עתירה לבג"ץ: בקשה לבטל הסכם עד מדינה השופט א' רובינשטיין: עניינה של עתירה זו בבקשת העותר להורות למשיבים לבטל את הסכם עד המדינה שנחתם עם מר X X; נעיר כבר כעת, כי העותר לא צירף את מר X כצד לעתירה זו. מר X חתם על שני הסכמי עד מדינה הרלבנטיים לענייננו: הראשון, ביום 16.1.11, עניינו עבירות שוחד שבוצעו לכאורה על-ידי מר X (ההסכם הראשון). השני, ביום 7.3.12, עניינו עבירות שבוצעו לכאורה על-ידי העותר (ההסכם השני). על פי סעיף 4 להסכם הראשון, תמורת הסכמתו של מר X נגנזו כל תיקי החקירה בעבירות המס נגדו ונגד ואשתו, אך הוא התחייב לשלם את מלוא תשלום המס למדינה. על פי סעיף 4 להסכם השני, תמורת הסכמתו של מר X להסכם זה ולאחר שכבר נגנזו תיקי החקירה בעבירות המס כאמור, קיבל מר X הטבות שונות לעניין הסדרת תשלום המס (הסרת עיקולים תמורת קבלת מקדמה ממר X, פריסת תשלומים ועוד). נגד העותר, זמר במקצועו, הוגש ביום 20.11.13 כתב אישום המייחס לו עשרות עבירות מס שונות ובנוסף עבירת איומים. מר X, אשר שימש כאמרגנו של העותר וכמנהל עסקיו שנים רבות, משמש כאמור כעד מדינה במשפטו של העותר המתנהל בימים אלה בבית משפט השלום בתל אביב (ת"פ 38206-11-13). על פי הנטען בעתירה זו שהוגשה ביום 3.6.14, הסכם עד המדינה השני נחתם בחוסר סמכות, שכן הוא נוגד את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לעניין הסכם עד מדינה: ראשית, בניגוד לסעיף 5 להנחיות, ואף שמר X הוא המבצע העיקרי של העבירות המיוחסות לעותר, המשיבה 2 לא נועצה בפרקליט המדינה בטרם חתימה על ההסכם. שנית, בניגוד לסעיף 4(א) להנחיות, המשיבה 2 נמנעה מחיוב מר X למסור לה את כל המידע שברשותו לעניין החשדות המיוחסות לעותר. עוד נטען, כי מר X שיקר בחקירותיו במשטרה ובדה ראיות על מנת להיחלץ מהעמדה לדין פלילי, ועל כן לא היה מקום לחתום עמו הסכם עד מדינה, אלא להעמידו לדין בגין ביצוע עבירות מס. ביום 25.6.14 התקבלה תגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה. על פי הנטען, יש לדחות עתירה זו על הסף מן הטעמים הבאים: ראשית, נוכח העובדה כי העותר לא צירף את מר X כצד לעתירה זו, חרף ההשלכות שיכולות להיות לקבלת העתירה על מר X עצמו. שנית, נוכח קיומו של סעד חלופי והוא בית משפט השלום בו מתנהל ההליך העיקרי נגד העותר. שלישית, שיקול הדעת המסור לתביעה הכללית הוא רחב, ועל כן בית משפט זה יתערב בהחלטותיה אך בהינתן נסיבות חריגות אשר אינן מתקיימות בענייננו. לגופה של העתירה צוין, כי נוכח קיומו של ההסכם הראשון, מעיקרא לא יכלה המדינה להעמיד את מר X לדין בגין עבירות מס שכן תיקי החקירה נגדו נגנזו; על כן, לא היה צורך בהסכמת פרקליט המדינה להסכם השני, ולכן גם טענתו של העותר לפיה מר X שיקר בהודעותיו במשטרה על מנת לחלץ עצמו מהעמדה לדין פלילי, שגויה. ביום 29.6.14 נתבקש העותר להודיע האם נוכח האמור בתגובת המשיבים הוא עודו עומד על עתירתו. ביום 3.7.14 הודיע העותר כי הוא עומד על עתירתו, שכן לשיטתו אין בתגובת המשיבים כדי לענות על הטענות שהעלה. לאחר עיון בעתירה על נספחיה וכן בתגובת המשיבים, סבורני כי יש לקבל את עמדת המשיבים ולא להיעתר לעתירה. ראשית, העותר לא צירף את מר X לעתירה זו חרף ההשפעה הפוטנציאלית שיכולה להיות לקבלת העתירה על האחרון - כאמור, סעיף 4 להסכם השני קובע כי תמורת שיתוף הפעולה מר X יקבל הטבות שונות הנוגעות לפריסת תשלום המס, וסביר להניח כי אילו התקבלה העתירה וההסכם היה מבוטל, הטבה זו הייתה נשללת ממנו. על כן, מר X הוא משיב רלבנטי עד מאוד לעתירה וככזה, אי צירופו לעתירה הוא טעם לכשעצמו לדחייתה על הסף (בג"צ 571/09 אבני נ' פרקליטות המדינה (2009)). בעיני נקודה זו רבת משמעות. שנית, כפי שציינו המשיבים, המקום ההולם את בירור הטענות שהעלה העותר נגד ההסכם השני הוא בית משפט השלום בו מתנהל ההליך הפלילי. ודוק, סבורני כי אין להלום את טענות העותר לפיהן ענייננו בטענות מינהליות כנגד עצם חתימת הסדר הטיעון, במובחן מטענות עובדתיות, ועל כן מקומן להישמע בבית משפט זה (פסקה 15 לעתירה). כך, שכן ניכר כי מרבית טענותיו של העותר לעניין זה, לרבות היות מר X המבצע העיקרי של העבירה וכן היות הודעותיו במשטרה שקריות, הן כאלה המצריכות בירור עובדתי שמקומו בבית משפט השלום במסגרת ההליך העיקרי. בית משפט השלום מצויד בכל הכלים הרלבנטיים, וטענות העותר שמורות ויכולות להישמע בפניו. אוסיף מעבר להכרח, כי שאלתי עצמי מדוע הוגשה העתירה בראשית יוני 2014 שעה שכתב האישום נגד העותר הוגש כבר ב-20.11.13, אך אין צורך להידרש לכך נוכח ההכרעה לגופה. איננו נעתרים איפוא לעתירה. העותר ישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪. משפט פליליחוזהעד מדינהבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)ביטול חוזה