צרידות אצל גננת כתאונת עבודה (ביטוח לאומי): 1. התובעת הגישה לנתבע תביעה להכיר בה כמי שנפגעה פגיעה בעבודה, בכך שעקב תנאי עבודתה כגננת - היא לקתה בצרידות. הנתבע, במכתבו לתובעת מיום 23/5/12, הודיע לה על דחיית תביעתה, בטענה שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הפגימה במיתרי הקול שלה. 2. כנגד כך הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. 3. הצדדים הגיעו להסכמה על עובדות המקרה וכן להסכמה על כך שימונה מומחה רפואי שיתבקש לחוות את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הצרידות שהיא לקתה בה. לפיכך, ומשהסתיימו הליכי המצאת החומר הרפואי - ניתנה ביום 14/2/13 החלטה שבה פורטו העובדות, ומונה מומחה רפואי ראשון, הכל - כמפורט להלן. 4. אלה העובדות המוסכמות: א. התובעת ילידת שנת 1971. ב. בספטמבר 1992 או במועד סמוך לו, החלה התובעת לעבוד כגננת. התובעת עבדה במקצועהּ זה באופן רצוף, למעט הפסקות ל-4 חופשות לידה, שאחת מהן היתה מוארכת למשך כמעט שנה. התובעת המשיכה לעבוד כגננת עד סוף שנת הלימודים תשע"ב (כנראה - יוני 2012). ג. עבודתה של התובעת היתה במשך 10 חודשים בשנה, כחמש וחצי שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. ד. בכיתת הגן שהתובעת עבדה בה כגננת היו בממוצע 24-25 ילדים. התובעת עבדה בכיתת גן זו עם סייעת נוספת. עבודתה של התובעת הצריכה שימוש בקול, בהתחשב בכך. ה. התובעת לא עישנה מעולם. ו. בתחילת עבודתה של התובעת כגננת, היא לא סבלה מצרידות. במהלך שנות עבודתה, היא החלה לסבול מצרידות והמצב החמיר בערך משנת 2005 ואילך. פרטים בקשר לכך ניתן למצוא בחומר הרפואי לגבי התובעת. המומחה הראשון 5. בהחלטה מיום 15/2/13, מונה ד"ר דניאל ציק, לשמש מומחה-יועץ רפואי בתובענה (ד"ר ציק ייקרא להלן: "המומחה הראשון"). הופנו אליו שאלות בענין הקשר הסיבתי - בדרך של מיקרוטראומה - בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הצרידות שהיא לקתה בה. 6. המומחה הראשון נתן את חוות דעתו. 7. עם העברת חוות דעתו של המומחה הראשון אל הצדדים, ניתנה להם ההזדמנות לבקש להפנות אליו שאלות הבהרה. במקביל - הודע לצדדים בהחלטה מיום 25/2/13, שנשקלת האפשרות להפנות אל המומחה הראשון שאלת הבהרה ביוזמת בית הדין. 8. בהחלטה מיום 24/5/13, התקבלה (באופן חלקי) בקשת התובעת להפנות אל המומחה הראשון שאלות הבהרה, ובנוסף לכך - הופנתה אל המומחה שאלת ההבהרה ביוזמת בית הדין. 9. המומחה הראשון השיב גם על שאלות ההבהרה. 10. מחוות דעתו של המומחה הראשון ומתשובותיו על שאלות ההבהרה, עולה כי דעתו היא כאמור להלן: א. התובעת סובלת מצרידות על רקע של Functional Dysphonia. אין מדובר בפגם במיתרי הקול, לא פגם אורגני ולא פגם נוירולוגי, אלא מדובר בהפרעה בהפקת הקול בשל אופן השימוש במיתרי הקול. אין כאן פגיעה בדרך של מיקרוטראומה. ב. ייתכנו מספר גורמים אפשריים ל- Functional Dysphoniaולא ברור מה הגורם לכך אצל התובעת. מכל מקום, אין הדבר נובע מהשימוש בקול. ג. גם אם יתברר שהיה ממצא של עיבוי במיתרי הקול באחת הבדיקות, הרי שאין מדובר במחלה, אלא במצב קונסטיטוציונלי. מצב של עיבוי במיתרי הקול ואודם בהם, אינו נובע - בדרך כלל - מהשימוש במיתרי הקול, אלא מסיבות אחרות, כגון ריפלוקס ושטי. ד. גם העובדה שהתובעת לא סבלה מצרידות בטרם החלה לעבוד כגננת, אינה מלמדת על כך שיש קשר סיבתי בין העבודה לבין הצרידות. ה. לשם טיפול במצב של Functional Dysphonia נכון לבקש מהתובעת דווקא לדבר, ולא להימנע מדיבור, שלא כמו במצב של צרידות על רקע שימוש יתר בקול. 11. עם העברתן לצדדים של תשובות המומחה הראשון על שאלות ההבהרה, הודע לצדדים, בהחלטה מיום 4/6/13, שנשקלת האפשרות למנות מומחה נוסף מטעם בית הדין. הטעמים לכך פורטו בהחלטה, ולא נחזור עליהם כאן. הצדדים קיבלו הזדמנות לטעון בענין אפשרות זו. המומחה הנוסף 12. הצדדים לא הביעו התנגדות למינוי המומחה הנוסף, ובהחלטה מיום 26/6/13, מונה ד"ר עדי בירון לשמש מומחה-יועץ רפואי נוסף מטעם בית הדין (ד"ר בירון ייקרא להלן: "המומחה הנוסף"). 13. ביום 14/7/13, הגיעה לבית הדין חוות דעת חלקית של המומחה הנוסף. חוות הדעת היתה חלקית, באשר המומחה הנוסף ציין כי חסרים לו שני מסמכים. לפיכך, בהתאם להחלטות שניתנה ביום 14/7/13, ביום 18/7/13, וביום 19/8/13 - הוגשו על ידי התובעת מסמכים נוספים, והם נשלחו אל המומחה הנוסף, אשר התבקש להשלים את חוות דעתו. 14. ביום 28/10/13, התקבלה בבית הדין חוות הדעת המשלימה של המומחה הנוסף, אשר ניתנה לאחר שהוא קיבל את המסמכים הנוספים. משכך - קיבלו הצדדים הזדמנות לבקש להפנות שאלות הבהרה אל המומחה הנוסף. הנתבע ביקש (וקיבל) הארכת מועד להגיש בקשה כזו, ובהמשך - אכן ביקש להפנות אל המומחה הנוסף שאלות הבהרה. 15. בהחלטה מיום 1/1/14, התקבלה בקשתו האמורה של הנתבע, והופנו אל המומחה הנוסף שאלות הבהרה. 16. ביום 8/1/14, התקבלו בבית הדין תשובותיו של המומחה הנוסף על שאלות ההבהרה. מהתשובות התברר כי המומחה הנוסף לא היה ער להבדלים בין שתי שאלות שעסקו בעניינים שונים (הצורך בהסתברות של מעל 50% בדבר קיומו של קשר סיבתי לעומת הצורך בהשפעה יחסית בשיעור 20% לפחות, כדי שיוכר שההשפעה היא "משמעותית"). לפיכך, בהחלטה מיום 8/1/14, הובהר למומחה הנוסף מה ההבדל בין העניינים האמורים. לאחר מכן, השלים המומחה הנוסף את תשובותיו, בחוות דעת משלימה שהתקבלה בבית הדין ביום 12/1/14. 17. לאחר מכן - קיבלו הצדדים הזדמנות להשלים בכתב את טיעוניהם. (הנתבע עשה כך לאחר ששוב ביקש את הארכת המועד לכך). 18. מחוות דעתו המקורית והמשלימה של המומחה הנוסף וכן מתשובותיו הראשונות והמשלימות על שאלות ההבהרה, ניתן להבין שעמדתו של המומחה הנוסף היא כזו: א. לא ניתן למצוא בחומר הרפואי עדות לפגם במיתרי הקול של התובעת. ב. התובעת סובלת ממצב של Muscle Tension Dysphonia. במצב כזה, יש שימוש מאומץ בשרירי הגרון והצוואר בזמן דיבור. אין אצל התובעת עדות לפגם פיזיולוגי שגרם לכך. ג. עם זאת, הליקוי מתואר פעמים רבות אצל אנשים שמשתמשים בקול מעבר לממוצע, ולכן לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שיש קשר בין תנאי העבודה של התובעת לבין הליקוי. ד. הגורמים האפשריים לתסמונת של התובעת אינם ידועים. יש השערות על כך שבין הגורמים יכולים להיות דלקות נגיפיות של דרכי הנשימה העליונות, מצבי דחק נפשי, ריפלוקס מהוושט, עישון (לרבות עישון סביל). התובעת, אכן סבלה מריפלוקס. ה. בעבר - התייחסו לבעיה כאל בעיה תפקודית והניחו כי מדובר בבעיה על רקע נפשי בלבד. גישה זו נזנחה, אך גם כיום סבורים שהגורמים הפסיכולוגיים תורמים להתהוות המצב. יש תאוריות שלפיהן גם אם הבעיה נגרמה בשל גורם פיזיולוגי, היא ממשיכה להתקיים גם לאחר חלוף הגורם האמור, כך שלא ניתן לברר את סיבתה. ו. אין די ספרות בענין התסמונת האמורה (Muscle Tension Dysphonia), כך שהמומחה הנוסף אינו יכול לענות באופן וודאי על השאלה בדבר סבירות העולה על 50% בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הצרידות, אך תחושתו היא שאין סבירות כזו. ז. כך גם דעתו של המומחה הנוסף בענין האפשרות שתנאי העבודה גרמו להחמרת המצב שהחל אולי בשל גורמים אחרים (כגון הריפלוקס הוושטי). ח. אף אם היתה סבירות העולה על 50% שהיה קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הצרידות, הרי שלדעת המומחה הנוסף, יש רק סיכוי קטן שהיה נכון להעריך שתרומת העבודה להתפתחות הצרידות אצל התובעת היא משמעותית (תרומה יחסית בשיעור 20% לפחות מבין כלל הגורמים). גורל התביעה 19. כדי שנוכל לקבוע שהצרידות של התובעת נובעת מפגיעה בעבודה, עלינו להשתכנע שסביר יותר שיש קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הצרידות, לעומת הסברה ההפוכה. הדרך להשתכנע כך, היא באמצעות בחינת הראיות הרפואיות שבפנינו, ובעיקר - חֲווֹת הדעת של המומחים מטעם בית הדין. 20. בחינה של עמדותיהם של המומחים מטעם בית הדין, מעלה כי דעותיהם אינן שונות בעיקרן, אלא שעמדתו של המומחה הנוסף - מפורטת הרבה יותר מאשר זו של המומחה הראשון. עמדתו של המומחה הנוסף גם מתקבלת יותר על דעתנו, באשר המומחה הראשון שלל כל אפשרות לקשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הצרידות, ולא התייחס לשאלה אם התובעת היתה סובלת מצרידות באותה רמת חומרה, אלמלא היה עליה לעשות שימוש מרובה בקול לצרכי העבודה. בשל כך - אנו נותנים משקל ראייתי נכבד יותר לעמדתו של המומחה הנוסף. 21. המומחה הנוסף אמנם לא שלל את האפשרות התאורטית של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הצרידות שהתובעת לקתה בה, אך הוא הבהיר שההסתברות שכך אכן היה - היא נמוכה. לדעת המומחה הנוסף, סביר יותר להניח שאין קשר סיבתי כלל בין תנאי העבודה לבין הצרידות, מאשר ההנחה שיש קשר כזה. משכך - הגם שעמדת המומחה הנוסף מיטיבה עם התובעת יותר מאשר עמדתו של המומחה הראשון, ולמרות שאנו מעדיפים להסתמך על עמדת המומחה הנוסף, אין אנו יכולים לראות את התובעת כמי שעלה בידיה להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לבין הצרידות שהיא לקתה בה. 22. על כן, עלינו לדחות את התביעה, ואנו דוחים אותה. 23. אין צו בדבר הוצאות משפט. 24. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. הכרה בתאונת עבודהצרידותגננות (גן ילדים)תאונת עבודהביטוח לאומי