1. התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, תשלום יתרת דמי הבראה וחופשה, חלף הפרשות לפנסיה וגמול שעות נוספות בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעים. הנתבעים הכחישו את טענותיו וטענו כי התפטר מעבודתו במפגיע, ועל אף רצונם להמשיך להעסיקו. הנתבעים הוסיפו כי שכרו של התובע שולם במלואו ועל כן דין התביעה להידחות. 2. ואלה העובדות בתיק זה כפי שהן עולות מחומר הראיות שהוצג לפנינו: התובע הינו אזרח הפיליפינים השוהה בישראל משנת 2000. הנתבע 1 הוא נכה 100% מלידה הנזקק לעזרה. הנתבעת 2 היא אמו של הנתבע. התובע החל לעבוד אצל הנתבעים בחודש 3/2002 ועבד עד חודש 5/2011. העסקתו של התובע נעשתה באמצעות עמותת "בבית". חוזה העסקה צורף לכתב ההגנה. אשרת השהייה של התובע פגה ביום 28.2.11. 3. לפני שנפנה לדון בתביעה לגופה נציין כי ביום 7.2.13 התקיימה ישיבת הוכחות, ובסופה ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב. התובע הגיש את סיכומיו עוד ביום 19.5.13. חרף החלטות בית הדין וארכות שניתנו לנתבעים, לא הוגשו סיכומיהם עד היום. לפיכך, ניתן פסק הדין על סמך כלל המסמכים והראיות בתיק וסיכומי התובע בלבד. 4. זכאות התובע לפיצויי פיטורים התובע טוען כי פוטר מעבודתו. בכתב התביעה פורטו נסיבות פיטוריו כדלקמן: "הנתבעים לא חידשו את האשרה של התובע בגלל חילוקי דעות על תשלום ימי החגים, וכן בעקבות כך שהוא ביקש לשלם בעבור ימים אלו שהוא עבד ולא קיבל תמורה עבור גמול ימי חגים" (סעיף 7 לכתב התביעה, ההדגשה הוספה- ד.פ.) בהמשך הוסיף התובע כי פוטר מאחר שלא היתה בידו אשרת שהייה בתוקף (סעיפים 8, 10 לכתב התביעה). על גרסה זו חזר התובע גם בתצהירו (סעיפים 6-9). על אף האמור, בעדותו טען התובע כי לא פוטר בשל מחלוקת בעניין תשלום דמי חגים או בשל תוקפה של אשרת השהייה אלא בשל נסיבות אחרות לגמרי: "ש.אתה טוען שהפסקת לעבוד כי לא חידשו לך את האשרה, נכון. ת.לא. ש.מדוע הפסקת לעבוד. ת.בגלל שהם פיטרו אותי, היה בינינו ויכוח. בשנת 2011 היה חג הפסח, פסח התחיל ב-18.4.11, לנו גם היה חג במקביל לחג הפסח אנחנו קוראים לזה חג הפסחא, זה במשך 4 ימים. באותו זמן אמרתי שאני רוצה להשתחרר מהעבודה שלושה ימים למעט יום ראשון, כי יום ראשון אמנם זה החג שלנו וזה היום החופשי שלי. גם היו לנו פעילויות בכנסייה שלנו, המשפחה שלי, בני הם שותפים בפעילות בכנסייה, אני הקראתי שם את התפילה באותה עת. אבל לפני אותו יום ראשון, ביום שבת, אחרי שהיא דיברה בטלפון, אמרה לי שאני חייב להצטרף אליהם ביום ראשון לעבודה למרות שזה היה היום החופשי שלי. אמרתי להם למה הרי יום ראשון הוא יום חשוב מאוד עבורי, הסברתי לה שיש לנו אירוע מיוחד בכנסייה שלנו. שאני מקריא את התפילה שם. ואז היא צעקה עלי, אמרתי לה איך את יכולה לעשות לי את זה, אינך יכולה לעשות כל דבר שעולה בדעתך ואז היא צעקה עלי ואמרה שאני מנוע מלעשות דבר כלשהו כיון שהוויזה שלי פג תוקפה. היא אמרה שאם המשטרה תתפוס אותי ברחוב שהם לא יעזרו לי. ושאני אהיה בבעיה. המשכנו להתווכח גם הבן צעק עלי, אמר לי לך מכאן אינני זקוק לך, אינני אוהב אותך וכך יצאתי במוצ"ש בתשע בערב הלכתי הביתה. הייתי מאוד מבולבל לא ידעתי מה לעשות, זה היה יום המשפחה שלי. ובאותו יום ראשון באתי לעבוד בבית..... עזבתי ב-11.5. ביום ראשון שאחרי הויכוח עבדתי ואז המתנתי לאחיה של הנתבעת 2 אלי שיגיע מכיוון שהוא רצה לעשות על האש אצלם בבית. המתנו והוא לא הגיע. אמרתי לעצמי זה לא הגיוני שהוא יגיע, אלי לא מתכוון להגיע... היום האחרון שעבדתי זה היה ביום 11.5, הגעתי מאוחר באותו היום, היא אמרה לי שבנה עדיין במיטה, היא צעקה עלי, והבן אמר לי לך לך אינני זקוק לך. אחרי זה אמרתי לה שבאתי מאוחר כי הייתה לי בעיה עם האוטובוס, אמרתי שזה לא הוגן לפעמים הייתי גם מגיע מוקדם, וזה לא הפריע לך ועכשיו כשאני בא מאוחר את מעירה לי. אמרתי לה את כל אשר היה בליבי מאז אותו חג הפסח, שלא אפשרו לי ללכת לכנסייה שלי ושהיא צעקה עלי ביחד עם הבן והיה לנו ויכוח. האמא אמרה שלחץ הדם שלה עולה והלכה למעלה לשתות כוס מים. הוא אמר לי לך לך אינני זקוק לך והלכתי" (ע' 5 ש' 25- ע' 6 ש' 23, ההדגשה הוספה- ד.פ.) גרסתו זו של התובע, אשר הובאה במלואה בשל היותה שונה לחלוטין מגרסאותיו הקודמות באשר לנסיבות פיטוריו הנטענים, הינה גרסה חדשה אשר נשמעה לראשונה בישיבת ההוכחות, ולא בא זכרה כלל לא בכתב התביעה ולא בתצהיר התובע. התובע אף הכחיש כי אי חידוש האשרה היה הסיבה לפיטוריו (ע' 7 ש' 32- ע' 8 ש' 3). בגרסה שנשמעה בדיון לא הוזכר כלל ויכוח על אי תשלום דמי חגים אלא ויכוח על חופשה (ע' 7 ש' 5-6). זאת ועוד, התובע הדגיש בעדותו מספר פעמים כי הוויכוח נסב סביב חופשה בערב חג הפסח שחל, לטענתו, ביום 18.4.11 שהינו יום ראשון, היום החופשי שלו, ומועד חג הפסחא, שבו היה אמור לקבל חופשה. אלא שבשנת 2011 ערב חג הפסח חל ביום שני, 18.4.11, ואילו חג הפסחא חל ביום 24.4.11. כאשר חזר על כך התובע בעת עדותה של הנתבעת 2, הפנה בית הדין את תשומת ליבו של התובע לכך שיום 18.4.11 חל ביום שני. או אז טען התובע כי מדובר היה ביום 24.4.11 (ע' 14 ש' 15-18). לא זו אף זו, מעדותו עלה עוד כי יחסי העבודה הסתיימו ביום 11.5.11 ולא ביום 30.5.11 כפי שטען בכתב התביעה (סעיף 9), בתצהירו (סעיף 8) ובמוסכמות (דיון מיום 13.9.12). גם לסתירות אלה לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת. 5. הנתבעת 2 הכחישה את גרסת התובע בדבר ויכוח בערב פסח, וטענה כי בכל מקרה רק במקרים בודדים התבקש התובע לעבוד בימי ראשון, ואז קיבל יום חופשה חלופי (ע' 13 ש' 18-23). הנתבעים הוסיפו כי התובע התפטר במפתיע, ולאחר שהביע את רצונו לסייע לאשתו, שאף היא מתגוררת בארץ, לנקות בתים (סעיפים 12-13 לכתב התביעה, סעיף 14 לתצהיר, ע' 11 ש' 17-21). הנתבעת 2 טענה עוד כי פנתה למשרד הפנים פעמיים בבקשה לחדש את אשרת השהייה של התובע, אך מאחר שהתובע הגיש בקשה לשהיית קבע בארץ לא ניתן היה להאריך את האשרה (סעיפי 10-11 לתצהיר). נציין כי התובע עודו מתגורר בארץ. 6. כידוע, הנטל להוכחת הפיטורים מוטל על הטוען לקיומם (דב"ע נד/129-3 משה ענבר נ' איתן הראל - אנגלו סכסון, פד"ע כח 216). הצגת גרסה חדשה בשלב מאוחר של ההליך מערערת את מהימנות התובע, ומעוררת ספק באשר לנכונות טענתו כי פוטר. משכך יש להעדיף את גרסת הנתבעים על פני זו של התובע. לנוכח מסקנתנו זו אנו קובעים כי התובע לא פוטר מעבודתו אצל הנתבעים, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. 7. זכאות לדמי הבראה, פדיון חופשה וחלף הפרשות פנסיוניות התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום דמי הבראה ופדיון חופשה עבור שלושת חודשי עבודתו האחרונים בסך של 614 ₪ ו-742 ₪ בהתאמה, וכי לא הופרשו עבורו הפרשות פנסיוניות משנת 2008 ואילך בסך של 3611 ₪. הנתבעת 2 טענה מנגד כי כל הסכומים שולמו לתובע כנדרש, ובהתאם לדרישת עמותת "בבית". כמו כן בסיום העסקתו שולם לו סך של כ- 5,000 ₪ בגין פדיון חופשה והבראה. הנתבעת 2 הוסיפה עוד כי יש בידה אישורים על כך (ע' 13 ש' 7-13). 8. הנתבעים לא הציגו לפנינו אישור או תחשיב כלשהו המבסס את טענתם כי לתובע שולמו כל הסכומים שהוא זכאי להם בגין דמי הבראה ופדיון חופשה, ולתצהירה של הנתבעת 2 לא צורף מסמך כלשהו בעניין זה (סעיפים 27 ו-28 לתצהירה). לא הוכח גם כי הופרשו עבור התובע הפרשות לקרן פנסיה כנדרש, אף כי ניתן להוכיח זאת בלא כל קושי. לפיכך, יש לקבל את תביעותיו אלה של התובע במלואן. 9. שכרו של התובע התובע טוען כי שכרו עמד על סך של 850$ בתוספת 100 ₪ בכל סוף שבוע (סעיף 11 לכתב התביעה). גרסתו זו אושרה בכתב ההגנה (סעיף 26). לפיכך, סכומים אלה יהיו הבסיס לחישוב הזכויות להן הוא זכאי. מאחר שהנתבעים לא הציגו תחשיב מטעמם, יש לקבל את חישובי התובע. לפיכך על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 614 ₪, פדיון חופשה בסך של 742 ₪ ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 3,611 ₪. 9. גמול שעות נוספות התובע טוען כי עבד בכל יום מהשעה 10:00 ועד לשעה 21:00, בממוצע 11 שעות ביום. לפיכך, הוא זכאי לתשלום בגין 3 שעות נוספות ליום, בסך של 248,648 ₪. הנתבעת טענה מנגד כי התובע החל את עבודתו בשעה 10:30 ועד לשעה 21:00, אלא שלא בכל השעות נדרש לעבוד אלא רק להיות בכוננות. כמו כן, התובע ישן בחלק מהשעות הנ"ל. 10. בפסק הדין המנחה בעניין יולנדה גלוטן (דנגצ (עליון) 10007/09 יולנדה גלוטן ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 18.03.2013) חזר בית המשפט העליון על קביעתו בבג"צ גלוטן (בבג"צ 1678/07 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, ניתן ביום 29.11.2009, להלן - בג"צ גלוטן) כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"ט- 1959 אינו חל על עובדי סיעוד. זאת, לנוכח תבנית העסקתם הייחודית של העובדים בתחום זה, אשר אינה מתיישבת בכללותה עם הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. משכך, קבע בית המשפט העליון כי אין להחיל את החוק לשיעורין. בבג"צ גלוטן הוסבר באריכות כי חיוב מי שמעסיק עובד בתחום הסיעוד בתשלום מלא בגין עבודה בשעות נוספות טומן בחובו משמעות כלכלית לא מבוטלת, אשר תשפיע באופן ישיר על יכולתם של המטופלים - שאף הם אוכלוסייה מוחלשת, כמו עובדי הסיעוד - להיזקק למטפלים סיעודיים. בשל כך תיתכן גם פגיעה באינטרסים של העובדים הסיעודיים עצמם, שהינם עובדים זרים ברובם, עם הצמצום שעשוי לחול במספר המעסיקים הפוטנציאליים. משום כך, נאמר בפסק הדין, כי בבואו להתוות את הגישה המשפטית לעניין תחולת חוקי המגן, על בית המשפט להתחשב במציאות המורכבת בשוק העבודה. דברים אלה נכונים פי כמה בענייננו ובשים לב לנתבעים. 11. בחינת שעות עבודתו של התובע מעלה כי עבד כשתי שעות נוספות בכל יום. עם זאת בחלק מן השעות ישן התובע, וכאשר שהה הנתבע 1 במעון התובע לא טיפל בו, והיה פנוי לעיסוקיו (ע' 9 ש' 8-16). בנסיבות אלה מצאנו לנכון לפסוק לטובת התובע סכום גלובלי בגין עבודה מעבר לשעות העבודה הרגילות בסך של 6,000 ₪. סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים: דמי הבראה בסך 614 ₪; פדיון חופשה בסך 742 ₪; חלף הפרשות פנסיוניות בסך של 3611 ₪; פיצוי בגין עבודה מעבר לשעות העבודה הרגילות בסך של 6,000 ₪. כל הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.5.11 (המועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים) ועד למועד תשלומם בפועל. הנתבעים ישלמו הוצאות התובע בסך של 3,000 ₪. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםויכוחמשכורתעובדים זרים