מעשים מגונים של חובש באישה שאיבדה את הכרתה

מעשים מגונים של חובש באישה שאיבדה את הכרתה

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט צ' דותן) שבה נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל בן 30 חודשים שגזר עליו בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' נחמן) בת"פ 39158-12-12.

המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של ביצוע מעשים מגונים בנסיבות אינוס (ריבוי עבירות), לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום נטען כי המתלוננת ובת זוגה חזרו מבילוי לפנות בוקר. סמוך לאחר מכן מצאה בת הזוג את המתלוננת שרועה, לאחר שאיבדה את הכרתה, והזעיקה אמבולנס. לדירה הגיע צוות מגן דוד אדום שכלל את המערער (שהוא נהג אמבולנס וחובש בכיר) ונהג נוסף. השניים פינו את המתלוננת לבית החולים, כאשר המתלוננת והמערער יושבים בחלק האחורי של האמבולנס. במהלך הנסיעה, בעת שהמתלוננת הייתה במצב שבו לא הייתה מסוגלת להגיב, הרים המערער את חולצתה, מתח את חזייתה, חשף את שדיה ונגע בהם בידיו; וכן הכניס את ידו מתחת למכנסיה ומישש את בטנה התחתונה. כאשר הגיע האמבולנס לבית החולים, הכניס המערער את האלונקה ועליה המתלוננת לתא בחדר מיון, סגר את וילונות התא והעבירה למיטה. בעוד המתלוננת שוכבת על המיטה ואינה מגיבה, הרים המערער את חולצתה וחזייתה, חשף את שדיה ועיסה אותם. כמו כן הכניס ידו מתחת לתחתוניה ועיסה את איבר מינה. בהמשך, פתח המערער את רוכסן מכנסיו ושפשף את איבר מינו באמצעות ידה של המתלוננת. בשל מעשיו אלה, נמלטה המתלוננת מהמקום מבלי לקבל טיפול רפואי.

בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' נחמן) השתכנע כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח, מעבר לספק סביר, כי המערער ביצע את המיוחס לו והרשיע אותו. ביום 1.9.2014 גזר בית משפט השלום על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי למתלוננת. לבקשת בא כוח המערער, עיכב בית משפט השלום את ביצוע עונש המאסר, לצורך התארגנות, עד ליום 7.9.2014.

ביום 4.9.2014 הגיש המערער הודעת ערעור, ללא נימוקים, וכן בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר עד להכרעה בערעור. בהודעת הערעור צוין כי נימוקי הערעור יוגשו במסגרת 45 הימים הנתונים למערער לפי חוק.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' דותן) עמד על השיקולים שמנתה הפסיקה בשאלה אימתי יעוכב ביצועו של עונש מאסר וקבע כי אלה מטים את הכף לדחות את הבקשה, בכפוף לדחייה קצרה של ביצוע העונש, עד ליום 14.9.2014, נוכח צינתור שבנו של המערער תוכנן לעבור ביום 10.9.2014. הוטעם כי המערער הורשע בעבירה חמורה שהעונש בגינה הוא עד שבע שנות מאסר; שנסיבות ביצועה הן חמורות – המדובר בחובש בכיר במגן דוד אדום שביצע מעשה מגונה במטופלת כשהייתה תחת השפעת אלכוהול ולא הייתה יכולה להתנגד למעשיו; הוא עשה כן כמה פעמים, במקום ציבורי ובנוכחות אנשים אחרים. עוד צוין כי תקופת המאסר שהוטל על המערער היא 30 חודשים שעה שהערעור מתוכנן להישמע בתוך חודשים ספורים; וכי מדובר בערעור המכוון לקביעות עובדתיות המבוססות על התרשמות מהעדים ועל כן המערער לא הרים את הנטל להראות שסיכוייו גבוהים. לבסוף ציין בית המשפט שאף שהמערער נעדר עבר פלילי, התייצב לכל הדיונים במשפט – אין בשיקול זה, כמו גם במצבו האישי של המערער (שבנו בן השלוש סובל מבעיית לב והמערער נקלע לחובות) – כדי להטות את הכף בנסיבות דנן אל עבר עיכוב ביצוע העונש. אשר על כן דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע.

מכאן הערעור שלפניי, אשר נסב בעיקרו של השיקול הנוגע לסיכויי הערעור ולמצבו האישי. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לכמה מטענותיו: ראשית, הטענה בדבר מחדל חקירה – העובדה שלא נערכה למתלוננת בדיקת סמים בסמוך לאירוע באופן שהיה מוכיח, לטענת המערער, שלא הייתה צלולה בדעתה ועל כן היה מקום לדחות את גרסתה העובדתית ולזכותו מחמת הספק; שנית, מצבה הרפואי של המתלוננת – שלפיו מצד אחד הייתה מעולפת ולכן לא הייתה יכולה להגיב למעשים הנטענים ומצד שני הייתה בהכרה וחשה בהם – לא הוכח; שלישית, נטען שלא יוחס משקל לעדותה של האחות שהעידה כי הייתה ליד המתלוננת מאז שהורדה מהאלונקה ושהאירוע הנטען לא קרה. לבסוף נטען כי בנו של המערער צפוי לעבור ניתוח לב פתוח לאחר ראש השנה, ועל כן נתבקש לדחות את ביצוע העונש לפחות עד לאחר הניתוח. בהקשר זה נתבקש המערער להמציא מסמכים המעידים על מועד הניתוח. מסמכים אלה הומצאו ואתייחס אליהם בהמשך.

המשיבה תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי מטעמיה. לשיטתה, סיכויי הערעור אינם גבוהים ולכן ההסתברות שהמערער ירצה מאסר שווא היא נמוכה.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ושמעתי את טענות הצדדים בדיון לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. אכן, הכלל הוא שנאשם יחל בביצוע העונש במועד שנקבע. ניתן לחרוג מן הכלל אם מתקיימות נסיבות המצדיקות לעשות כן. לשם כך ישקול בית המשפט, בין היתר, את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען; אורך תקופת המאסר; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; ונסיבותיו האישיות (ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)). מחד גיסא, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, פסק הדין של בית משפט השלום מבוסס ברובו על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים ועל ניתוח מפורט ומדוקדק של חומר הראיות. בכגון דא אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. במצב דברים זה, ומבלי לקבוע מסמרות, לא ראיתי עילה להתערב בקביעה שלפיה הטענות המועלות בערעור אינן אוצרות כוח להטות את הכף אל עבר עיכוב הביצוע. מאידך גיסא, ראיתי לייחס משקל שונה לשני שיקולים המובילים למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי: האחד, העובדה – שאינה שנויה במחלוקת – כי בנו של המערער בן ה-3, שעבר שני ניתוחי לב פתוח ולאחרונה עבר צנתור, מתוכנן לעבור ניתוח נוסף בעתיד הקרוב. אף שמועד קונקרטי טרם נקבע, אין לשלול שהניתוח יתקיים מיד לאחר החגים, כפי שמסרה אשתו של המערער; שנית, כעולה מהחלטת בית המשפט, הערעור צפוי להתברר בתוך פרק זמן קצר של כחודשיים ימים. בהינתן שהמערער הוא אב לשישה ילדים; להתנהגותו במהלך המשפט; לעובדה שהיה משוחרר במהלכו; לעברו הפלילי הנקי; לנסיבות האישיות שעליהן עמדתי; ולפרק הזמן הקצר שנותר עד לשמיעת הערעור – באתי למסקנה כי שיקולים מצטברים אלה מטים את הכף לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור.

הערעור מתקבל אפוא. רכיב המאסר יעוכב עד למתן פסק דין בערעור. ביצועם של יתר רכיבי העונש לא יעוכב.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון