סתירות עובדתיות בתיאור תאונת עבודה

סתירות עובדתיות בתיאור תאונת עבודה הנשיא יגאל פליטמן לפנינו ערעור, על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע - בשבתו באילת (הנשיאה אורלי סלע; ב"ל 28261-05-11), אשר דחה את תביעת המערער להכיר באירוע מיום 11.5.10 כפגיעה בעבודה. ° המסכת העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי בבית הדין האזורי נרשמה המסכת העובדתית כפי העולה מעדות המערער: בתקופה הרלוונטית עבד המערער כקבלן אינסטלציה עצמאי באתר בנייה (להלן - האתר). ביום האירוע הנטען עבד המערער, ביחד עם פועל נוסף, על מערכת ביוב. כל העבודה התבצעה בחניון תת קרקעי, ללא תאורה. בשעה 17:00 החזיר המערער את הפועל הביתה וחזר לאתר להמשיך את העבודה, מכיוון שהיה לחץ. בסביבות השעה 21:00, 21:30 המערער היה צריך למלא בטון בשוחה, לקח שק מלט ששקל כ - 50 ק"ג וסחב אותו עד לשוחה. בדרך נתקע המערער באבן שהייתה בולטת בריצוף ונפל עם השק הכבד קדימה, הרגיש כאבי תופת בברך ימין וגם שמע "קליק" חזק. המערער היה לבדו והיו לו כאבי תופת, לא יכול היה ליישר את הרגל ולא לעמוד עליה. כן לא הצליח המערער להזעיק עזרה למרות שהיו אנשים באתר בניין צמוד. איכשהו זחל המערער למחסן והצליח לפנות את עצמו לבית החולים ברגל אחת.  בית הדין האזורי פסק כי נוכח המסמכים הרפואיים, הסתירות העובדתיות, תיאור תאונת העבודה ועדות המערער, יש לקבוע כי המערער לא הביא ולו ראשית ראייה לקיומה של תאונת עבודה, כנדרש בפסיקה. בית הדין קמא ציין כי כאשר פנה המערער לראשונה לקבלת טיפול רפואי, לא טען המערער לתאונת עבודה או לאירוע מסוים שאירע במהלך עבודתו. המערער מסר לרופא כי "היום לדבריו סובב רגל ימין ...". גם בביקור מיום 26.5.11, הסמוך ליום האירוע, במרפאת החוץ ביוספטל, נרשמה תלונת המערער כי ביצע תנועה סיבובית בברך ימין ב - 11.5.10 וזאת ללא אזכור אירוע בעבודה. בנוסף המערער מילא לראשונה טופס קבלת בקשה למתן טיפול רפואי רק ביום 15.8.10, למעלה משלושה חודשים לאחר מועד האירוע הנטען, לאחר קבלת ייעוץ משפטי. בית הדין האזורי נתן משקל לכך שהמערער העלה לראשונה את הטענה כי מדובר בתאונת עבודה רק לאחר קבלת הייעוץ המשפטי וכי יום לאחר מכן, ב - 16.8.10, הגיש המערער את תביעתו למוסד. בית הדין קבע כי הרושם העולה הינו כי גרסא זו הוכנה לקראת הגשת התביעה. בית הדין ציין כי המערער מסר, הן לחוקר המוסד והן בעדותו בבית הדין כי לא סבל מעולם מבעיות בברכיו וכי גרסא זו נתגלתה כבלתי מהימנה לאור החומר הרפואי והרישומים מהם עלה כי המערער סבל בעבר מכאבים בברכיים. נקבע כי ניסיונו של המערער להעלים מידע זה מלמד על חוסר מהימנותו. בית הדין הוסיף כי תיאור האירוע על ידי המערער לא היה מהימן וכי בית הדין לא שוכנע שהמערער עבד ביום התאונה עד השעה 22:00 בלילה, כפי שדיווח בטופס התביעה. בבית הדין העיד המערער כי האירוע היה בשעה 21:00, 21:30. בית הדין קבע כי מהעובדה שהמערער לא הביא את עדות הפועל עימו עבד (להלן - הפועל) כראיה, אין אלא להסיק כי לו הובאה הראיה היא היתה פועלת נגדו. לאור האמור נפסק כי המערער לא הביא ולו ראשית ראייה לקיומו של אירוע תאונתי בעבודה, כנדרש בפסיקה. מכאן הערעור שלפנינו. ההליך לפנינו בערעורו טען המערער כי הובאו ראיות להוכחת תאונה בעבודה. המערער גרס כי לא היה בעדות הפועל כדי לשפוך אור על השאלה שבמחלוקת - האם אירע האירוע הנטען או לאו. שכן העד לא היה במקום בעת התאונה. אשר למסמכים הרפואיים טען המערער כי בית הדין קמא שגה בפרשנותו את האמור במסמכים הרפואיים. נטען כי אין לצפות מאדם הפונה לבית חולים, בזמן שהוא עסוק בכאביו, לבדוק מה כתב הרופא בטופס חדר המיון. מה גם שטופס חדר המיון נמסר לנפגע רק במעמד השחרור מחדר המיון. אשר למסמך הרפואי מיום 26.5.10, טען המערער כי אין לדעת האם היעדר ציון נסיבות חיצוניות אינו נובע משיקול דעת של הרופא שלא התעניין בנסיבות אלו. המערער גרס כי לא היה מודע לזכויותיו המשפטיות בזמן אמת וכי רק שלושה חודשים לאחר האירוע לאחר שהתייעץ עם עו"ד הגיש תביעתו למוסד. לסברת המערער מהלך עניינים זה הינו סביר ביותר. המערער טען כי בית הדין שגה עת ייחס לו חוסר מהימנות בשל כך שלא ציין שסבל מבעיות בברכיו. קיומן של תלונות קודמות בשנים עברו אינה שוללת את טענת המערער לגבי אירוע תאונתי. לכן הסתמכות בית הדין על הסתירה כפוגעת במהימנות המערער אינה במקומה. המערער הודה כי שגה בשעת האירוע הנטען, בה נקב בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי. בעוד ששעת הגעתו לבית החולים על פי טופס המיון הייתה 21:22 , הרי שבטופס התביעה נכתב כי התאונה אירעה בשעה 22:00. לטענת המערער, השעה נרשמה מתוך הזיכרון. המערער הלין על כך שהמוסד לא טרח לחקור מעבר לחקירת המערער ולא יידע את המערער בדבר ההנמקה לדחיית תביעתו. המערער גרס כי פסק הדין קמא אינו מנומק. בישיבת קדם הערעור בבית דין זה ביקש בא כוח המערער לראות את הודעת הערעור והטיעון מטעמו כסיכומים בערעור. נקבע כי בא כוח המוסד יסכם טענותיו בכתב, וכי בא כוח המערער יהיה רשאי להשיב לטענות המוסד. המוסד טען כי דין הערעור להידחות. בית הדין האזורי דחה גרסת המערער תוך שהוא תוהה על מהימנותו לאורך פסק הדין כולו. המוסד ציין כי המערער לא טען לתאונת עבודה בפנייתו לקבלת טיפול רפואי ביום האירוע הנטען. לסברת המוסד, סביר להניח כי באם היה המערער נופל על אבן כפי שטען, היה מספר זאת לרופא ואף היו נמצאים סימנים המעידים על חבלה ברגלו, דבר שכאמור אינו עולה מדו"ח חדר המיון. עוד טען המוסד כי מכתב הדחייה שנשלח למערער הינו מנומק ומבהיר באופן מפורש כי המוסד לא הכיר בתביעה לדמי פגיעה כפגיעה בעבודה. נוכח הסתירות שעולות מגרסת המערער ומהמסמכים הרפואיים והעובדה שהמערער "שיפץ" גרסתו לתאונת העבודה רק לאחר קבלת ייעוץ משפטי, הרי שהמערער לא הניח את התשתית הראייתית. בסיכומי התשובה חזר המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור. דיון והכרעה נקדים ונאמר כי ערעורו של המערער מתייחס בעיקרו לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. כידוע, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהיו בפניה, אלא במקרים חריגים [ע"ע 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ, מיום 25.12.2005, בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.2007, בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם]. כפי שיפורט בהמשך, לא מצאנו כי במקרה הנדון מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. בית הדין קמא קבע בפסק דינו כי התרשם שהמערער הכין את גרסתו בדבר קיומה של תאונת עבודה לקראת הגשת התביעה, וכי גרסת המערער נמצאה כבלתי מהימנה. בית הדין הצביע על סתירות שנפלו בגרסת המערער, בין הרשום בטופס התביעה למוסד, בין עדות המערער בבית הדין ובין שאר הראיות שהוצגו לפניו. וכן נוכח האנמנזה הרפואית בעניינו. בעניין זה טען המערער, כי אין לסמוך על הרשום במסמכים הרפואיים. דין טענה זו להידחות, נוכח מכלול הראיות. ונבאר. במסמך הרפואי מבית החולים יוספטל, אליו הגיע המערער לטענתו בעקבות האירוע הנטען אין כל זכר לפגיעה בעבודה. הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." [עב"ל (ארצי) 176/99 דניאל גרץ - המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.7.2002]. אכן, מסמכים רפואיים ממועד סמוך לקרות האירוע הנטען אינם חזות הכול ואינם יוצרים חזקה חלוטה כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה. ביכולתו של הטוען לפגיעה בעבודה לסתור את תוכנם של אותם רישומים רפואיים. החזקה ניתנת לסתירה על יסוד מכלול הראיות, לרבות רישומים ממסמכים רפואיים מאוחרים יותר, הודעות שנמסרו לחוקר המוסד לביטוח לאומי, עדויות העדים בפני הערכאה הדיונית, התרשמותה מאותן עדויות ואמינותן. במקרה הנדון, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח את התרחשות האירוע הנטען לא רק בשל העובדה שגרסתו העובדתית לא התיישבה עם רישומי בית החולים, אלא על יסוד נתונים נוספים, ובכלל זה התרשמותו מאמינות המערער, דחיית גרסתו של המערער לפיה עבד ביום התאונה עד השעה 22:00 בלילה, השיהוי בהגשת טופס בקשה למתן טיפול רפואי, לאחר קבלת ייעוץ משפטי והסתירות שמצא בראיות שהוצגו לפתחו. מכאן, שהראיות הנוספות לא הפריכו את האמור בתיעוד הרפואי ממועד סמוך לאירוע. עיון במסמכים הרפואיים מעלה כי לא רק בתיעוד הרפואי מחדר המיון אין אזכור לאירוע בעבודה. גם במסמכים רבים בהם מתועד הטיפול הרפואי שניתן למערער בקופת חולים לאחר האירוע הנטען, אין אזכור לכך שהפגיעה אירעה במהלך העבודה. יש לציין כי לפחות בחלק מהמסמכים אין מדובר ב"אנמנזה שותקת", דהיינו במצב בו לא הייתה כל התייחסות במסמכים הרפואיים לעצם התרחשות אירוע כלשהו, אלא צוין כי המערער נחבל, הרגיש קליק בברך ימין. בהקשר זה יש לציין כי מתיקו הרפואי של המערער עולה כי נפגע במספר תאונות בעבודה (וראה מסמכים רפואיים ממועדים 9.1.05, 16.6.03, 10.11.02, 26.6.98), בהן נרשם ופורט כי המערער נפגע במקום עבודתו, תוך פירוט אירוע הפגיעה. כך שהפירוט בפני גורם רפואי בעניין פגיעה בעבודה אינו זר למערער. אשר למסמכים מעברו הרפואי של המערער - בהודעת המערער למוסד, מיום 15.9.10 השיב המערער "לשאלתך אם סבלתי מהברך הזאת קודם לתאונה, אני לא סבלתי אף פעם מבעיות בברכיים"; "לשאלתך אם אני מתעסק בספורט כל שהוא, אני לא עוסק בשום ספורט". דא עקא כי במספר מסמכים הרפואיים נרשם כי המערער "חובב כדורגל, מתאמן בחדר כושר. מתאבק בעבר. כאב בברך ימין מזה שנים לסירוגין" (סיכום ביקור אורטופד מיום 22.1.07). הליקוי בברכו הימנית תועד במסמכים רפואיים רבים נוספים בעברו של המערער (ממועדים 1.12.03, 4.12.05, 14.12.05, 19.3.06, 22.1.0729.9.09). זאת ועוד, המערער לא הביא כל עדות מטעמו. בערעורו לפנינו טען המערער כי לא היה בעדות הפועל כדי "לשפוך אור על השאלה שבמחלוקת, האם אירע האירוע הנטען או לא". טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בהודעת המערער לחוקר המוסד, מיום 15.9.10, בה טען המערער כי "אני הודעתי לו (לפועל - תוספת שלי - י.פ) אחרי שנפצעתי ויצאתי מהמיון אני אמרתי לו שמחר לא עובדים, אני אמרתי לו שנפצעתי לא סיפרתי לו איך רק אחר כך כשנפגשתי איתו אני סיפרתי לו מה קרה". מכאן כי זימון הפועל לעדות בבית הדין האזורי היה בה כדי לשפוך אור על התרחשות ונסיבות האירוע הנטען. משכך, ומשלא הוכחה פגיעה בעבודה, כמפורט לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, אשר על יסוד התרשמותו ממכלול הראיות שהיו בפניו, לרבות עדות המערער והתיעוד הרפואי ממועד סמוך לאירוע, הגיע למסקנה כי המערער לא הוכיח שהתרחשה פגיעה בעבודה. הלכה פסוקה היא, כי מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. תאונת עבודה