סכרת עם אינסולין: אחוזי נכות בביטוח לאומי ערעור זה נסב על החלטת ועדת אי הכושר לעררים מיום 29.10.12, אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. העובדות הצריכות לערעור המערער, יליד 1967, מורה במקצועו, עסק במקצועו זה עד לשנת 2000. ועדה רפואית לעררים (נכות כללית) מיום 12.7.12 קבעה למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 78% החל מיום 1.1.12, בגין סכרת מטופלת באינסולין (20%) עם נוירופטיה סימפטומטית (20%), ליקוי שמיעה (5%), צלקת בפנים ובצוואר (10%), הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני (10%), הפרעת הסתגלות-סימנים קליניים קלים, צורך בטיפול תרופתי, הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה (20%) (כעולה מטיעוני התשובה והודעת המשיב מיום 16.2.14 וכן מפרוטוקול הועדה מיום 12.7.12, אשר צורף לכתבי הטענות). החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 12.7.12 נסמכה, בין היתר, על חוות דעת המומחים שלהלן (חוות הדעת צורפו לטיעוני המשיב): הפסיכיאטר שבדק את המערער ביום 24.6.12 וציין כי אין לליקוי הנפשי הגבלה מבחינה תעסוקתית (סע' ט' לחוות הדעת); המומחה בתחום אף אוזן וגרון, אשר בדק את המערער ביום 30.5.12 וקבע כי הינו מסוגל לעבודה מלאה שאינה דורשת שמיעה מדוקדקת (סע' ט' לחוות הדעת); המומחה בתחום האורטופדיה, שבדק את המערער ביום 24.6.12 וקבע כי הינו מסוגל לעבוד ללא מאמץ גופני (סע' ט' לחוות הדעת). רופאה מוסמכת לעניין כושר השתכרות קבעה למערער ביום 12.7.12 כי הינו מסוגל לעבודה מלאה, שאינה דורשת שמיעה מדוקדקת (חוות דעתה של דר' ואקנין לילי, צורפה לטיעוני המשיב). פקידת שיקום חיוותה דעתה ביום 15.8.12, כי המלצתה מיום 26.2.12 (בפני ועדה בדרג ראשון) לפיה המערער לא איבד 50% לפחות מכושרו להשתכר - בעינה עומדת, זאת נוכח העובדה, שלא חל שינוי מהותי במצבו הרפואי של המערער ובהמלצת הרופאים לגבי כושרו התעסוקתי (ההחלטה צורפה לטיעוני המשיב). בחוות דעתה הקודמת מיום 26.2.12 (אף היא צורפה לטיעוני המשיב) ציינה פקידת השיקום, כי נוכח העובדה שאין כיום עדות למחלות הממאירות מהן סבל המערער בעבר ובהיעדר ליקויים גופניים קשים, ולאור השכלתו - יכול המערער לעבוד בעבודות פקידותיות או עבודות של מכירה ושיווק ועל כן אינו בגדר מי שאיבד 50% לפחות מכושרו להשתכר. על יסוד זה קבעה פקידת התביעות (ועדת אי כושר מדרג ראשון) ביום 15.8.12, כי המערער לא איבד 50% לפחות מכושרו להשתכר ולפיכך תביעתו לגמלת נכות נדחית (פרוטוקול ההחלטה צורף לטיעוני המשיב). על החלטה זו הגיש המערער ערר בפני ועדה לעררים. ועדת אי כושר לעררים מיום 29.10.12, בפניה הופיעו המערער ובא-כוחו, שמעה ורשמה את תלונות המערער, עיינה בתיקו הרפואי, התייחסה לליקויים הרפואיים שנקבעו לו על ידי הועדה הרפואית לעררים מיום 12.7.12, תוך ששבה וקבעה, כי המערער לא איבד 50% לפחות מכושרו להשתכר. כנגד החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בדיונים מהתאריכים 8.5.13 ו- 16.1.14 נשמעו בפני טענות הצדדים. לטענת המערער, החלטת ועדת אי הכושר אינה סבירה ואינה מנומקת והיא אף מנוגדת להוראות הדין, זאת משלא נשקלו בה השיקולים המנויים בסעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק). לדידי המערער, על הועדה היה לקבוע את דרגת כושרו או אי כושרו, בהתבסס על נסיבותיו האישיות, יכולתו לחזור לעבודה הקודמת, גילו, השכלתו ויכולתו האינטלקטואלית והפיזית, כל זאת כאשר נכותו הרפואית המשוקללת הגבוהה (78%) תהווה נקודת המוצא ועיקר השיקול, כפי שנקבע בפסק הדין בעב"ל (ארצי) 327/03 עזאת מוהרה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 15.4.04 (להלן - עניין מוהרה). משקבעה הועדה במקרה זה דרגת אי כושר הנופלת בהרבה מהנכות הרפואית המשוקללת, היה על הועדה לנמק היטב את קביעתה, והיא לא עשתה זאת כנדרש. משכך, ביקש המערער להשיב את עניינו לוועדת אי הכושר לעררים עם הנחיות מתאימות. מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות, משלא נפל פגם משפטי בעבודת ועדת אי הכושר לעררים מיום 29.10.12. החלטת הועדה הינה סבירה, מנומקת, ברורה ועומדת בקנה אחד עם הליקויים הרפואיים, שנקבעו למערער, ועם המלצות היועצים הרפואיים בתחומי הרפואה הרלבנטיים בכל הנוגע למגבלות הליקויים על כושר עבודת המערער. קביעת הועדה נסמכת, בין היתר, על חוות דעת הפסיכיאטר ורופא אף אוזן וגרון שבדקו את המערער, על חוות דעת הרופאה המוסמכת ועל דו"ח פקידת השיקום. ומן הכלל אל הפרט - עיון בפרוטוקול ועדת אי הכושר לעררים מיום 29.10.12 מלמד, כי הועדה שמעה את המערער ובא-כוחו ורשמה את תלונותיהם כדלקמן (השגיאות במקור): "עו"ד: עברתם על התיק, יש לו מספיק מחלות. הוא במקצוע הוראה קשה לו לתפקד. מצב נפשי מדרדר יש לו מספיק מחלות המכלול כולו מגביל אותו. היה לו סרטן היה לי הודקין. קיבלתי כימוטרפיה. חזר לי 2002, ב- 2010 חזרו לי מחלות. התובע: נתחיל מסכרת לא מאוזנת, אני מזריק 3X ביום. יש לי מצב פסיכיאטרי, מצב רוח ודיכאון. אני במעקב רפואי. עבדתי כמורה. הייתי מורה להיסטוריה. אשתי עובדת. שלחו אותי לשיקום והם התפלאו שלא נתנו לצמיתות. שאני לא שומע באוזן ימין." לאחר שמיעת תלונות המערער ועיון בתיקו הרפואי קבעה הועדה בפרק ו' לפרוטוקול הועדה (צורף לטיעוני המשיב), העוסק ב"דיוני הועדה ונימוקים לקביעה", כדלקמן: "הוועדה ראיינה את התובע ועיינה בכל המסמכים שבתיק. מדובר בתובע יליד 1976 אשר סובל מסכרת עם נוירופטיה קלה, מליקוי שמיעה קל, כאב גב תחתון 10%, ותגובה הסתגלותית בשיעור 20%. החולה הפסיק את עבודתו בשנת 2000 עת חלה במחלת הודקין ממנה החלים. לאחר מכן לא חזר לעבודתו. הוועדה בחנה את הליקויים וראתה כי הפסיכיאטר שקבע לו נכות בשיעור 20% על בעיה הסתגלותית ציין כי לבעיה זו אין השפעה של ממש על כושרו התעסוקתי וגם בעיית הגב מבחינה תעסוקתית אינה בעלת השפעה משמעותית. התובע מקבל אינסולין מזה מס' שנים, וערכי ההמוגלבין AMC 9.6. מבחינת הסוכרת והנוירופטיה אין מניעה שהמערער ישתלב בתעסוקה ללא מאמץ פיזי ובהיקף מלא. עבודות בעלות גוון משרדי הוראה פרטנית איש מודיעין ועבודות דומות תואמות את גילו מגבלותיו הרפואיות ותעסוקתו בעבר. (הכל על פי הלכת מוהרה) הועדה דוחה את הערר." הועדה בדקה אפוא את השפעת כל הליקויים הרפואיים של המערער על כושר השתכרותו ולא מצאה כי יש בהם הגבלה משמעותית על יכולתו לחזור לעבודה דומה לזו שעבד בה בעבר, דהיינו עבודה שאינה מחייבת מאמץ גופני ניכר או שמיעה מדוקדקת. מטיעוני המערער, גם בפנינו וגם בפני הרופאים והועדה, עולה כי הוא למעשה מבסס חלק ניכר מטענותיו במגבלותיו הפסיכיאטריות ואולם הליקוי הרפואי שנקבע לו בתחום זה עניינו (ההדגשה הוספה) "הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה" (פריט 34(ב)(3) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956). דהיינו מעצם קביעת הליקוי עולה כי אין מדובר בהפרעה משמעותית על כושר עבודתו של המערער ועל כן קבעה הוועדה כי לליקויו הפסיכיאטרי אין השפעה של ממש על כושרו התעסוקתי. כאמור בהלכת מוהרה נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער מבטאים דרגה אוביקטיבית של אי כושר לעבוד. הועדה יישמה ממצאים אובייקטיביים אלו על עניינו הסובייקטיבי של המערער ומצאה שמכיוון שמדובר באדם בעל השכלה, שעבד בעבר בעבודת הוראה, ונוכח גילו, הרי שהליקויים שנקבעו לו אינם מונעים ממנו את האפשרות לחזור לעבודות דומות, או לעבודות אחרות בעלות "גוון משרדי". אינני מקבלת את טענת המערער לפיה על הועדה להסביר את הפער בין אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לו לבין אחוזי אי הכושר, שכן מדובר בשתי קביעות שונות. תוכנם של הליקויים הרפואיים ומהותם, הם שצריכים לעמוד כנקודת המוצא מול קביעת דרגת אי הכושר, ולאו דווקא אחוזי הנכות הרפואית שהם מזכים בהם. במקרה הנדון, צירוף של מספר ליקויים, פיזיים ונפשיים, אכן קבעו למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 78%, ואולם הועדה התייחסת לכל הליקויים אל מול נתוניו של המערער ולא מצאה כי יש בהם כדי להגביל משמעותית את כושרו להשתכר. אני סבורה כי בכך מילאה הועדה את חובת ההנמקה ולכן דין הערעור להדחות. סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל, הערעור נדחה. כל צד ישא בהוצאותיו. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.אחוזי נכותסוכרתנכותביטוח לאומי