זכויות עובדת כוח אדם בגן ילדים - עוזרת גננת

זכויות עובדת כוח אדם בגן ילדים (עוזרת גננת)

1. התובעת הגישה כתב תביעה על סך כולל של 219,610 ₪. בגין הפרשי שכר תבעה התובעת ביחס לשתי תקופות עבודה: האחת משנת 2003 ועד שנת 2006- סך של 90,853 ₪, ובגין התקופה השנייה, משנת 2006 ועד שנת 2012- הפרשי שכר בסך של 94,900 ₪. עוד תבעה התובעת בגין קצובת הבראה סך של 27,137, ובגין אי הפרשה לקופת גמל סך של 6,720 ₪.

2. בהחלטה מיום 31.7.13, קבע בית הדין כי כל הזכויות שנתבעו בגין התקופה שעובר לחודש 10/05 התיישנו. יצויין, כי התובעת לא ערערה על ההחלטה. בנוסף, התובעת בחרה שלא להגיש כתב תביעה מתוקן, הגם שניתנה לה אפשרות לעשות זאת במסגרת ההחלטה מיום 31.7.13.
ביום 29.10.13 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה, במסגרתו טענה ביחס לסוגיית ההתיישנות כי יש לשלם לה כספים בגין התקופה 9/03 – 5/06, והכל כפי שתבעה בכתב התביעה. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה באמצעות גזברה, מר אלשאמי אחמד.

במסגרת מסכת הראיות, נחקרו המצהירים על האמור בתצהיריהם, ואח"כ הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

3. לטענת התובעת, עבדה היא בתפקיד עוזרת גננת החל מחודש 9/03, במשרה מלאה, והיא ממשיכה לעבוד כך בשירות הנתבעת. התובעת נקלטה לעבודה ע"י הנתבעת ישירות, ורק שכרה שולם דרך חברת ש.א.ס, אשר סיפקה לנתבעת רק שירותי ניקיון ושמירה. הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות בפני בית הדין בעלי תפקידים אשר עבדו וטיפלו בעניינה בזמנים הרלוונטיים, כגון מנהל מחלקת חינוך או מנהל כוח אדם.

תשלום שכר עבודתה באמצעות חברת ש.א.ס בוצע על מנת לעקוף הסכמים קיבוציים הנהוגים במועצה. מכרטיסי הנוכחות של התובעת אשר צורפו לתצהירה עולה, כי לעתים עבדה מ-7:30 ועד 14:30, או עד 15:30, או עד 16:30. התובעת הינה אם לילדים שטרם מלאו להם 12 שנים בכל תקופת עבודתה, על כן דין עבודתה במשרה מלאה הינו עד 15:30.
אשר על כן, גם לשיטתה של הנתבעת ועל פי הודאתה בדיון מיום 17.12.13, מדובר ב-35 שעות שבועיות, קרי היקף עבודה של 176 שעות בחודש.

התובעת זכאית להפרשי שכר בהתאם לחוקת העבודה, היות ועבדה 8 שעות ביום. לכן זכאית היא לסכום של 90,853 ₪ בגין התקופה 9/03 – 9/06, ובגין התקופה שמחודש 5/06 עד לחודש 9/12 זכאית היא לסך של 94,900 ₪. בנוסף, זכאית התובעת לדמי הבראה ולהפרשות לגמל.

4. לטענת הנתבעת, התביעה אינה מבוססת על נתונים מדוייקים, בלשון המעטה, והסעדים חושבו באופן אקראי. בהתאם לחוקת העבודה ברשויות המקומיות, שעות העבודה של העובדים בכל ימות השנה הינן בהיקף של 42.5 שעות שבועיות לגבי העובדים 5 ימים בשבוע, וסה"כ 186 שעות. על אף שהתובעת יצאה להפסקות, לא נערך קיזוז בגינן, כך שלמעשה התובעת לא עבדה 7 שעות מלאות בכל יום. התובעת עבדה בשירות הנתבעת בהיקף של 75% משרה, וזאת עד ליום 1.6.12, כאשר החל מתאריך זה עברה למשרה מלאה.
טענות התובעת בסיכומיה, לפיהן הינה אם לילדים מתחת לגיל 12, כך שעבודתה במשרה מלאה הינה עד 15:30, הינן הרחבת חזית. אין זה סביר שעובד ישתוק במשך תקופה כזאת ארוכה. שכרה של התובעת שולם בהתאם להיקף עבודתה.

התובעת הודתה כי כל הזכויות הסוציאליות שולמו לה. מתלושי השכר עולה, כי לתובעת שולמו דמי הבראה במלואם, וכן בוצעו הפרשות לקרן פנסיה בהתאם לחוקת העבודה ברשויות המקומיות. ברכיב זה הסתמכה התובעת על היקף משרה של 100%, ולא כפי שעבדה בפועל. חברת ש.א.ס הינה חברה המספקת שירותי כוח אדם, לרבות אספקת עוזרים לבעלי מקצועות שונים. היקף עבודתן של הסייעות הועלה ל-100% משרה רק החל מ- 1.6.12.




דיון והכרעה

5. לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים, בתצהיריהם ובסיכומיהם, ולאחר בחינת העדויות שנשמעו, הננו קובעים כי דין התביעה להדחות במלואה, ונפרט.

6. מהתמונה שנפרשה בפנינו עולה, שהתובעת עבדה כעוזרת גננת בגן חובה שבבעלות הנתבעת, וזאת החל מחודש 9/03, כאשר עד חודש 5/06 קיבלה את שכרה מחברת ש.א.ס, והחל מחודש 5/06 החלה הנתבעת לשלם לה ישירות את שכרה (יצויין, כי בכתב התביעה טענה התובעת כי קיבלה שכר מהנתבעת החל מחודש 5/04).

בהקשר זה נציין, כי התובעת לא הגישה כתב תביעה מתוקן לאחר החלטת בית הדין מיום 31.7.13, בה נקבע שכל הזכויות של התובעת עובר לחודש 10/05 התיישנו.

7. טענתה המרכזית של התובעת, אשר עומדת בבסיס התביעה דנן, היתה כי עבדה בנתבעת בהיקף משרה מלא, וכי לפיכך היא זכאית לשכר בשיעור 100% לאורך כל תקופת עבודתה החל מחודש 9/03.
כבר עתה נציין, כי טענה מרכזית זו של התובעת לא הוכחה, ואף נסתרה ע"י הנתבעת. טענה זו אף נטענה בעל פה כנגד מסמכים בכתב (דוחות נוכחות) של התובעת עצמה, אשר מולאו על ידה.
יש לציין, כי עדותה של התובעת הותירה על בית הדין רושם שלילי, ולא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך עליה.
בכתב התביעה טענה התובעת, כי עבדה במשרה מלאה (בהיקף של 100% משרה) וכי שולמו לה כספים לפי היקף משרה של 75%. התובעת כלל לא ציינה בכתב תביעתה את מספר השעות אשר עבדה מדי יום, בעוד שבתצהירה טענה לראשונה כי עבדה מ-7:30 עד 16:30 על פי דרישת הנתבעת. בתצהירה גם טענה לראשונה כי הגם שעבדה בשעות דלעיל, מילאה את כרטיסי הנוכחות בהתאם להנחיות ולדרישות הממונים עליה, לפיהן נדרשה לכתוב שעבדה עד השעה 14:30 ולעתים עד 15:30.

בהמשך תצהירה, טענה התובעת כי עבדה מדי יום משעה 7:30 משך 8 שעות מדי יום, כאשר בחשבון פשוט עולה כי מדובר ביום עבודה הנמשך עד השעה 15:30.

די בסתירות אלו כדי לדחות את דרישותיה הכספיות של התובעת הנובעות מהיקף שעות עבודתה. להלן יפורטו נימוקים נוספים.

8. בפתח הדיון מיום 17.12.13, הסב בית הדין את תשומת ליבה של התובעת כי טענתה, לפיה אולצה למלא את דוחות הנוכחות בהתאם לדרישות הנתבעת, ואלה לא שיקפו את היקף העבודה בפועל, לא נטענה בכתב התביעה. לאור זאת, הסביר בית הדין כי התובעת לא תוכל לטעון טענה זו בהמשך ההליך. למרות זאת, התובעת לא ביקשה לתקן כתב תביעתה.

למעלה מן הנדרש יצויין, כי לאחר ששמענו את עדותה של התובעת, הננו קובעים כי תלושי השכר ודוחות הנוכחות שיקפו את שעות עבודתה בפועל.
התרשמנו, כי התובעת הינה אישה דעתנית המודעת לזכויותיה, ואין אנו מקבלים את טענתה כי אולצה למלא דוחות שאינם נכונים. יש לזכור, כי מדובר בתקופה ארוכה של למעלה מ-6 שנים, עד שהתובעת וכל יתר הסייעות הועברו למשרה מלאה החל מ- 1.6.12, בהתאם להחלטה של וועדה פריטטית.
בנוסף, התובעת לא זימנה לעדות את הגורמים שלכאורה הורו לה לעשות כך. בהקשר זה נציין, שהתובעת יכלה להביא לעדות גם חברה לעבודה להוכחת טענה זו, אך משיקוליה בחרה שלא לעשות כן.
כמו כן, מעיון בדוחות הנוכחות התברר, כי היו ימים שהתובעת רשמה כי עבדה עד השעה 13:00, כפי שמילאה בדו"ח, ואף מספר ימים בודדים בהם רשמה כי עבדה עד השעה 15:30. דהיינו, כאשר עבדה שעות שונות החורגות מהשעה 14:30, מילאה זאת התובעת בדוחות הנוכחות.
למעשה עולה, כי לאורך השנים עבדה התובעת ברוב המוחלט של הימים מהשעה 7:30 ועד השעה 14:30, היינו 7 שעות ביום, כפי שטענה הנתבעת לכל אורך הדרך. כמו כן, היו ימים בודדים בהם עבדה עד שעה 13:00 או עד שעה 15:30.

כך למשל התברר, כי בחודש 9/08 עבדה התובעת 5.5 שעות ביום, כפי שעלה מדו"ח הנוכחות, לגביו טענה התובעת לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית כי מדובר ב"טעות" בדו"ח.
בהמשך עדותה, הודתה התובעת שעבדה לכל היותר 140 שעות בחודש, וזאת בניגוד גמור לכל טענותיה ביחס להיקף משרתה. למעשה, בעדותה בבית הדין התובעת הודתה בפה מלא כי עבדה 7 שעות ביום. חשוב לציין, כי גירסת גזבר הנתבעת, ביחס להיקף עבודתה של התובעת והתשלום בגינה, לא נסתרה, ולפיה התובעת עבדה בהתאם לאמור בדוחות הנוכחות והשתכרה בהתאם.

מכאן עולה, שבטרם המעבר למשרה מלאה עבדה התובעת במשרה חלקית, כמשתקף מתלושי שכרה ומדוחות הנוכחות. לאור כל הנימוקים דלעיל, אין בידינו לקבל את טענתה של התובעת ביחס לכך שאולצה למלא בדוחות הנוכחות שעות עבודה אחרות מאלה שעבדה בפועל.
9. ביחס לתביעת התובעת להפרשי שכר בגין התקופה 10/05 – 5/06; יצויין כי התובעת לא הוכיחה כי נתקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין הנתבעת במהלך תקופה זו. התובעת לא זימנה לעדות גורם מחברת ש.א.ס, ואף לא תבעה את אותה חברה במסגרת התיק דנן ובכלל, וזאת בניגוד לתובעת בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת יעל אנגלברג, אותו צירפה התובעת לתיק דנן. יצויין, כי בתיק דלעיל אליו הפנתה התובעת, התובעת שם תבעה גם את חברת ש.א.ס, ואף קיבלה ממנה כספים במסגרת הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. משחברת ש.א.ס הנפיקה בזמנים הרלוונטים את תלושי שכרה של התובעת, ואף שילמה את שכרה בפועל, מן הראוי היה לתבוע גם אותה במסגרת התיק דנן.

10. למרות האמור לעיל, גם אם לצורך העניין היינו קובעים כי בתקופה האמורה התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעת לנתבעת, עדיין התובעת לא היתה זכאית להפרשי שכר בגין תקופה זו. ונזכיר כי מדובר ב-7 חודשים, החל מחודש 10/05 ועד חודש 5/06.

בחקירתה טענה התובעת, כי עוד לפני קליטתה בנתבעת, עבדה אותן שעות ומילאה אותם דוחות כמות שהדברים נעשו לאחר קליטתה לעבודה בנתבעת. דהיינו, אליבא דהתובעת, גם עובר לקליטתה במועצה היא עבדה משרה מלאה, מילאה את אותם דוחות, וקיבלה שכר בגין משרה חלקית. גם כאן לא הוברר מי הכריח את התובעת למלא דוחות שגויים לכאורה, שלא שיקפו את היקף עבודתה בפועל.

מהאמור לעיל עולה, כי קביעותנו ביחס לתקופה זאת, הינן זהות לקביעותינו ביחס לתקופה שמחודש 5/06, עת התובעת נקלטה לעבודה במועצה, ולפיהן התובעת לא עבדה במשרה מלאה בשום שלב.

לא זו אף זו, מעיון בתלושי השכר שהופקו ע"י חברת ש.א.ס, עולה שהתובעת עבדה בהיקף שעות עבודה שהשתנה מחודש לחודש.
כך למשל, בחודש 9/03 עבדה התובעת 56 שעות, בחודש 10/03 – 154 שעות, בחודש 11/03 – 147 שעות, בחודש 3/04 – כ-119 שעות, בחודש 9/05 – 120 שעות, בחודש 10/05 – 84 שעות, בחודש 11/05 – 120 שעות, בחודש 12/05 –66 שעות, בחודש 1/06 -60 שעות, ובחודש 4/06 – 48 שעות.
אין זה סביר שהתובעת עבדה במשרה מלאה לאורך התקופה, וקיבלה משכורות נמוכות בשיעור של עשרות אחוזים מהיקף עבודתה בפועל, וזאת במשך מספר שנים. יודגש, שהתובעת לא טענה בשום שלב כי מדובר בתלושי שכר ובהם נתונים שקריים.

11. בשולי הכרעתנו ביחס לרכיבי הפרשי השכר, נציין כי הסכומים נתבעו בצורה כללית, וללא פירוט כנדרש במקרים כגון דא. קרי, ללא פירוט ביחס לדרך החישוב ולנתונים אשר בבסיס התחשיב, למעט ציון הסכום הסופי הנתבע בגין שתי התקופות בנפרד.

הנה כי כן, טענתה המרכזית העובדתית של התובעת, לפיה עבדה היא במשרה מלאה לאורך כל תקופת עבודתה, התבררה כלא נכונה כלל וכלל. לפיכך, דין התביעה לתשלום הפרשי שכר להדחות במלואה.

12. כפועל יוצא, הרי שיש לדחות גם את התביעה ביחס להפרשות לקופת גמל עד לחודש 5/06, באשר אלה נתבעו מכוח הפרשי השכר שלא שולמו לכאורה.

13. גם התביעה בגין הפרשי דמי ההבראה, דינה להדחות.
במסגרת כתב התביעה, תבעה התובעת הפרשי דמי הבראה בסך של 27,137 ₪ ביחס לכל תקופת עבודתה, לפי חישוב של 9 ימים לשנת עבודה בתעריף של 411 ₪ ליום עבודה. התובעת לא ציינה בגין איזו תקופה היא תובעת, דהיינו, בגין אלו שנים.
בנוסף, תבעה התובעת דמי הבראה בעבור כל התקופה, וזאת ללא התייחסות להיקפי המשרה שהשתנו לאורך התקופה. למעשה, התובעת תבעה הפרשי דמי הבראה לפי משרה מלאה בעבור כל התקופה.
בנוסף, התובעת תבעה בתעריף המעודכן ביותר ליום הבראה, בעוד שבעבר התעריף היה נמוך יותר ומשתנה מפעם לפעם, כפי שטען גם גזבר המועצה בעדותו ביחס לסוגייה זו וטענתו לא נסתרה.

במסגרת כתב התביעה, טענה התובעת כי קיבלה בגין דמי הבראה סך של 3,379 ₪ לאורך כל התקופה, ובתצהירה ציינה (בסעיף 62), כי לא שולם לה שקל אחד לאורך התקופה.
במסגרת חקירתה הנגדית, הודתה התובעת שקיבלה סך של 3,379 ₪ מהנתבעת בגין דמי הבראה (בניגוד לאמור בתצהירה, אך בהתאם לאמור בכתב תביעתה, בו לא צויין בגין איזו תקופה). בנוסף, הודתה בחקירתה הנגדית שקיבלה דמי הבראה בסך כולל של 5,609 ₪ בשנים 2011, 2012, וכי קיבלה דמי הבראה אף בגין השנים שקדמו לכך. התובעת עומתה עם תלושי השכר של השנים 2008, 2009 ו-2010, והודתה כי קיבלה דמי הבראה בשנים אלו. וכשנשאלה האם רוצה היא לראות עוד תלושי שכר ביחס לדמי ההבראה שקיבלה, השיבה בשלילה וציינה שכבר ראתה.

עוד נוסיף, כי במסגרת סיכומיה התובעת לא נקבה בסכום אשר אותו היא תובעת בגין רכיב זה, ולפיכך רכיב תביעה זה לא כומת ולא פורט על ידה במסגרת סיכומיה.
התובעת טענה בסיכומיה כי על פי תלושי השכר, לא קיבלה קצובת הבראה בשל החסרת שכרה ותשלום הבראה בחסר, וכן שלא קיבלה הבראה בתקופה שעובר לחודש 5/06, והכל בשים לב כי עובר לחודש 10/05 חלה התיישנות.
בנוסף, התובעת לא התייחסה בסיכומיה לסכום שנתבע בכתב התביעה בגין הבראה, ואף לא התייחסה שם לסכומים אשר בחקירתה הנגדית הודתה שקיבלה.

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה לתשלום דמי הבראה להדחות במלואה.

אחרית דבר

14. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להדחות במלואה.

15. לאור כלל הנסיבות, ובשים לב לכך שיחסי העבודה בין הצדדים מוסיפים להתקיים, איננו עושים צו להוצאות כנגד התובעת.

16. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאתו של פסק הדין.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות חברת כוח אדם

  2. רישיון תיווך כוח אדם

  3. טענת קיזוז של חברת כוח אדם

  4. קרן השתלמות לעובדי קבלן כוח אדם

  5. ערבות חברת כוח אדם במשרד התמ''ת

  6. הכרה בעובדי כוח אדם כעובדי מדינה

  7. אחריות המעסיק כלפי עובדי קבלן כוח אדם

  8. תחולת הסכם קיבוצי על עובדי קבלן כוח אדם

  9. מה ההבדל בין קבלן כוח אדם לקבלן שירותים

  10. תחולת הסכם קיבוצי על מאבטחים בחברת כוח אדם

  11. העסקת עובדים זרים ללא היתר דרך חברת כוח אדם

  12. זכויות עובדת כוח אדם בגן ילדים - עוזרת גננת

  13. אחריות חברת כוח האדם, אשם תורם וחלוקת האחריות בין הגורמים האחראים

  14. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון