פסק דין בהעדר הגנה לצד שלא עקב אחרי החלטה בבקשה מחדלו של צד שאינו מעיין בבקשה המוגשת מטעמו, לא מקפיד לקבל העתק ממנה מחברו, אינו עוקב אחר ההחלטה בבקשה ופועל מתוך הנחה כי בית הדין ייעתר לבקשה, עולה לכדי זלזול בהליך השיפוטי. בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 7.11.13 על ידי כב' הרשמת השופטת אביטל רימון קפלן (כתוארה אז) (להלן: "פסק הדין"). פסק הדין הורה על מחיקת הערעור מחמת חוסר מעש, לאחר שלא הוגשו סיכומי טענות מטעם המבקש. הערעור המבקש היה חבר בשורות דן - אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית ועבד בה משנת 1985 (להלן: "האג"ש"). עם שינוי מעמדה של האג"ש לחברה בע"מ - היא המשיבה 1 - המשיך המבקש לעבוד בה. המבקש התחיל את עבודתו כנהג והתקדם בתפקידים עד שמונה לסמנכ"ל בחברת אמד בע"מ שהיא חברת נדל"ן המצויה בבעלות חלקית של המשיבה 1 (להלן" אמד"). ביום 6.12.05 החליט דירקטוריון אמד על סיום כהונתו של המבקש כסמנכ"ל. למבקש הוצעו עבודות שונות שהיו בהן ירידה במעמדו, אותן דחה. המבקש שלא השלים עם החלטת אמד, עתר לבית הדין קמא כנגד ההחלטה וביקש להורות על השבתו לתפקידו כסמנכ"ל. ביום 29.6.06 בית הדין קמא (כב' השופט שמואל טננבוים כתוארו אז ונציג הציבור מר שמואל כהן; עב' 10973/05) קבע כי פיטוריו של המבקש היו כדין ודחה את תביעתו. בתקופה שממועד פיטוריו מחברת אמד ועד למתן פסק הדין הנ"ל, שהה המבקש בחופשה. לאחר שנתקבל פסק הדין המשיבה 1 המשיכה לפנות למבקש בניסיון לשבצו מחדש לעבודה אולם ללא הצלחה. בין לבין התברר למשיבה 1 כי המבקש החל לעבוד כמנכ"ל קניון בקרית גת מחודש 8/06. על כן, המשיבה 1 הודיעה לו כי היא רואה בו כמי שהתפטר מעבודתו החל מיום 31.1.07. החל מיום 20.3.07 ואילך ביצעה המשיבה 1 סדרת פעולות בקשר לסיום עבודתו, עליהן הודיעה למבקש: פדיון מניות באג"ש ובאמד, תשלום פיצויי פיטורים ומענק מיוחד לתקופת העבודה בניכוי חוב שכר שנבע מניצול חופשה שנתית ביתר, והחל מפברואר 2007 הופסקו תשלומי דמי הגמולים למשיבה 2. המבקש עתר שנית לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו ותבע סעדים שונים בקשר לסיום עבודתו אצל המשיבה 1 ובקשר לזכויותיו כעמית אצל המשיבה 2. בין היתר טען המבקש כי הוא היה זכאי לצאת לחל"ת עד הגיע תורו לצאת לפרישה מוקדמת מהמשיבה 2 וכי פוטר מעבודתו שלא כדין. בית הדין האזורי (כב' השופט אילן איטח ונציגת הציבור גב' מירה ארינובסקי; תע"א 7497-08) דחה את התביעה במלואה וחייב את המבקש לשלם את הוצאותיהן של המשיבות. בית הדין קמא קבע בין היתר שלא היה פסול בסירובה של המשיבה 1 לאשר את בקשתו לחל"ת וכי המבקש לא פוטר שלא כדין אלא התפטר. על פסק דין זה הגיש המבקש הודעת ערעור ביום 1.3.12. בהודעת הערעור השיג המבקש על מלוא קביעותיו של בית הדין קמא. הרקע להגשת הבקשה ביום 11.4.13 בית הדין קצב מועדים להגשת סיכומים מטעם הצדדים וקבע מועד להשלמת טיעונים בעל פה (להלן: "הודעה על מועד דיון"). הדיון נקבע ליום 5.6.2014 והיה על המבקש להגיש את סיכומיו עד ליום 17.10.13. כבר בהודעה על מועד הדיון, בית הדין הבהיר למבקש כי אי הגשת סיכומים במועד עלולה להוביל למחיקת הערעור, וכי לא ישלחו לצדדים התראות. כמו כן, צוין בהודעת בית הדין שככל שנדרשת ארכה תוגש בקשה מתאימה בצירוף עמדת הצד השני להליך שאם לא כן, הבקשה לא תדון. עם זאת, ביום 23.10.13 לאחר שהמבקש לא הגיש את סיכומיו במועד, שוגרה לו, לפנים משורת הדין, התראה על פיה: "ככל שלא יוגשו הסיכומים עד ליום 30 באוקטובר 2013, יועבר התיק לרשמת אשר תשקול מחיקת הערעור בלא התראה" (להלן: "התראה"). ביום 7.11.13, לאחר שלא הוגשו סיכומים מטעם המבקש, על אף הארכה שניתנה לו ביוזמת בית הדין, נמחק הערעור בפסק הדין מושא ההחלטה דנן. בקשת המבקש לביטול פסק הדין הוגשה ביום 26.5.14, למעלה מ- 7 חודשים מהמועד האחרון להגשת הסיכומים (וממועד מתן פסק הדין) ועל אף האמור, סיכומי המבקש טרם הוגשו. טענות הצדדים בבקשה לביטול פסק הדין בבקשתו לביטול פסק הדין טען ב"כ המבקש כי לאחר קבלת ההודעה על מועד הדיון פנו אליו ב"כ המשיבות בבקשה לדחות את מועד הדיון שנקבע והוא נתן את הסכמתו וסוכם ביניהם לכאורה כי ידחה אף המועד להגשת סיכומי הצדדים. ב"כ המבקש טען כי סבר שהדיון, כמו גם המועד להגשת סיכומי הצדדים, נדחה ולא היה מודע לכך כי המועד נותר על כנו עד לפני ימים ספורים עובר להגשת בקשתו לביטול פסק הדין. לטענת המבקש, הוא לא קיבל לידיו את ההחלטה 'הדוחה' את הבקשה לדחיית מועד הדיון, ולא נמסרה לו התראה בטרם נמחק הערעור. עוד טען המבקש כי לא קיבל לידיו את פסק הדין ונודע לו על קיומו רק ביום 19.5.14. המבקש לא פירט באיזה אופן פסק הדין הגיע לידיעתו, אולם הפנה את תשומת לב בית הדין לכך כי פסק הדין נשלח לכתובת לא מעודכנת של בא כוחו, אשר עבר ממשרד בת"א למשרד בר"ג. המבקש הוסיף כי יש לקבל את בקשתו בין היתר מטעמי סיכויי הערעור הטובים לטענתו. המשיבות התנגדה לבקשת המבקש מתמצית הנימוקים שלהלן: אמנם הוגשה בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון, אולם בית הדין לא נדרש להאריך את המועד להגשת סיכומי הצדדים. בית הדין לא נדרש לבקשה לדחיית מועד הדיון, ותחת זאת קבע ביום 23.10.13 כי היה ולא יוגשו סיכומים מטעם המבקש, ישקול בית הדין מחיקת הערעור. בהתאם להחלטת בית הדין מיום 17.12.13 הערובה שהופקדה על ידי המבקש, הוחזרה לבא כוחו כבר ביום 22.12.13. המועד להגשת סיכומים היה ידוע למבקש ומשלא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הסיכומים וממלא לא ניתנה החלטה הדוחה את המועד, הרי שהיה עליו להגיש את סיכומיו בזמן. המערער קפא על שמריו משך תקופה העולה על 7 חודשים, והתעלם מההליך השיפוטי. סיכויי הערעורים לא גבוהים. בתשובה לתגובת המשיבות טען המבקש בין היתר כי על בית הדין לשקול את סיכויי הערעור באופן כללי ומבלי לנתח את טענות הצדדים לעומקן. עוד טען המבקש כי החלטות בית הדין לרבות ההחלטה בדבר השבת האגרה לא נמסרו למבקש או לבא כוחו ומשכך נבצר ממנו לפעול על פיהן ואין לבוא אליו בטרוניה בשל כך. זאת ועוד, טען המבקש כי בניגוד לנטען על ידי המשיבות בין הצדדים סוכם מפורשות על הגשת בקשה הכוללת דחיית המועד להגשת סיכומים. לטענת המבקש מחיקת הערעור פוגעת בזכויותיו בצורה אנושה ויש לאפשר לו לממש את זכות הגישה לערכאות. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני קובע כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים המפורטים להלן. תקנה 103 (ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") קובעת כי דינו של צד שלא הגיש סיכומים כדינו של בעל דין שלא התייצב לדיון בערעור: "103. סיכום טענות בערעור ... (ג) בעל דין שלא הגיש סיכום טענותיו במועד, כהוראת בית הדין, דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית הדין הוראה אחרת." תקנה 104 (3) לתקנות קובעת כי בית הדין רשאי להורות על מחיקת הערעור אם המערער לא התייצב לדיון בערעורו: "104. לענין ההתייצבות בתאריך שנקבע לדיון בערעור, או לדיון נדחה, ינהגו כך: ... (3) התייצב המשיב ואילו המערער לא התייצב לאחר שקיבל הודעה על תאריך הדיון, יתברר הערעור או יימחק או יידחה הדיון בו למועד אחר, הכל כפי שיחליט בית הדין. " כאשר בית דין בא להכריע בבקשה לביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד, עקב אי התייצבות, עליו ליתן דעתו בעיקר, בין היתר, לשיקולים הללו: [1] סיכויי קבלת עמדת המבקש, ובמקרה שלפנינו - סיכויי קבלת הערעור; [2] הסיבה בגללה לא התייצב המבקש; [3] האם ניתן לתקן את הפגיעה שנגרמה לבעל הדין שכנגד, ולאינטרס הציבורי לייעול מערכת המשפט, בשל אי-התייצבות בעל הדין. המבקש לא חלק על קבלת ההודעה על מועד הדיון, והוא לא הכחיש את חובתו לפעול על פיה. עם זאת, המבקש ראה עצמו משוחרר מקיום ההחלטה על יסוד הסכמה כביכול כי תוגש בקשה לדחיית מועד הדיון והמועד להגשת הסיכומים. מעיון בבקשה שהוגשה מטעם הצדדים ביום 2.9.13 עולה כי בית הדין לא נתבקש כלל להאריך את המועד להגשת הסיכומים. מעבר לכך, הצדדים ציינו מועדי דיון חלופיים קרובים מאד למועד אותו ביקשו לדחות, ועל כן הסברה כי המועד שנקבע להגשת הסיכומים ידחה אינה סבירה. טענותיו של המבקש בעניין זה מעוררות תמיהה שכן, לא ברור מדוע לא הקפיד כי יעיין בבקשה המוגשת בהסכמתו בטרם תוגש לבית הדין, מדוע לא פעל לקבלת העתק מהבקשה שהוגשה, ומדוע לא טרח לעקוב אחר ההחלטה בבקשה. מחדלו של צד שאינו מעיין בבקשה המוגשת מטעמו, לא מקפיד לקבל העתק ממנה מחברו, אינו עוקב אחר ההחלטה בבקשה ופועל מתוך הנחה כי בית הדין ייעתר לבקשה, עולה לכדי זלזול בהליך השיפוטי. נקודת המוצא היא כי יש לכבד ולקיים החלטות שיפוטיות במועדן ועל צדדים להליך משפטי להקפיד לנהל את הליכי הדיון כשותפים לו ולא כצדדים זרים להליך. בכלל זה, על צדדים המגישים בקשה לבית הדין, לעקוב אחר קבלת החלטה בבקשתם, לא לשבת בחוסר מעש או גרוע מזה להניח כי בקשתם תתקבל ללא סייג ואף גרוע מזה להתנהג על יסוד ההנחה כי בקשתם התקבלה. אי קיום החלטות שיפוטיות במועדן גורם להתארכות ההליכים המשפטיים, לעינוי דין לצדדים להליך, בזבוז זמן שיפוטי ומנהלי רב ואף פגיעה באינטרס הציבורי להתייעלות מערכת המשפט. המבקש לא פעל על פי ההודעה על מועד הדיון משך למעלה מ- 7 חודשים, לא טרח לבדוק מה עלה בגורל הבקשה לדחיית מועד הדיון, והיה אדיש להחלטות בית הדין ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו. מעבר לצורך יוטעם אין בידי לקבל את הטענה ולפיה החלטות בית הדין לא הגיעו לידי המבקש שכן אין חולק כי ההודעה על מועד הדיון נמסרה לו. ההודעה על מועד הדיון נמסרה למשרד ב"כ המבקש בפקסימיליה ובאותו אופן בדיוק אף נמסרו למבקש: ההתראה, פסק הדין, והחלטת בית הדין מיום 28.5.14 על פיה פעל במועד שנקצב. על אף שב"כ המבקש העתיק את משרדו מת"א לרמת גן, הוא שמר על מספר הטלפון של המשרד, ובשים לב כי המשיך לקבל כתבי בית דין בפקסימיליה, נראה כי מספר הפקס' ששימש אותו במשרד בת"א, המשיך לשמש אותו אף לאחר העתקת המשרד לר"ג. יתרה מכך, מבדיקת מזכירות בית הדין עולה כי הערובה אשר הופקדה על ידי המבקש כתנאי לדיון בערעור הוחזרה לחשבון הבנק של בא כוחו כבר ביום 22.12.13 וכבר במועד זה היה עליו לטרוח ולהתעדכן בסטטוס הערעור שהוגש מטעמו. משלא עשה כן במועד השתהה המבקש בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ומטעם זה בלבד היה מקום לדחות את בקשתו. כנגד זכותו של המבקש להשמיע את טענותיו בערעור, עומדת זכותן של המשיבות לסופיות ההתדיינות בעניינן וזאת בתוך פרק זמן סביר. לאחר עיון בפסק הדין של בית הדין האזורי ובהודעת הערעור, אני מקבל את טענות המשיבות כי סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן עיקר הטענות בערעור מופנות כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין קמא אשר ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהן. סבר כך, גם כב' הרשם השופט אילן סופר (כתוארו אז) בהחלטתו בבקשה להפקדת ערובה מיום 24.5.12 ובהצעתו בדיון המקדמי כי המבקש יחזור בו מהערעור. באיזון הכולל בין זכות המבקש להשמיע את טענותיו לבין זכותן של המשיבות לסופיות הדיון ובשים לב למחדלי המבקש העולים לכדי זלזול בהליך השיפוטי ועל מנת להימנע מפגיעה נוספת באינטרס הציבורי לייעול מערכת בתי המשפט, יש להעדיף את זכותן של המשיבות ואין להיעתר לבקשה לבטל את פסק הדין אשר מחק את הערעור. סוף דבר נוכח האמור, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית אפוא ופסק הדין מיום 7.11.13 נותר על כנו. המבקש ישלם למשיבות שכר טרחת עו"ד בגין בקשה זו בסך של 2,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למבקש החלטה זו, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. פסק דין בהעדר הגנה