סמכות מקומית לבית הדין לעבודה לפי "מקום העבודה האחרון"

סמכות מקומית לבית הדין לעבודה לפי "מקום העבודה האחרון" בתקנה 3(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 נקבע כי מקום השיפוט "בתובענה כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק" הוא "בית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה". בפסק הדין בעניין נמיקוב (ע"ע (ארצי) 143/09 אנטון נמיקוב- רשת בטחון (1993) בע"מ (24.3.09)) נפסק כי - "בתקנה זו ישנה אבחנה ברורה בין המונחים 'מקום עבודה' ו'מקום ביצוע העבודה'. אלה שני מונחים שונים (דב"ע נה/106 - 3 שילוח חברה לביטוח בע"מ - יוסף אנייס, פד"ע כ"ח 237). מקום ביצוע העבודה הוא המקום שבו בוצעה העבודה בפועל. לעומת זה, המונח מקום עבודה ניתן להתפרש לפי הקשר הדברים והתכלית אותה הוא בא לשרת, לרבות הכוונה להקל על העובד התובע בבחירת מקום השיפוט הנוח לו (דב"ע לג/23 - 3 וקסלמן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ - דוד אטיאס, פד"ע ד' 421, 423 בסעיף 5; דב"ע נא/108 - 3 ישעיהו פוקס - אלסינט בע"מ,[] פד"ע כג 300, 302)". עוד נפסק בעניין נמיקוב כי - "את המונח 'מקום עבודה' ניתן לפרש גם כמרכז מפעלו של המעביד, או במקום בו נמצא משרדו הרשום בישראל של המעסיק .. פרשנות זו אין בה שינוי פסיקה קיימת, היא תואמת את לשון הכתוב על פי פשוטו, והיא מבהירה את ההבדל בין מקום העבודה למקום ביצוע העבודה - שני מונחים המצויים בתקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין. ... .... על פי לשון תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין, לעובד יש זכות הבחירה להגיש את התביעה כנגד מעסיקו הן "במקום העבודה" והן במקום ביצוע העבודה, ואם בחר העובד להגיש את התביעה במקום העבודה, הסמכות המקומית במקרה זה היא אכן לבית הדין האזורי בתל אביב". 3. גם בעניין אנטון חורי [דב"ע 3-230/98 אנטון חורי נ' שלמה הנדל (19.11.1998)] הדגיש בית הדין הארצי כי ככל שאין חפיפה בין "מקום העבודה" לבין "מקום ביצוע העבודה" לתובע הזכות לבחור את בית הדין האזורי אליו תוגש התביעה באומרו: "בדרך כלל "מקום העבודה" של עובד חופף את המקום שבו "בוצעה העבודה". אך יש ו"מקום העבודה" של עובד הוא באזור אחד ואילו עבודה מסוימת שלו מתבצעת באזור אחר. במקרה כזה יוכל העובד להגיש את תביעתו בבית הדין שבאחד משני האזורים שיבחר (ר' דב"ע נה/3-106 שלוח חברה לביטוח בע"מ - יוסף אנייס, פד"ע כח 237, 239, מול האות ו')" 4. בעניין שילוח טען העובד כי עבודתו חייבה הדרכה שוטפת ופגישות בכל רחבי הארץ וכי אחוז מסוים מעבודתו בוצע בירושלים. בית דין זה קבע כי מסכת העובדות הביאה למסקנה כי "מקום העבודה" ומקום ביצוע העבודה היו זהים, וכן לא היה חולק כי את "עיקר עבודתו" ביצע העובד במשרדי החברה בתל אביב. משכך, קבע בית דין זה כי אין די בביצוע חלק מהעבודה בירושלים על מנת להקנות לבית הדין האזורי בירושלים סמכות. עוד נקבע כי מקום שבו בוצעה העבודה, צריך להיות מקום בו בוצע עיקר העבודה או חלק משמעותי ביותר ממנה, ולא חלק מהעבודה. 5. בעניין נובש (בר"ע (ארצי) 495/09 יורי נובש - פלאש תאורה כחול ולבן בע"מ, 13.12.2009), אחד המבקשים בבקשה הועסק במשך ארבע שנים בסניף החברה בבית שמש, באזור הנתון לסמכות השיפוט המקומית של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. בשנה החמישית והאחרונה לעבודתו הועבר לסניף במודיעין, הנתון לסמכות השיפוט המקומית של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. המבקש השני הועסק בסניף החברה ברחובות והועבר לסניף רמלה - שניהם בסמכות השיפוט המקומית של בית הדין האזורי בתל אביב. בית דין זה קבע כי "משנמצא כי מקום העבודה של שני התובעים עובר לסיום עבודתם בחברה היה באזור תל אביב, צדק בית הדין האזורי בירושלים במסקנתו כי בית הדין האזורי בתל אביב הוא בעל הסמכות המקומית לדון בתובענה". בית דין זה קבע כי לאור הממצאים העובדתיים "וכאשר הקובע את מקום סמכותו המקומית של בית-הדין הוא "מקום עבודתו האחרון של העובד, עובר לפיטוריו, במועד שבו קמו עילות תביעותיו" [דב"ע נא/ 108-3 ישעיהו פוקס - אלסינט בע"מ, פד"ע כג 300, 303], ברי כי אף בעניינו התגבשה סמכות מקומית לבית הדין האזורי בתל אביב. במיוחד כן, משבחר מבקש 1 לכרוך תביעתו בזו של מבקש 2 שכל כולה בסמכות השיפוט המקומית של בית הדין האזורי בתל אביב". סמכות מקומיתבית הדין לעבודה