין בששה-שבעה מתנחלים, אשר שניים-שלושה מהם היו רעולי הפנים. הנהג הבחין כי הקבוצה מיידה אבנים לעבר עובדי האדמה והחל לצפצף בצופר המשאית על מנת להזהירם, אלא שכבר היה מאוחר מדי. הנהג עצר אפוא את משאיתו והחנה אותה בצידי הדרך והחל לעצור מכוניות, לאחר שהבחין כי אחד מהפלסטינים נפצע כתוצאה מיידוי האבנים. המתנחלים ירדו לכיוון הפלסטינים כשהם אוחזים בידיהם מקלות או ברזלים, ואז צעק לעברם הנהג כי הזמין משטרה. אלה ברחו לכיוון תחנת הדלק, והמשטרה הגיעה תוך זמן קצר וכן הגיע רכב פלסטיני שפינה את הפצוע. לדברי נהג המשאית, הוא לא הבחין בחיכוך קודם בין המתנחלים לפלסטינים, וראה את האחרונים כאשר כבר ברחו ו"חטפו הרבה אבנים". אציין כי נהג המשאית תיאר את התוקפים כלבושי שחורים, בעוד שהמשיב 1 נתפס כשהוא לובש חולצה ירוקה והנאשם האחר חולצה אפורה, אולם איני סבור כי אי דיוק זה לגבי צבע הבגדים הוא מהותי, מה עוד שהיו שלושה אנשים נוספים בקרב חברי הקבוצה שלא נתפסו. חשוב לציין כי היה זה נהג המשאית שדיווח למשטרה "בזמן אמת" אודות האירוע, ובהתאם להתרשמותו המיידית כי הפלסטינים הם הצד המותקף. הודעתו של נסיף עבד אלג'באר, בעל החלקה - לדבריו, הוא חי בארה"ב אך מגיע פעם או פעמיים בשנה כדי לעבד את אדמתו. ביום האירוע הגיע לשטח עם שלושה פועלים. המתנחלים שהיו על ראש ההר רצו לעברם והם החלו לברוח. תוך כדי מנוסתו, הגיע אליו בחור צעיר גדול רעול פנים שהכהו בכתפו באמצעות אלה. בהודעתו הדגיש כי ראה גם שלושה רעולי פנים מאנשי החבורה כשהם מכים את הסוס שאותו הותירו מאחור במנוסתם כלפי מטה. עוד אמר נסיף בהודעתו כי אמר למתנחלים באנגלית כי ילכו משם אך הם צעקו לעברו "זונה" ורצו לכיוונם ותקפו אותם. לדבריו, אף אחד מעובדיו לא השליך אבן לעבר המתנחלים ולא דיבר איתם קודם לכן. הודעתו של הפועל יוסף אבו עלי - לדבריו, למקום הגיעו 6 מתנחלים שהיו בהתחלה רעולי פנים ואחר כך החלו להשליך לעברם אבנים ולהתקדם לכיוונם. הם הגיעו אל המתלוננים והחלו לקללם ולהכותם באלות עץ ואחד מהם החזיק צינור ברזל. המתנחלים התנפלו על אחד הפועלים בשם עמר חאג' והיכו אותו במקלות גם לאחר שנפל ושכב על האדמה. לדבריו, הוא הרים את עמר בעוד שנסיף התקשר לאנשים מהכפר שיבואו לסייע. יוסף ציין כי לאחר מכן חזר כדי להביא את הסוס שאף הוא היה חבול בראש לאחר שהוכה במקל. אציין כי על פי תיאורו של יוסף את בגדיהם של התוקפים, לא כולם לבשו שחור, מה שמצביע על כך שעדותו של נהג המשאית בנקודה זו לא הייתה מדוייקת. אף יוסף ציין בעדותו כי אף אחד מהפלסטינים לא התגרה בתוקפים ולא היה ביניהם מגע פיזי או מילולי קודם לכן. הודעתו של הפועל אחמד ציאם - ההודעה דומה בתוכנה לדברי האחרים. לדבריו, הגיעו 6 מתנחלים מראש ההר עם מקלות וצינורות, הם החלו לברוח אך עמר נתפס וספג מכות בראש, והוא עצמו הוכה במקל עץ בשתי ידיו. כאשר הגיעה המשטרה כבר היו במקום בערך עשרה אנשים מאנשי הכפר. הוא עצמו ברח ואין לו מושג אם מישהו מהם תקף חזרה את המתנחלים, אך לא הייתה כל התגרות מצידם טרם החלה התקיפה כנגדם. הודעתו של הפועל עמר חאג' - הלה נפצע בצורה הקשה ביותר מבין חבריו ותיאור האירוע שמסר דומה לתיאור שמסרו חבריו. לדבריו, החל לברוח אך מעד על ערימת אבנים ואז השיגו אותו שני רעולי פנים שאחד הכה בראשו עם אלה או מוט ברזל. אף עמר שלל התגרות מוקדמת מצידם טרם הותקפו, ולדבריו לא ראה כי מי מהפלסטינים התחיל להתעמת עם המתנחלים. אציין כי התיאור של המתלוננים אודות תקיפתם, נמסר על ידם מיידית לשוטרים שהגיעו למקום בעקבות הדיווח על האירוע (דו"ח פעולה של רס"מ בן עמי, בו נכתב גם כי נהג המשאית היה עד ראיה לאירוע והוא שמסר לו את כיוון הבריחה של החשודים). 8. לנסיף נערך מסדר זיהוי תמונות והוא הצביע תחילה על תמונה של פלוני גדול מימדים (תמונה מס' 1), ולאחר מכן הצביע על תמונתו של המשיב 1 (תמונה 6) באומרו כי הוא דומה לאחד מבני החבורה שראה מרחוק לפני שכיסו את פניהם. מהערתו של הסניגור שנרשמה במסדר הזיהוי, עולה כי כאשר נסיף הצביע תחילה על תמונה מס' 1 ואמר כי אולי זה הוא, דחקו בו השוטרים באומרם "אין דבר כזה אולי" ואז הצביע על המשיב 1. משנשאל נסיף על כך, השיב כי סבר שהתמונה הראשונה עליה הצביע שייכת לבחור השמן שהיה במקום, ואשר עליה הצביע במסדר התמונות השני. בהקשר זה אציין כי נסיף לא זיהה את המשיב 2 במסדר תמונות נוסף, והצביע באותו מסדר על בחור שנחזה כגדל גוף, בעל דמיון-מה לאחד בשם יהוידע אודותיו נספר בהמשך. 9. המשיבים נעצרו סמוך לזירה, לאחר מרדף של שוטרים שהוזעקו למקום לאחר הדיווח של נהג המשאית על יהודים שתוקפים ערבים באזור רמת מגרון (אירוע מוקד 46). אחד השוטרים בשם אליאס דיווח כי הוא מבחין בשלושה חשודים שברחו ממנו. שוטרים אחרים שהגיעו למקום הבחינו בשלושה כשהם הולכים ורצים, וכאשר שוטר בשם אופיר צעק לעברם לבוא אליו כשהוא מזדהה כאיש משטרה, השלושה המשיכו בריצה. השוטרים תיאמו ביניהם "סגירה" של השלושה, ולבסוף תפסו אותם, לאחר שניסו להתחמק. השלושה, שהם המשיבים והנאשם הנוסף, היו באפיסת כוחות, בקושי יכלו ללכת וביקשו מים. בחיפוש שנערך על גופו של המשיב 2 נמצא בכיס ימין כובע גרב שחור עם חור לפנים, ומיכל גז מדמיע קטן בצבע שחור. בכיס שמאלי אחורי נתפס פנס שחור שהוא גם שוקר חשמלי אליו מחובר שרוך שחור, וכן נתפס מכשיר הטלפון הסלולארי של החשוד עם סוללה נוספת. המשיבים ביקשו שייתנו להם להירגע ולשתות מים, ולמרות שלאחר מכן הודע להם מייד על סיבת מעצרם, הם לא הגיבו ולא טענו שהותקפו על ידי פלסטינים. כאשר המשיב 1 נתפס הבחינו השוטרים בחתך בראש בחלק האחורי ופצעים ביד. הסניגור המלומד טען בדיון כי הדבר מלמד על כך שהמשיב 1 הותקף, אלא שמדו"ח הפעולה של השוטר אופיר אושני עולה כי הוא לא הבחין בפציעה של המשיב 1 טרם המרדף, וכנראה הפציעות נגרמו לו כתוצאה מבריחתו ונפילתו בשטח. ואכן, בדו"ח הפעולה של רס"ל לוי טל נכתב במפורש כי הוא הבחין במשיב 1 (מי שלבש חולצה ירוקה באותה עת) כשהוא נופל במהלך הריצה בירידה מגובה של שני מטר לערך ועקב כך דימם מראשו. המשיב 1 נשלח לבית החולים שערי צדק, ולאחר מכן נעצר בבית החולים, ליד אמו שהייתה עמו. אף המשיב 1 לא אמר דבר בתגובה לסיבת המעצר שהוטחה בו. 10. במאמר מוסגר אציין כי אחד החשודים, בשם יהוידע, הגיע סמוך לאחר האירוע לבית החולים הדסה כשדם על פניו וחבלות בגופו, כשהוא נראה מדדה, ועל גופו אותרו גם סימנים בידיים, בכתפיים ובגב (ראו, בין היתר, דו"ח פעולה ומזכר של רס"ר אלמוג מיום 26.3.2014 ותמונות בתיק החקירה). כן התקבל דיווח במד"א כי יש לשלוח אמבולנס בשל אירוע תקיפה באזור בנימין, אך זהותו של המדווח לא נתבררה. תיאורו של יהוידע תאם את התיאור שמסרו הפלסטינים. יהוידע נעצר אך בסופו של דבר לא הוגש כנגדו כתב אישום, באשר להבדיל מהמשיבים, הוא לא נעצר במקום האירוע ונראה כי המדינה סברה שאין כנגדו די ראיות. החשוב לענייננו הוא, כי אותו יהוידע טען כי נפגע לאחר שנפל מסוס, מה שאינו עולה בקנה אחד עם טענת המשיבים כי יש לייחס את פציעותיו של יהוידע לתקיפה של הפלסטינים. אציין כי יהוידע לא פירט את נסיבות נפילתו מהסוס, לא זיהה את הסוס ושמר על זכות השתיקה, כאילו חשש להפליל את הסוס העלום שהפילו בדהרה מעל גבו. ברי כי קיים ספק רבתי לגבי גרסתו של יהוידע אודות הסוס הדוהר, אך בהיעדר גרסה מצידו, אין המשיבים יכולים להיבנות בדרך כלשהי מפציעתו בנסיבות עלומות. 11. ובכלל, אל מול גרסתם המפורטת של הפלסטינים, אנו מוצאים כי המשיבים שמרו על זכות השתיקה. כאשר נשאל המשיב 1 לפשר פציעותיו הוא חייך ושתק, ולאורך כל החקירה נרשם "שומר על שתיקה". לא כך ניתן לצפות ממי שמצא עצמו מותקף על ידי פלסטינים. אציין כי בחקירה קודמת (שעה 18:36), לאחר ששוחח טלפונית עם עורך דין, טען המשיב 1 בקצרה כי הגיע אדם יהודי מהישוב וסיפר לו ולאחרים כי יהודי הותקף על ידי פלסטינים, אך סירב לנקוב בשמו של מבשר הבשורה, ולאחר מכן מילא פיו מים. כך נהג גם המשיב 2 שהסתפק באמירה מתריסה כי מדובר בחקירה מגמתית, ומכאן ואילך שמר על שתיקה. אציין כי גם המשיב 2 , לאחר ששוחח טלפונית עם עורך דין, טען בקצרה בחקירה קודמת (שעה 18:41) כי טייל ופלסטינים הגיעו ותקפו אותו. לאחר מכן מילא המשיב 2 פיו מים, סירב לומר יותר מכך וסירב לומר עם מי טייל. השתיקה מחזקת לטעמי עד מאוד את הראיות שפורטו לעיל. ובכלל, לשתיקה בשלב המעצר יש מחיר כפול - הן במישור הראייתי והן לצורך סתירת המסוכנות: "שתיקתו של העורר היא בבחינת שטר ושוברו בצידו לא רק במישור הראייתי, אלא גם במישור הליכי המעצר. הלכה פסוקה היא כי נאשם שיש כנגדו ראיות לכאורה אינו יכול ליהנות משני העולמות: גם לשתוק על-אף הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות, וגם להשתחרר מהמעצר על אף שנותר בחזקת מסוכן (בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מ"י (23.8.05); בש"פ 4881/03 קביליו נ' מ"י (9.6.03); בש"פ 8638/96 קורמן נ' מ"י, פד"י נ(5) 200, 206 (1996)). ובכלל, שתיקתו של חשוד מחזקת עמדת התביעה לצורך שלב המעצר [...]" (בש"פ 1648/11 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.3.2011). 12. התיעוד הרפואי ותצלומי החבלות על גופם של הפלסטינים מדברים אף הם בעד עצמם. מנגד, המשיבים והנאשם הנוסף לא נפגעו, למעט הפציעה של המשיב 1 במהלך מנוסתו כפי שנצפה על ידי אחד השוטרים. ובכלל, עצם הבריחה של המשיבים מהשוטרים אינה מתיישבת עם התנהגותו של מי שהותקף זה עתה. כפי שהטיח אחד החוקרים במשיבים, אם אכן הם אלה שהותקפו, מה ההיגיון לברוח משוטרים ישראלים שיכולים להגן עליהם? קיצורו של דבר, שאין כל תשתית ראייתית לגרסה הכמעט-כבושה של המשיבים על כך שהותקפו כביכול על ידי פלסטינים. 13. אסכם אפוא את חומר הראיות העומד כנגד המשיבים: (-) דיווח של נהג המשאית בזמן אמת כי הפלסטינים מותקפים. (-) הודעתו של נהג המשאית. (-) הודעותיהם של ארבעת המתלוננים על כך שהם אלה שהותקפו. (-) החבלות על גופם של נסיף ועמר. (-) זיהויו של המשיב 1 על ידי נסיף. (-) מנוסתם-בריחתם של המשיבים מהשוטרים, ומעצרם בקרבת זמן ומקום לזירה. מובן כי אם מקבלים את זיהויו של המשיב 1 על ידי נסיף הדבר משפיע גם על המשיב 2 שנעצר עם המשיב 1. (-) החפצים המשונים שנמצאו בכיסיו של המשיב 2, לרבות כובע הגרב ומיכל הגז המדמיע. (-) שתיקתם של המשיבים בחקירותיהם. (-) סיפורו של הסוס העלום על פי גרסתו של יהוידע הפצוע. לטעמי, יש בכל אלה כדי לעמוד ברף של ראיות לכאורה כנדרש לצורך מעצר עד לתום ההליכים. משכך, אפנה לבחינת עילת המעצר. 14. ענייננו במעשה בריונות שפל ונקלה כנגד חקלאים מקומיים. המדובר במעשה שתוכנן מראש, כאשר חבורת הפורעים הצטיידה מראש במוטות ובאלות ובכובעי גרב אותם עטו על ראשם כאשר התקרבו לפלסטינים. בני החבורה הפליאו מכותיהם לכל עבר, ואף הכו באלה בראשו של עמר חאג' לאחר שכבר מעד ונפל. אפילו על הסוס לא חסו הפורעים, ככל הנראה סברו כי מצוות צער בעלי חיים אינה חלה על סוס של גויים. שלא כטענת הסניגור, אין כל בסיס ראייתי לכך שהרקע למעשה הוא מעין סכסוך רועים. לכן, מעבר לפן הבריוני והאלים של המעשה - מה שמעיד כשלעצמו על מסוכנותם של המשיבים - עומד מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור, בגדר עבירת שנאה המהווה נסיבה מחמירה על פי סעיף 144ו לחוק העונשין, שזה נוסחו: עבירות ממניע גזענות או עוינות כלפי ציבור - נסיבה מחמירה 144ו. (א) העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו - כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר. (ב) בסעיף זה, "עבירה" - עבירה נגד הגוף, החירות או הרכוש, עבירה של איומים או סחיטה; עבירות של בריונות ותקלות לציבור ושל מטרדים הכלולים בסימנים ט' וי"א בפרק זה, ועבירה בשירות הציבור וכלפיו הכלולה בפרט ט' סימן ד', הכל למעט עבירה שהעונש שנקבע לה הוא מאסר עשר שנים ומעלה. לא אחת נאמר בפסיקה כי המסוכנות היא נגזרת של העושה והמעשה. ענייננו במעשה אלימות, המקים חזקת מסוכנות סטטוטורית על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. (וכן ראו החלטתו של השופט א' שהם בבש"פ 2806/14 מדינת ישראל נ' בנימין ריכטר (16.4.2014). בהחלטה זו הורה השופט שהם על מעצר עד תום ההליכים של משיב שהשתתף בפעולות פוגרום ברכוש המכונות במקומותינו "תג מחיר"). הנה כי כן, לפנינו מעשה אלימות קשה, פרי מעלליהם של ששה רעולי פנים. זהותם של שלושת האחרים עדיין אינה ידועה והמשיבים שמרו בחקירתם על זכות השתיקה - שני רכיבים שיש בהם כדי לחזק עוד יותר את מסוכנותם של המשיבים. 15. ואם לא די בכל אלה, נפנה מבטנו אל המשיבים עצמם. תסקירי שירות המבחן אינם מחמיאים במיוחד למשיבים. בתסקיר מיום 22.4.2014 לגבי המשיב 1 העריך שירות המבחן כי הוא מתקשה לקבל גבולות ולהיענות לסמכות, ובתחומים אידיאולוגיים מתקשה לקבל על עצמו כללים חברתיים. בתסקיר מיום 13.4.2014 לגבי המשיב 2 נכתב כי המדובר בצעיר המתקשה לקבל על עצמו נורמות חברתיות, אימץ דפוסי התנהגות פוגעניים ונותן לגיטימציה להתנהגותו חוצת הגבולות בהשקפת עולמו האידיאולוגית. לגבי שני המשיבים התרשם שירות המבחן כי קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות פוגענית. אכן, אין למשיבים עבר פלילי, אך כנגד שניהם תלוי ועומד כתב אישום בגין היזק לקווי תשתית ולמחובר אליהם. כלפי המשיב 1 תלוי ועומד כתב אישום נוסף בגין החזקת אגרופן או סכין וכנגד המשיב 2 תלוי ועומד כתב אישום נוסף בגין הפרת הוראה חוקית. זאת מבלי להזכיר מב"דים שעניינם כניסה לשטח סגור, ובעניינו של המשיב 2 גם מב"ד לגבי תקיפת שוטר. רוצה לומר, כי נראה שעוד טרם מעצרם בתיק הנוכחי, המשיבים לא רחקו מרע. 16. בהצטבר כל האמור לעיל לגבי טיב המעשה והעושה, איני סבור כי חלופת מעצר תסכון כדי לאיין מסוכנותם של המשיבים, ואשר על כן אני מקבל את ערר המדינה ומורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. ממילא נדחה עררם של המשיבים. מעצראלימותמעצר ביתחקלאותתקיפהפלסטינים