עתירה לבג"ץ: פרסום באינטרנט של החלטות ועדת ערר לענייני ארנונה

עתירה לבג"ץ: פרסום באינטרנט של החלטות ועדת ערר לענייני ארנונה ביום 1.8.2012 נכנסה לתוקף תקנה 20(ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת ערר), התשל"ז-1977 הקובעת כי החלטות של ועדת ערר לענייני ארנונה יפורסמו באתר האינטרנט של העירייה. ביום 31.1.2014 עתרו המערערים כעותרים ציבוריים נגד המשיבה ונגד שלוש עיריות נוספות וביקשו להורות להן לפרסם את ההחלטות בעררי ארנונה. קודם להגשת העתירה, פנו המערערים למשיבה שלוש פעמים (בימים 18.8.2013, 7.10.2013 ו-31.12.2013) והתרו בה כי ככל שלא תחל בפרסום ההחלטות, תוגש נגדה עתירה כאמור. במכתב מיום 31.12.2013 ציינה המשיבה כי תחל לפרסם את ההחלטות, אך לא ציינה מתי תעשה כן; וההתראה האחרונה ששלחו המערערים (מיום 31.12.2014) לא זכתה למענה. משכך הגישו המערערים (ביום 30.1.2014) עתירה, והמציאו אותה למשיבה ביום 3.2.2014. בצהרי אותו יום (בשעה 15:30) החלה המשיבה לפרסם את ההחלטות. בדיון מיום 22.4.2014 נמחקו מהעתירה בהסכמה יתר העיריות שקיבלו על עצמן לקיים את חובת הפרסום ולשלם למערערים הוצאות בסך של 2,360 ש"ח כל אחת. לעומתן סירבה המשיבה לשלם הוצאות בטענה שהעתירה לא הייתה מוצדקת כיוון שהודע למערערים שבכוונת המשיבה להתחיל בפרסום; היא התחילה לפרסם את ההחלטות ביום הגשת העתירה והייתה עושה כן אף אם העתירה לא הייתה מוגשת; ולא נגרם למערערים כל נזק. המערערים מצדם עמדו על הוצאות. בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' סגן הנשיא א' יעקב) דחה את העתירה ללא צו להוצאות בקבעו כי המערערים לא הצליחו להראות קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד. מכאן הערעור שלפנינו אשר נסב על החלטת בית המשפט שלא לפסוק הוצאות לטובת המערערים. בדיון מקדמי שנערך לפניי, הסכימו הצדדים כי הערעור יידון על דרך של סיכומים בכתב, בלא צורך בדיון על פה. הטיעונים הושלמו, וזו עת ההכרעה. המערערים טוענים כי יש לפסוק לטובתם הוצאות, לאחר שהעתירה הובילה למתן הסעד המבוקש; ובהקשר זה יש ליתן משקל לעובדה שהגשת העתירה הייתה מוצדקת, לאחר שפניות קודמות למשיבה לא הובילו למתן הסעד המבוקש. המערערים טוענים כי הם זכאים להוצאות משום שקידמו את האינטרס הציבורי וזאת אף בהנחה שלא הוכח קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין פרסום ההחלטות. המשיבה תומכת בפסק הדין של בית המשפט קמא מטעמיו. לאחר עיון בסיכומי הצדדים, באנו למסקנה שדין הערעור להידחות. שני טעמים עיקריים לכך: הראשון, הלכה מושרשת היא שבית משפט זה נוטה שלא להתערב בהכרעת הערכאה הדיונית בהתייחס לפסיקת הוצאות (ראו למשל ע"א 1932/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 636 (2004)). בהינתן הכרעת בית המשפט המחוזי שלפיה לא היה קשר סיבתי בין הגשת העתירה לפרסום הנתונים, לא ראינו כי נסיבות העניין שלפנינו מצדיקות לחרוג מכלל זה. הטעם השני נוגע לאינטרס הציבור ולניצול יעיל של משאבי שיפוט. יוזכר כי העתירה נגד העיריות האחרות נמחקה בהסכמה, כנגד תשלום הוצאות בסך של 2,360 ש"ח מכל עירייה. המערערים היו מוכנים אפוא שגם העתירה נגד המשיבה תימחק ובלבד שיקבלו ממנה סכום זהה. משסירבה המשיבה לשלם סכום זה, ובית המשפט קמא קבע כי אין לחייבה בהוצאות, סירבו המערערים להשלים עם התוצאה והחליטו לערער עליה. כאן המקום לציין כי עצם הגשת הערעור כרוכה בתשלום אגרה בסך של 1,975 ש"ח ובהפקדת עירבון בסך של 15,000 ש"ח (וזאת לאחר שהמערערים נקטו בהליך להפחתת סכום העירבון, אשר מלכתחילה הועמד על סך של 40,000 ש"ח). במסגרת הערעור התקיים דיון מקדמי, וכעת העניין נדון בהרכב שלושה. בה במידה הערעור היה עשוי להיקבע לדיון לפני הרכב ולהישמע בעל פה. להשקפתי, הגשת ערעור שביסודו מחלוקת בסך של 2,360 ש"ח - כשעלויות ההתדיינות בו עולות על שווי הסכום שבמחלוקת - כרוכה בהתנהלות שאינה מידתית, שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי בניצול יעיל של משאבי השיפוט בכלל, ושל משאביו של בית משפט זה בפרט (השוו: רע"א 1133/14 IATA INTERNATIONAL AIR TRANSPORT נ' שוורץ (24.4.2014); רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, פסקה 7 (8.5.2014)). הערעור נדחה. עם זאת, נוכח התנהלותה האיטית של הרשות, לא ראינו לעשות צו להוצאות בערכאתנו. ארנונהמחשבים ואינטרנטפרסום באינטרנטבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)פרסוםעררועדת ערר