עתירה לבג"ץ בנושא פסיקת הלנת שכר 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר, בין היתר, כי נורה לבית הדין הארצי לעבודה ליתן טעם מדוע לא ישנה את פסק הדין שניתן בעניינו ויבטל את החלטותיו אשר נתנו "בניגוד להוראות מפורשות של החוק והפסיקה". 2. בסעיף 33 לעתירה נאמר כי העותר "פועל נמרצות למינוי עו"ד כבא כוחו ומבקש כי לבד מהחלטות מנהליות באופין תעוכב כל החלטה עד למינוי עו"ד מטעם העותר". נוכח האמור הורתי לעותר בהחלטתי מיום 26.5.2014 כדלקמן: "ככל שבדעת העותר להגיש בקשה לתיקון העתירה לאחר שיסדיר את ייצוגו, תוגש בקשה כאמור עד ליום 18.6.2014. לאחר מועד זה, ככל שלא תוגש בקשה כנ"ל, תידון לגופה העתירה כפי שהוגשה". משלא הוגשה כל בקשה בעניין זה העתירה נדונה ונבחנה כפי שהוגשה על ידי העותר בעצמו. 3. כפי שעולה מכתב העתירה וצרופותיה, העותר הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו תביעה נגד המשיבים 4-2 בגין פגיעה בזכויותיו בתקופת העסקתו אצל המשיבה 2 (תע"א 12469-08) ועם סיום העסקתו. בית הדין האזורי קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע את סכומי הפיצויים אותם על המשיבה 2 לשלם לעותר בגין דמי הודעה מוקדמת; שכר עבודה שלא שולם לעותר; פיצוי בגין הלנת שכר; דמי חופשה וחלף ביטוח מנהלים. עוד נקבע, כי לא עלה בידי העותר לבסס עילת תביעה נגד המשיבים 4-3 שהם בעלי מניות במשיבה 2. 4. על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 24132-12-12). בית הדין הארצי קיבל את הערעור באופן חלקי, וקבע כי על המשיבה 2 לפצות את העותר גם בגין הפרת חובת השימוע וכן תוקן בהסכמה סכום הפיצוי בגין רכיב שכר העבודה. לצד זאת, ציין בית הדין הארצי כי למעט שתי סוגיות אלו, לגביהן מתקבל ערעורו של העותר, "דין שאר טענות הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי בשאר העניינים נשוא הערעור, מבוסס בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו". 5. במסגרת העתירה מעלה העותר שורה ארוכה של טענות לפיהן פסיקת בית הדין הארצי נעדרת הנמקה ומנוגדת להוראות הדין והפסיקה. ככל שניתן להבין, נראה כי העותר תוקף בדרכים שונות את גובה הפיצוי שנפסק לו בגין הלנת שכרו על ידי המשיבה 2, כמו גם את התנהלותם של המשיבים 4-3 בכלל ובפני בית הדין בפרט. בנוסף טוען העותר כי נוכח התנהלותם של המשיבים היה על בית המשפט להפעיל נגדם את הסנקציות הפליליות הקבועות בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. 6. דין העתירה להידחות על הסף. טענותיו של העותר בסוגיית הפיצויים הן "טענות ערעוריות" מטיבן. כידוע בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין לעבודה (בג"ץ 6574/11 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (7.6.2012)). לפיכך התערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין לעבודה היא מצומצמת ושמורה אך לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין אשר הצדק מחייב את תיקונה למניעת עיוות דין (ראו למשל החלטתי בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (30.5.2012)). המקרה דנא אינו נמנה על אותם המקרים. כך גם לא מצאתי ממש בטענות העותר בדבר הימנעות בית הדין מהפעלת הסנקציות הפליליות נגד המשיבים, זאת כאשר ההליך שהתנהל בפניו התבסס על תביעה לפיצוי כספי ולא היה מדובר בהליך פלילי. נוכח האמור, העתירה נדחית על הסף. הלנת שכרבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)