האם תאונה בתוך הבית יכולה להיחשב "תאונת עבודה" ? 1. בפנינו תביעה שהגישה התובעת, באמצעות ב"כ, כנגד החלטת הנתבע הדוחה תביעתה לפגיעה בירך ימין בגין תאונה מ- 7.12.10 כפ"ע, עפ"י הוראות סעיף 80(1), משהתאונה ארעה בתחום ביתה הפרטי (ולא בדרכה מהעבודה למעונה). הנתבע בהגנתו עתר לדחיית התביעה תוך שחזר על הנטען במכתב הדחייה ולחלופין, הפגיעה היתה לאחר סטיה/הפסקה של ממש בדרכה למעונה, כאמור בסעיף 81 לחוק. 2. בדיון מוקדם (9.12.12; כבוד השופטת א. אגסי) נקבע כדלקמן: "השאלה העומדת בפני ביה"ד האם הפגיעה בירך של התובעת אירע(ה) באירוע תאונתי כטענתה בחזרתה מהעבודה בפאתי הכניסה לבניין, או כטענת הנתבע האירוע אירע בביתה כעולה מהמסכים הרפואיים ואין מדובר בתאונת עבודה. לחילופין, נטען ע"י הנתבע כעולה מהחקירה האם מדובר באירוע אדיופתי אשר נגרם לתובעת באופן עצמי וללא מפגעי דרך בדרכה מהעבודה הביתה." 3. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה ותצהיר בעלה. ביום 19.5.13 נשמעו עדי התובעת ולבקשתה הוגשו סיכומי הצדדים בכתב. 4. המסמכים בתביעה למל"ל (מ- 19.5.11) טענה התובעת כי ביום 7.12.10, בשעה 19:45 בדרכה הביתה, תוך כדי הליכה מעדה ונפלה על ירך ימין בסמוך לביתה, נפגעה בירך ימין, טופלה רפואית לראשונה בבי"ח בילינסון באותו יום, לא נכחו עדים. בהודעתה לחוקר הנתבע (2.8.11) הבהירה כי היא עובדת כל יום מ- 8:30 עד 20:00, יש לה כרטיס נוכחות, סיימה (עפי"ו) ב- 19:21, אלא שהיה טכס הדלקת נרות חנוכה ולכן התעכבה מס' דקות ויצאה מהתחנה בערך ב- 19:35 - הלכה הביתה ברגל, כי גרה בסמוך, 10-15 דק' הליכה. הגיעה ממש ליד הבנין בו היא גרה, ליד השער (בית משותף, 3 קומות על עמודים, והיא גרה בקומה ב'), טרם הכניסה לבנין, משהיא הולכת עם עקב גבוה, רגל ימין שלה קצת הסתובבה, איבדה יציבות ומעדה לצד ימין של הגוף ונפלה על הרצפה. היתה לבד. אין עדים לארוע. משניסתה לקום ולא הצליחה צעקה לבעלה: "נחום" ובעלה בא ועזר לה לקום, כנראה איבדה הכרה ובעלה גרר אותה לכניסה, לדירת הבן. הביאו לה מים עם סוכר ובושם והעירו אותה מעלפונה ואז צעקה על כאבים, הוזמן מד"א, שהביא אותה לבלינסון. לרישום במד"א לפיו החליקה בבית כתוצאה ממים - היא משיבה שזה כנראה מחוסר הבנה, היתה לאחר התעלפות. וכשנשאלה שוב היא משיבה: "היה מים בחוץ יכול להיות שבעלי אמר משהו שקשור למים כי היה מים אולי יום גשום חודש דצמ' אני לא יודעת מדוע זה נרשם כך", יכולה להשבע שלא נפלה בבית, אלא לפני שהגיעה הביתה ואף היתה מוכנה להבדק בפוליגרף. משעומתה עם הרישום בבי"ח "ללא איבוד הכרה" היא אומרת שאמרה שהתעלפה למס' שניות, לא ברור למה נרשם כך. ת/1-6 - תמונות הבית והמיקום שלטענתה נפלה, במדרכה לפני השער לבנין. תיק בי"ח בילינסון - ממכתב קבלה לבילינסון - התקבלה 7.12.10 שעה 21:10, אין אמירה כי נפגעה בדרך הביתה, וצויין "ללא איבוד הכרה". בקבלה סיעודית צויין "הסטוריה של נפילה (בחצי שנה האחרונה): כן." וצויין "חוסר יציבות בהליכה". בדו"ח מד"א (7.12.10) צויין: "לאחר התעלפות... החליקה בבית (כתוצאה ממים), הכרה מלאה." ובהערות: "הגב' החליקה לדבריה ממים. אין סיפור של א. הכרה..." בכרטיס קופ"ח צויין 6.3.2000: "סיפור של איבוד הכרה מספר פעמים במשך 5 שנים עברה בירור + לפני 10 שנים, סיפור נוסף לפני מספר ימים" וצויין: syncope חוזרת. ב- 18.8.02 צויין: מזה יומיים סחרחורת... החמרת מצב בשינוי תנוחת הגוף. ב- 1.1.06 צויין בלוטת המגן מוגדלת ב- 2 הצדדים. ב- 5.8.07 - "מציינת ארוע של התעלפות בבית". ב- 2.6.08 - "TSH מוגבר. נעלה מינון של אטרוקסין" ב- 15.8.08 - "הנ"ל לדבריה נפלה בתאריך 13.8.08 מבקשת חופש מחלה". ב- 29.8.08 - "... ונפלה בעבודה עם אבוד הכרה בתאריך 13.8.08 ואז לא עובדת 4 ימים, זקוקה לחופש מחלה". באבחנה "syncope"". ב- 26.5.09 - "חוסר איזון בלוטת התריס, נעלה מינון של אטרוקסין...." ב- 13.12.10 - "בהעדר המטופל: אושפזה... בעת נפילה כשחזרה מעבודה..." 5. ולהכרעתנו - א. עיון בתמונות שצרפה התובעת וגרסתה בפנינו לא שכנעונו - לא שוכנענו כי הבעל שמע צעקתה, כי "המתין" לה בקומת הקרקע (גרסתו), לא שוכנענו ששמע צעקתה בקומה שניה בה הם גרים (כעולה, לכאורה, מגרסתה). לא שוכנענו כי כששמע צעקתה פנה לבד לרחוב וגרר אותה עד לדירת הבן (ולא ביקש עזרת הבן/הכלה), לא שוכנענו כי במקום נפילתה רטיבות/מים, ולא שוכנענו כי היתה אבן עליה דרכה... ראוי לציין כי אף טענתה לפיה "באותם ימים מזג האויר היה גשום וסוער" - אין בה כדי לסייע, ודאי לאור תחזית מז"א שהגישה ליום הארוע - ולפיה, גשם ירד יום קודם וביום האמור היה מז"א רגיל לעונה - אין ולו אינדיקציה בסיסית כי ירד גשם במהלך כל היום, או בשעות הערב עת חזרה לדבריה לביתה (ודאי כך כשיום למחרת, אמור היה להתחמם... עוד ראוי לציין כי מהתמונות ולאור מיקום התאונה הנטען - לא ניתן לראות מיקום על המדרכה המתאים ל"הצטברות מים", מגשם שירד יום קודם... ב. כך מעניין לציין כי לא הובהר שהבעל המתין למטה ומדוע "המתין הבעל לתובעת למטה" - ודאי כך, כשלדבריה היא לא חזרה הביתה בשעה הרגילה, אלא לאחר שהתעכבה. עוד ראוי לציין כי הבעל אינו מציין בתצהירו כי אשתו היתה רטובה בבגדיה ואף לא כי מצא אותה שוכבת על פלג גופה הימני או כי סובב אותה ע"מ לגרור אותה... ג. כך טוענת התובעת כי הנפילה היתה ב- 20:00/20:05 (ולא 19:45 כמצויין בתביעה למל"ל) והיא יודעת כי החתימה כרטיס ואז קראו לה להדלקת נר שישי של חנוכה, והיא התמהמה והדלקנו נרות ואז הלכה הביתה. יודעת, כי הסתכלה בשעון כשעזבה, עזבה (החתימה כרטיס) ואז הלכה להדלקת נרות, היתה שם 20 דק' לערך. ואז יצאה לביתה, וזה 15-20 דקות הליכה, ולפי "חישוב" זה השיבה (ברישא ח.נ.) כי נפלה ב- 20/20:05. כך טענה כי החוקר לא רשם נכון את זמן הליכתה (10-15 דקות), כי היא הולכת ויודעת בדיוק כמה זמן זה, וכך אמרה לחוקר, שזה 20-25 דקות (והרי עמוד קודם טענה "משהו כמו 15-20 דקות הליכה - כדי להסביר "החישוב" בדבר עיתוי הנפילה). הזכרנו כי "קשה" להבין הגרסה כי הבעל חיכה לתובעת למטה. ודאי כך, כשעסקינן בעובדת, ש"אין לה שעות" - משמע, לשיטתו, לא ידע ולא יכול היה לדעת מתי תגיע! ובפועל, לא התקשרה לבשר על בואה - מחד ומאידך - הרי לא הגיעה בשעה שהיא התכוונה להגיע (בדר"כ?!) - אלא התעכבה 20 דקות! ונבהיר - עישון סיגריה ודאי לא "נדרש" ל-20 דקות... כך - אם טען בתצהירו כי שהה בקומת הקרקע וכששמע צעקותיה יצא מהבנין לכיוונה -בח.נ. דווקא חיכה לה למטה על השביל, ישב על האופנוע, כי עמד על יד האופנוע וחיכה, לא יצא לחזית - כי שם (על האופנוע) הוא יושב תמיד... ישב על הכסא של האופנוע. (ונזכיר - לא נשמע מהתובעת כי תמיד בעלה מחכה לה למטה ולא, כי כך באותו ערב - בגרסתה הראשונית!). כך, הבעל טוען בעדותו כי ישב על האופנוע (שסומן בת/5 בעיגול) - אלא שהמרחק ממנו למקום נפילתה הנטען בת/6 או בת/1 - אינו 5-6 מטר, כתשובתו (עמ. 10 שורה 18-19) - לא מנפילתה, לא בין נפילתה לאופנוע ואף לא מהשביל המרוצף של הכניסה! - לא בכדי עומת עם גרסה זו, כשעולה מהתמונות כי מרחק מיקומה משביל הכניסה הוא קצר והוא מאשר כי התובעת נפלה חצי מטר מהכניסה לבנין ועד לדלת של הבנין זה 3.5 מטר והוא גרר אותה את המרחק הזה עד לכניסה/לדלת של הבן שגר בקומת הקרקע, כשהיא מעולפת. בהקשר זה מעניין לציין כי לא קרא לבן החייל (וגם כשאמר לכלה להתקשר לבן החייל, כדי שיתקשר למד"א - לא נטען כי הבן ירד, סייע לתובעת (ע"מ שלא תשכב בשביל הכניסה לבנין!), לא שמענו עדות הכלה; ואגב כך - לטענתו היה רטוב במדרכה בחוץ כי ירד גשם כמה שעות לפני - שוב גרסת עובדה חדשה, שאף לא הוכחה! עוד ראוי לציין כי בהודעתה טענה כי היא מסיימת בדר"כ בשעה 20:00 בערך (בנגוד לעדות הבעל, כמפורט לעיל), כשבאותו יום החתימה הכרטיס ב- 19:21 ואז הוזמנה להדלקת נרות ויצאה מהעבודה בערך ב- 19:35 - אלא, שכאמור, לדבריה בהודעתה הדרך אורכת 10-15 דקות. אלא, שבתביעה לביה"ד טענה כי החליקה ברחוב, "מטרים ספורים משער הכניסה לבנין (ס' 8 לתביעה) - מה שממש ממש לא מתאים לתאור ולמוצגים שבפנינו! כך, תמוה כי בתביעה למל"ל דוקא טענה כי נפגעה ב- 19:45. ברי כי אין התובעת יכולה להסביר ענין זה/אי התאמות אלה - ודאי לאור ידיעתה-היא את משך הדרך לביתה! גם אין לקבל כי הטעות בציון שעת הפגיעה היא של הפקידה/מנהל התחנה - שהרי התובעת עצמה חתומה על תביעתה למל"ל (מחד) ומאידך, מתאימים הזמנים דוקא ל- 10-15 דקות לדרך ולעכוב של דקות מספר בהדלקת הנר. - הארכת הזמנים שבעדותה בפנינו, לא בכדי באה, שהרי עפ"י החומר הרפואי ברי מתי פונתה/אושפזה. כך, זוכרת היא בהודעתה כי היתה ממש סמוך לפני שער הבנין (עמ. 1) וכי כך ארע, משהיא הולכת על עקב גבוה, ורגל ימין קצת הסתובבה, איבדה יציבות ומעדה לצד ימין של גופה ונפלה. צעקה לבעלה והוא גרר אותה, אך אינה זוכרת כי כנראה איבדה ההכרה - אלא שגרירה כאמור על המדרכה ודאי חייבה שפשופים בגופה, מחד ומאידך, הכחישה בפנינו כי איבדה ההכרה! ועוד - אין טוענת היא כי המדרכה הייתה רטובה ולכן נפלה... רק כשעומתה עם הרישום במד"א לפיו נפלה בבית כתוצאה ממים - משיבה היא כי היה מים בחוץ, יכול להיות שהבעל אמר משהו שקשור למים, "כי היה מים אולי יום גשום חודש דצמ'" ואינה יודעת מדוע כך נרשם. כך גם אינה יודעת מדוע נרשם בבי"ח ללא אובדן הכרה כשבהודעתה טענה הפוך - וגם זאת אינה יודעת איך נרשם אלא שהיא אמרה שהתעלפה. כך, אם הבעל ישב על האופנוע (מאחורי הגדר במקום נפילתה) - יש להניח דוקא ששמע הנפילה עצמה, צעקה שודאי פרצה מפיה כשעיקמה הרגל, עד כדי נפילה! ולא נדרש היה כי ישמע, רק כששמע אותה קוראת בשמו, כשניסתה לקום... בל נשכח כי אין התובעת טוענת בתצהירה כי ישב למטה/חיכה לה - גרסה שבאה לעולם בהנתן כי "קשה" לקבל הגרסה ששמע צעקתה, בחודש דצמבר, בשעות ערב, כשהבתים סגורים וכשדירתם בעורף.. עוד מעניין לציין כי בקבלתה בבי"ח מצויין כי המידע נמסר מבן הזוג בעוד שהבעל טען כי הורחק והתובעת היא זו שמסרה המידע... (בודאי כך כשקיבלה מידע לאפשרות שיתוף הבעל בביקור הרופאים והיתה מעוניינת בכך - כמצויין בקבלה הסיעודית). כך יש לציין כי בקבלה הסיעודית מצויין כי אין פצע. עוד ראוי לציין כי בבי"ח נרשמה כתובתה "בנימין אברהם 14 בני ברק" - ולא כמצויין בפנינו (כך בכ"ה - בנגוד למכתב הדחיה. ובנגוד לתמונה ת/4 - ענין שלא הובהר בפנינו). ובאשר לנעל - לא נוכל שלא להביע תמיהתנו על הטענה כי נהגה התובעת ללכת בנעלי עקב, עקב גבוה ודק - ודאי כך, כשארעו לה לא מעט אירועי נפילה. עוד יותר תמוה, ודאי לאור טענתה כי אולי היה רטוב/מים במדרכה, ותוך הוספת הטענה כי "באותם ימים מזג האוויר היה גשום וסוער" - מול טענתה כי הייתה נעולה בנעל שפתוחה מאחור ומלפנים! כך - אם נשבר עקב הנעל/התעקם - ודאי ניתן היה לתיקון. קשה לקבל כי בשל כך נזרק זוג נעליים "מתוצרת אלדו". בפנינו טענה כי הבעל זרק את הנעל - אלא שזו טענה שלא נשמעה מהבעל (ונבהיר - יודעת היא בדיוק מאיזו תוצרת נעלה - אך לא את מז"א באותו יום?). כך, ולא על כך בלבד, נשתית התרשמותנו - בעדותה: הנעל היתה שחור ולבן, שקוף כזה. ואצל הבעל - לא ראה שהעקב שבור אלא עקום אך לא מוסיף "זרקתי אותה". וכך, אף התובעת לא טוענת בתצהירה כי העקב התעקם או נשבר! אגב כך, לא נהיר מדוע סברה התובעת כי יש מקום לצרף ראייה לסיכומיה - שלא הוגשה בפנינו בראיותיה! ודאי כך, כשבאישור (מפקד התחנה) (שתוכנו ומהותו כלל לא נהירים לנו) - נטען שהוא (נותן האישור) מוכן ליתן "תצהיר משפטי וכן להעיד" - וכזאת, משום מה, לא נעשה. כך, בנגוד לנטען בסיכומיה (ס' 14) - ברי כי אינו מציין כלל שדווח על נפילתה באותו ערב, שאישר היציאה מהעבודה בשעות הערב (שוב, אמירה סתמית באישורו, ללא אסמכתא וללא ולו אמירה - אני ראיתי/הייתי כשיצאה בשעה x !). והעיקר - איך ניתן לטעון (בסיכומים) כי הוא "אישר... את קרות האירוע"?! - האם הוא נכח עת התרחש?! - האם הוא פ"ת?! - ושוב, אין באישורו ולו רמז, לטענה כי כך "סוּפר לו (ומתי) ע"י התובעת ובני משפחתה"... יתר על כן, אמנם המסמך מופנה כביכול לנתבע - דא עקא, ברור ממנו שהופנה לב"כ התובעת (עו"ד בועז דרנס ואף נשלח בפקס אליו) ומכל מקום, אין כל אינדיקציה כי הועבר בכלל למל"ל. כך, דוקא המפקד - כלל לא מספר כי היה להם "טכס הדלקת נרות חנוכה"?! כך, כלל לא שוכנענו כי "ניתן לטעות" מהאמור בדו"ח מד"א - אלא ההפך, גרסת התובעת במד"א היא הראשונית, הטהורה - ולפיה, החליקה ממים בביתה! - מד"א ודאי אינם יודעים קומת מגוריה וכו'... יודעים הם מהיכן פינו אותה ומה נאמר באזניהם, ולא גרסאות מאוחרות יותר שניתנו; מה גם שכלל לא הוכח כי "החליקה... כתוצאה ממים (סיכומיה סעיף 28) - ודאי כך, כשהתובעת טענה שלא החליקה! (ראה תשובתה בעמ. 4 שורות 11-12, עת נשאלה על "החלקה" והיא מתקנת ל"מעידה"). אף איננו מקבלים טענת התובעת כביכול, כשנאמר "רצפה", התכוונה ל"מדרכה"! משלא שוכנענו מ"הסבר" זה! מסקנותינו מכל האמור הן כי לא הוכח ולא שוכנענו כלל, כי התובעת נפגעה בשל סיכוני הדרך. יובהר כי לא הוכח סיכון כלשהי בדרכה, מכשול/אבן על המדרכה/מים על המדרכה. ונזכיר - התובעת לא טוענת שהיו כאלה - אלא, משערת, מניחה וכו'. התובעת עצמה טענה במד"א למים, שכתוצאה מהם החליקה בביתה (ולא כ"מסקנה" שלמדה מדברי בעלה!). כך נזכיר כי בתארה את הארוע, בהודעתה, לא ציינה כלל מיזמתה "סיכון" כלשהו בדרך! לכאורה, משעסקינן לטענתה בדרך - קשה לקבל האמירה כי עקב גבוה ודק שנעלה הוא מ"סיכוני הדרך". ובאשר ל"תנועה לא נכונה" - אף גרסה זו מאוחרת וחדשה היא. לא שוכנענו גם כי עדות הבעל תומכת בגרסת הנפילה ברחוב (וסיבת הנפילה?) - שהרי ברי כי יעיד בהתאמה, כדי שתוכר תביעתה (לאחר שכבר נדחתה). בל נשכח כי הבעל לא צויין כלל בתביעה למל"ל. לא שוכנענו כלל ועיקר כי התובעת לא חשה (ולא נפגעה) בעת שנגררה, כמו גם במשך גרירתה (שניות לטענתה; 4 מטר לערך, ע"י הבעל שטען שהוא "לא מצ'יסטה", שלא יכול היה להרימה אלא למשוך אותה...). אין חולק כי שונה ענייננו מקביעת ביה"ד בענין גוזלנד (בו עסקינן היה בפגיעה "תוך כדי עבודתו" כנקודת המוצא העובדתית שנסמך עליה פסה"ד (עפ"י הקביעה העובדתית שבהליך קמא) ובענייננו - שאני. בענייננו, אין עסקינן בפגיעה תוך כדי העבודה, לפי גרסת התובעת, וחזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק - אינה עומדת לה. סיכום לאור כל האמור - משלא שוכנענו כי התובעת נפלה בשל איזשהו מסיכוני הדרך ומשהנטל שעליה לא הורם להנחת הדעת, ומשבפועל לא שוכנענו מנפילה בדרכה לביתה או סיבת נפילה זו ולאור כל המפורט לעיל - אין לנו אלא לדחות התביעה. אין צו להוצאות. שאלות משפטיותתאונת עבודה