סמכות עניינית - בית משפט רגיל או בית משפט לענייני משפחה ?

סיווגו של עניין כנתון לסמכות השיפוט של בית משפט רגיל או של בית משפט לענייני משפחה לעיתים אינו פשוט, שכן ישנם מצבים המשלבים יסודות של מחלוקת אזרחית ושל סכסוך בקשר לירושה גם יחד. לצורך סיווג הסמכות יש לבחון מהו היסוד הדומיננטי בסכסוך - זה האזרחי או זה ה"ירושתי" (השוו לע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 308 (2002) (להלן: עניין חיים)). במלאכת איתור היסוד הדומיננטי, לבד מבחינת נתונים אובייקטיביים, כאופי הסכסוך והקשרוֹ לפטירת המנוח, ישנה חשיבות גם לפן הסובייקטיבי הבוחן את האופן שבו הצדדים עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם, האם כסכסוך הקשור לירושה או שמא כמחלוקת שעיקרה אזרחית, ואשר פתרונה אמור להימצא במסגרת הכרעה שיפוטית אזרחית רגילה (עניין חיים, בעמוד 308; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1182 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). במוקד המחלוקת פרשנות סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), לפיו תהא לבית משפט לענייני משפחה סמכות לדון בתובענה לפי "חוק הירושה התשכ"ה-1965, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו"; האם בגדר הסעיף באה גם תובענה הנוגעת להיקפו של עיזבון? "תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה" - הבחינה והשיקולים הרלוונטיים 23. כדי לקבוע את מאפייניה של תובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה" עלינו לפנות ללשון הוראת-החוק ולתכלית המונחת ביסודה (השוו להלכת חבס, בעמוד 342). לטעמי, בגדר תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה באה גם תובענה בנושא היקפו של העיזבון הנובע מהירושה, ובלבד שהסכסוך ה"ירושתי" תרם תרומה ממשית ליצירתה של עילת התביעה (השוו להלכת חבס, בעמוד 344 ולגישה בעניין לזר; שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 23). תפיסה זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק, שהרחיב את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה במגמה לרכז את המחלוקות הנוגעות לאותו סכסוך ירושה, במלואן, לרבות "הליכים שונים הקשורים בירושה וסובבים סביבה" (עניין אלדרמן, בעמוד 539) במסגרת שיפוטית אחת, שלה מומחיות בעניינים מסוג זה. ככל שעילת הסכסוך ומקורו בעניינים הקשורים בקשר הדוק יותר לענייני הירושה, כך גובר הצידוק לרכז בבית המשפט לענייני משפחה את הדיון בתובענה זו יחד עם היבטים אחרים הקשורים לסכסוך בקשר לאותה ירושה. ככל שהיווצרותה של עילת התביעה נוגעת לאספקטים אזרחיים, שאינם קשורים לירושה, ואינם במומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה, כך פוחת הצידוק להכיר בסמכותו לדון בתובענה זו. כך, למשל, בעניין אפק נדון "סכסוך עסקי מסחרי" ש"נעדר כל מאפיין של סכסוך ירושה", אשר התבסס בעיקרו על דיני החוזים ודיני הנזיקין, ועל כן הוחלט כי סמכות השיפוט לגביו נתונה לבית המשפט המחוזי (ת"א (מחוזי מרכז) 1994-09-08 אפק נ' תובל (16.5.2010). באותו עניין נדונה טענת סמכות השיפוט לפי סעיף 1(6)(ה) רישא, ואולם ניתן להקיש משם גם לענייננו. כאשר עילת התביעה נוצרה טרם מות המנוח, כשלפטירתו לא הייתה כל השפעה על היווצרותה של העילה, תהא הנטיה לקבוע כי אין מדובר ב"סכסוך בקשר לירושה". כך, למשל, בעניין עזבון מ.כ. הוגשה בקשה מטעם מנהל עיזבון המנוחה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגד המנוחה עוד בחייה. נפסק כי - "אין בעצם פטירת המנוחה ובכניסת מנהל העזבון לנעליה בכדי להפוך את התביעה ל-'סכסוך בקשר לירושה'. פטירת המנוחה לכשעצמה לא שינתה דבר באשר לעילת התובענה (או 'הסכסוך') אלא רק גרמה לכך כי מנהל העזבון הזמני הוא התובע מאחר והיא אינה עוד בין החיים" (פסקה 7(ד); שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 25). בשונה מן הגישה שהוצגה בעניין לזר, אינני רואה הצדקה להגביל את סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות בהן הצדדים הם יורשים בלבד. הגבלה זו אינה עולה בקנה אחד עם התכלית האמורה של הסעיף למנוע מצב שבו סכסוך ירושה יִדוֹן הן בבית המשפט לענייני משפחה, הן בבית משפט אזרחי, ובוודאי שאינה מתיישבת עם לשונו המפורשת של הסעיף, במינוח - "יהיו הצדדים אשר יהיו". מן הראוי להזכיר כי בהצעת החוק המקורית (ה"ח מס' 2637, 16.7.1997) הוּצע להוסיף "כל תובענה בקשר לירושה שהצדדים לה הם יורשים של אותו מוריש; לענין זה, 'יורש' - לרבות עזבון", ואולם נוסח זה הוחלף בנוסח המוכר כיום. כידוע, גם צדדים זרים יכולים להגיש תובענות לפי חוק הירושה, ואלה נדונות בבית משפט לענייני משפחה, כגון בקשות למינוי מנהל עיזבון ובקשה למתן הוראות למנהל עיזבון (שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 24; עניין עזבון מ.כ., בפסקה 6(ב)). כשלעצמי אינני רואה סיבה לצמצם את מעגל המתדיינים בבית המשפט לענייני משפחה דווקא לעניין תובענות שעילתן "סכסוך בקשר לירושה". כך, למשל, מן הראוי להתייחס לתביעות של צדדים שלישיים זרים נגד מנהל העיזבון, הקשורות לעצם מילוי תפקידו, כתובענות שעילתן סכסוך בקשר לירושה (השוו לעניין דבי). עם זאת, ראוי לציין כי זהותם של הצדדים, ובפרט היותם יורשים, צפויה להשפיע במידה ממשית על הערכת מידת תרומתו של אותו סכסוך "ירושתי" להיווצרותה של עילת התביעה. שיקולים נוספים שיש להביאם בחשבון לצורך בחינת שאלת סמכות השיפוט העניינית של בית המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק הם שיקולי יעילות מערכתית, ובמיוחד - המגמה לאחד את הדיון בהליכים המשפטיים בקשר לאותו סכסוך תחת קורת גג אחת, בבית משפט מקצועי אחד (השוו לעניין דבי, בפסקה 13, שם נקבע כי שיקול שהיטה את הכף לטובת הקניית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה היה שיקול של יעילות ומניעת כפל דיונים; עניין אסיאו, בעמודים 195-196, שם בית המשפט היה ער לכך ש"הפיצול בין ההליכים שבתיק הירושה לבין ההליכים האמורים להתנהל בבית-משפט השלום אינו רצוי", ואולם לא היה באותה תקופה מקור חוקי לאחדם). שיקול נוסף שיש לתת עליו את הדעת, הנובע גם הוא מתכליתו של סעיף 1(6)(ה) לחוק, הוא אופיו של הסכסוך, בין היתר מבחינת הצורך במומחיותו ומקצועיותו של בית המשפט לענייני משפחה, להבדיל מסכסוך שעיקרו אזרחי, אשר ערכאה אזרחית רגילה ערוכה ומיומנת לפסוק בו (השוו לעניין חיים, בעמוד 308). במסגרת שיקול זה תובא התייחסות הן למומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה בטיפול בסכסוכים משפחתיים, על כל ההיבטים המיוחדים הנדרשים לשם כך, גם כאשר הצדדים אינם "בני משפחה" כמשמעותם בסעיף 1(2) לחוק; הן למקצועיותו בסוגיות העולות באורח תדיר על הפרק בסכסוכים בקשר לירושה שבהם קנו בתי המשפט לענייני משפחה מומחיות רבה עקב רוב עיסוקם בעניינים כגון דא. כך, למשל, בעניין לז'ה נדון סכסוך שעיקרו במחלוקת כלכלית-מסחרית, שהייתה קשורה קשר הדוק לתחום דיני התאגידים, כאשר היה קיים צורך מועט, אם בכלל, בפתרון מיוחד המאפיין סכסוכים בתוך המשפחה, ועל כן נקבע כי מוטב לו לסכסוך להתברר לפני בית המשפט המחוזי ולא לפני בית המשפט לענייני משפחה (רע"א 6657/13 לז'ה נ' דוברוצקי (6.11.2013). אמנם באותו עניין שאלת הסמכות נגעה לסעיף 1(2) לחוק, אך ניתן להקיש משם גם לענייננו; ראו בעניין זה גם רע"א 1839/13 קולפניצקי נ' קולפניצקי (6.6.2013)). סמכות ענייניתשאלות משפטיותבית המשפט לענייני משפחה