התיישנות קצבת זקנה לישראלי שגר בחו"ל 1. תביעתו של התובע מיום 23.12.12 לתשלום קצבת זקנה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מן הטעם שהתובע אינו תושב ישראל. 2. המוסד העלה טענה מקדמית בדבר התיישנות התביעה. על פי הנטען כבר ב-5.10.97 דחה המוסד לביטוח לאומי את טענת התובע בדבר תושבותו משנת 1972 בישראל וקבע כי ניתן להכיר בו כתושב רק מ-24.12.87. מכתב דומה נשלח אל התובע ב-24.10.99. לטענת המוסד, על ההחלטה שהתקבלה בעניינו עוד בשנת 1997 לא ערער התובע, עד להגשת התביעה שלפני, בדצמבר 2012. 3. במעמד הדיון המקדמי טען ב"כ התובע כי בין התובע לבין המוסד התקיימה התכתבות במסגרתה נדרש התובע להמציא מסמכים מסוימים והוא פעל להמציא אותם, התכתבות שנוהלה בתום לב בין הצדדים. בכל אחד מהמכתבים ציין המוסד לביטוח הלאומי כי התובע רשאי להגיש ערעור והמכתב האחרון הוא מ- 24.6.12, שגם בו נאמר לתובע שהוא רשאי להגיש ערעור לבית הדין לעבודה תוך 6 חודשים, וערעור אכן הוגש תוך 6 חודשים. 4. באת כוח המוסד השיבה כי משך שנים הוצע לתובע לשנות את מעמדו לתושב ישראל, אך התובע לא היה נכון לעשות כן מסיבותיו הוא. לטענתה, עצם העובדה שהייתה התכתבות בין התובע למוסד אין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. בסופו של דבר התובע הפך להיות תושב בשנת 1985 ומה שמבוקש כיום לדון בו מתייחס לתקופה שמשנת 1972 עד 1985, כשההשלכה לדיון בתקופה זו הינה ככל הנראה לוותק, וגובה קצבת הזקנה. העובדה שמדובר בתקופה שמשנת 1972 עד 1985 מקשה ביותר, מפני שאין אפשרות היום למצוא אינפורמציה מבחינת המוסד לביטוח לאומי, שכן את כל התעודות והאסמכתאות היה צריך התובע להציג לפני שנים רבות. כיום נסמך התובע על תעודות שכבר היו קיימות זה מכבר, והעובדה שהתעודות הומצאו כיום לא מרפאה את הפגם. 5. ב"כ הצדדים הוסיפו וסיכמו טיעוניהם גם בכתב בשאלת ההתיישנות. 6. לטענת ב"כ המוסד, על פי הפסיקה, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מסירת מכתב הדחייה, והתכתבות עם המוסד אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות. במקרה זה התובע לא חולק על כך שנשלח לו מכתב דחייה כבר ב-5.10.97. מכתב דחייה נוסף נשלח ב-24.10.99, והוא אף מוזכר במכתב הדחייה מיום 14.2.12. למעשה התובע ניהל מו"מ ביחס לסטטוס שלו בישראל במשך שנים רבות, כשלא שינה את מעמדו כנושא דרכון זר שאינו תושב. התקופה השנויה במחלוקת נוגעת לשנים 1972-1987, היינו, לפני כשלושים עד ארבעים שנה. לא ברור מה מנע מהתובע להגיש תביעתו לבית הדין קודם לכן ולצרף את המסמכים התומכים שהוא טוען כיום שמצויים בידיו, ובכלל זה תעודות גן ובית ספר של בנותיו, אשר סביר להניח כי היו בידיו עוד שנים קודם לכן. עוד נטען כי אין זה סביר לדרוש מהמוסד לשמור על אישור מסירה בדואר רשום בהתייחס למכתבים שנשלחו לתובע לפני כ-16 שנים. 7. ב"כ התובע טען כי החלטת המוסד מיום 5.10.97, כמו החלטת המוסד מיום 24.10.99, מעולם לא הומצאה לו והוא למד עליה לראשונה מסיכומי המוסד. יתרה מכך, המוסד אף לא טרח לצרפה לסיכומי התשובה ועל כן על בית הדין להתעלם מטענה זו. לטענת התובע, שעה שלא הומצאו ההחלטות הנ"ל, נהיר כי לא יכול היה לערער עליהן ועל כן לא ניתן למנות את תקופת ההתיישנות ממועדים אלו, אלא לכל המוקדם מיום 14.2.12. ב"כ התובע טען כי גם אם ימצא ביה"ד לקבוע כי מכתבו של המוסד מיום 14.2.12 הוא המועד שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, הרי שלתובע היו 12 חודשים להגיש את תביעתו ולא 6 חודשים כפי שצוין במכתב המוסד ולפיכך תביעתו של התובע הוגשה במועד. הכרעה 8. מכח סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), נקבעו בתקנות המועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק הביטוח הלאומי לפני בית הדין לעבודה. 12. השאלה שבמחלוקת ואשר בגינה הוגשה תביעה זו הינה שאלת תושבותו של התובע בישראל בשנים: 1972 - 1987. בגין תקופה זו כבר החליט המוסד כי אינו מכיר בתושבות התובע, וזאת בהחלטה מ-5.10.97. לטענת התובע, החלטה זו, כמו גם החלטה מ-24.10.99, לא הומצאה לו מעולם "והוא למד עליה לראשונה מסיכומי הנתבע". אינני מקבלת טענה זו. ראשית, המכתב מיום 24.10.99 מוזכר במכתב הדחייה מיום 14.2.12, שבגינו הוגשה התביעה, כך שהתובע וודאי לא למד על דבר המכתב מ-24.10.99 "לראשונה מסיכומי הנתבע", כטענתו. . יתרה מכך, גם לגרסת התובע, הוא ניהל עם המוסד לביטוח לאומי התכתבות ומו"מ ארוך שנים, מכאן, שהתובע יודע משך שנים רבות, גם לשיטתו, על דבר אי הכרה בתושבותו בשנים שבמחלוקת, ובוודאי על דבר ההחלטה להכיר בתושבותו רק החל מ-24.12.87, שהרי אם לא כך, לא ברור בגין מה נוהלה התכתבות ארוכת שנים עם המוסד. 13. מעבר לאמור, בשים לב לשנים הרבות שחלפו, אף הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות על פי הדין הכללי ובשים לב לכך שכיום מבוקש לבחון את תושבתו של התובע לתקופה הקודמת ב-30-40 שנה למועד הגשת התביעה, הרי שלטענת ההתיישנות במקרה זה גם טעם מהותי, ולא רק דיוני. אין ספק שכיום יקשה מאוד על המוסד לביטוח לאומי לנסות ולהפריך עדויות/מסמכים שיובאו מטעם התובע, ואף לבית הדין יהיה קושי אמתי לעמוד על מהימנות הגרסה שכאמור מובאת שנים רבות לאחר מכן, בשיהוי לא סביר בעליל. 14. מכל הטעמים האמורים לעיל סברתי כי יהא זה נכון במקרה זה לקבל את טענת ההתיישנות שהועלתה. סוף דבר 15. התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנות. 16. כמקובל ההליכים שעניינם ביטחון סוציאלי אין צו להוצאות, על אף דחיית התביעה. קצבת זקנההתיישנות