האם פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה יוצר מעשה בית דין ?

האם פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה יוצר מעשה בית דין ?

המערער טוען כי פסק הדין בתביעה הראשונה אינו יוצר מעשה בית דין, שכן לא נפסק לאחר שמיעת ראיות אלא כאישור של הסכם פשרה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה


לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אביטל רימון- קפלן; ס"ע 38153-03-13), שבמסגרתו התקבלה בקשת חברת דואר ישראל בע"מ (להלן: המשיבה) לסילוק תביעתו של המערער על הסף נוכח חוסר סמכות עניינית ונדחתה בקשתו לתיקון כתב התביעה.




להלן עובדות הרקע:
המערער, מר עארף סואעד, משמש כמחלק דברי דואר בכפר כמאנה החל מחודש אפריל 1983.


ב. ביום 1.3.05 הגיש המערער (באמצעות בא כוחו) תביעה לבית הדין האזורי (תיק עב' 757/05), בה עתר להכיר בקיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה החל מתחילת ההתקשרות בין הצדדים, ולסעדים כספיים שונים כנגזרת מכך בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה (להלן: התביעה הראשונה).

ג. ביום 15.11.07, תוך כדי בירורה של התביעה הראשונה, ובכלל זה התחלת שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, במסגרתו הצהיר המערער כי לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד בינו לבין המשיבה וכי ההתקשרות ביניהם הייתה והינה במתכונת של "קבלן עצמאי". עוד הוסכם כי לסילוק סופי של תביעות המערער, לרבות בגין תקופת התביעה, תשלם לו המשיבה סך של 91,718 ₪ (להלן: הסכם הפשרה).

ד. במסגרת הסכם הפשרה הוסכם בנוסף כי החל מיום 1.12.07 יקבל המערער "תמורה חודשית בסך של 800 ₪ לחודש לא כולל מע"מ בגין חלוקה רגלית של דברי דואר בישוב כמאנה"; כי ההתקשרות בין הצדדים "הינה לתקופה בלתי קצובה בין נותן שירותים (קבלן עצמאי) לבין החברה"; וכי ככל שיוקמו בכפר כמאנה מרכזי חלוקה – יחתום המערער על הסכם התקשרות כמקובל עבור חלוקה במרכזי חלוקה (בנוסח שצורף כנספח א' להסכם הפשרה, המגדיר תמורה כספית לפי משימות ומדגיש כי ההתקשרות הינה עם מחלק הדואר כקבלן; להלן – הסכם מרכזי החלוקה).

המערער הצהיר בסיפת הסכם הפשרה כי "למעט ביצוע האמור בהסכם זה, אין ולא תהיינה לו כל טענה מסוג שהוא... לרבות עילה שעניינה דיני עבודה" וכי הוא "מאשר בחתימתו את האמור בהסכם זה לאחר שקרא את תוכנו, הבין אותו, ולאחר שהדברים הוסברו לו על ידי בא כוחו".

ה. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין ביום 15.11.07, על ידי המותב שדן בתביעה הראשונה (השופטת עפרה ורבנר ונציגי הציבור מר ישראל לוין ומר ברוך יצחק; להלן – פסק הדין הראשון).

ו. בחודש אפריל 2011 הגיש המערער תביעה נוספת לבית הדין האזורי (להלן: התביעה השנייה), במסגרתה טען כי הסכם הפשרה הופר על ידי המשיבה בכך שאינה משלמת לו את התמורה מכוח הסכם מרכזי החלוקה, על אף שהוקמו מרכזי חלוקה בכפר כמאנה עוד בשנת 2008. בבקשתה לסילוק התביעה השנייה על הסף, טענה המשיבה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בתביעה, בהתחשב בכך שהמערער אינו "עובד" ואף יש פסק דין הקובע זאת.

ז. לאור בקשת המשיבה לסילוק התביעה על הסף, הגיש המערער בקשה להגשתו של כתב תביעה מתוקן (להלן: התביעה המתוקנת). במסגרת התביעה המתוקנת טוען המערער כי מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה החל מתחילת ההתקשרות בין הצדדים; כי הסכם הפשרה וכן הסכם מרכזי החלוקה "הינם הסכמים בלתי חוקיים מששללו את מעמדו של התובע כעובד וכן בהיותם הסכמים המנוגדים לתקנת הציבור ולדיני העבודה"; ולאור זאת עתר להצהיר על בטלותם של הסכמים אלו ולתשלום סכומים המגיעים לו כעובד בגין שבע השנים האחרונות - היינו לרבות בגין התקופה שנדונה במסגרת התביעה הראשונה - והינם שכר בגובה השכר הממוצע במשק למשרה מלאה, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים וביגוד.



בית הדין האזורי דן במאוחד בבקשת המשיבה לסילוק התביעה השנייה על הסף ובבקשתו של המערער להגשת התביעה המתוקנת. בית הדין קבע כי התביעה השנייה הוגשה בהתבסס על הסכם הפשרה ועל הסכם מרכזי החלוקה, הקובעים שניהם העדר יחסי עובד-מעביד. בנוסף, פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה יצר מעשה בית דין בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, וקבע כי ההתקשרות ביניהם הייתה והינה במתכונת של נותן שירותים (קבלן עצמאי). לאור זאת, אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתובענה השנייה - במסגרתה עתר המערער כאמור לתמורה חודשית בהסתמך על הסכם מרכזי החלוקה – ויש להעבירה לבירור בבית המשפט המוסמך, שהוא בית משפט השלום.




בית הדין המשיך ודן בבקשת המערער להגשת התביעה המתוקנת, על מנת לבחון האם יש בה כדי לרפא את חוסר הסמכות העניינית. בית הדין הבהיר כי הדרך היחידה להתגבר על השתק העילה הקובע העדרם של יחסי עובד-מעביד הינה באמצעות ביטולו של הסכם הפשרה ופסק הדין אשר אישר אותו. בנוגע לאפשרות לבטל את הסכם הפשרה, קבע בית הדין כדלקמן:
בהתאם להלכה הפסוקה, קיימת אפשרות לבטל הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, ככל שמוכח פגם בכריתתו של הסכם הפשרה וכאשר קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול.
במקרה זה, טענתו העיקרית של המערער הינה להפרתו של הסכם הפשרה, וממילא לא די בכך לפי הפסיקה כדי להצדיק ביטול.
לחלופין, ככל שטענתו של המערער היא לבטלותו של הסכם הפשרה מחמת היותו מנוגד לתקנת הציבור – לא ניתן לקבל זאת כאשר הסכם הפשרה אושר על ידי בית הדין, לאחר שהייתה מחלוקת עניינית בין הצדדים בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד ולאחר שהגיעו לפשרה כוללת בקשר לכך כאשר המערער מיוצג ומודע למשמעויות ההסכם.
לאור זאת, וכאשר התביעה המתוקנת אינה מגלה עילה, אף לא לכאורה – אין להתיר את הגשתה וממילא אין בה כדי להקנות סמכות עניינית לבית הדין לעבודה.




המערער טוען כי פסק הדין בתביעה הראשונה אינו יוצר מעשה בית דין, שכן לא נפסק לאחר שמיעת ראיות אלא כאישור של הסכם פשרה. קל וחומר, כאשר עצם תשלום הכספים במסגרת הסכם הפשרה מלמד כי הייתה הכרה ביחסי עובד ומעביד, וכאשר בבג"צ 6194/97 נקש נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(5) 433 (1999; להלן: בג"צ נקש) - מחלק דואר שהועסק בנסיבות דומות הוכר כ"עובד". לגישתו, "הדבר מחזק את טענתו של המערער לפיה הסכם הפשרה פגום מיסודו".


עוד טוען המערער כי הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ניתן לביטול לא רק מחמת פגמים בכריתתו אלא גם מחמת הפרתו, בהתאם לסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן: חוק התרופות).



המשיבה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, ומבהירה כי גם פסק דין שנותן תוקף להסכם פשרה יוצר "מעשה בית דין" המחייב את הצדדים לו. אמנם קיימת אפשרות תיאורטית להגיש תביעה לביטולו של הסכם הפשרה, אך הדבר אפשרי בנסיבות חריגות ביותר, אך ורק בשל פגם בכריתה (להבדיל מהפרה), וכאשר הנטל להוכיח את ההצדקה לכך מוטל על מבקש הביטול. במקרה זה, המערער לא טען לפגם כלשהו בכריתת הסכם הפשרה, אשר נחתם כאשר המערער היה מיוצג (על ידי אותו בא-כוח) ולאחר משא ומתן ממושך, ואף לא הצביע על פגם אינהרנטי אחר שנפל לכאורה בהסכם הפשרה.


המשיבה מדגישה כי נסיבות ההתקשרות עם המערער שונות לחלוטין מאלו שנדונו בבג"צ נקש; כי ההכרעה בבג"צ נקש הייתה ידועה למערער עוד טרם חתימתו על הסכם הפשרה; כי מדובר בחלוקת דואר במגזר הכפרי ובהיקף קטן; וכן מפנה לסעיף 46(ב) לחוק הדואר, התשמ"ו – 1986, הקובע כי "היחסים שבין החברה לבין מחלקי דואר המועסקים בהיקף של פחות מחצי משרה... לא ייראו, לכל דבר ועניין, כיחסי עובד ומעביד".

הכרעה


לאחר שקילת טענות הצדדים, שוכנענו כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי יש לאשר את פסק דינו מטעמיו. לכך נוסיף את ההבהרות הבאות:
פסק הדין הראשון יצר מעשה בית דין מסוג השתק עילה ביחס לתביעותיו הכספיות של המערער שנכללו בתביעתו הראשונה (היינו כל דרישותיו לזכויות כ"עובד" עד חודש נובמבר 2007 כולל), וכן מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא בהתייחס לטענת המערער בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה החל מתחילת ההתקשרות בשנת 1983 ואילך. השתק הפלוגתא האמור חל לא רק ביחס לתקופה מושא התביעה הראשונה, אלא נוסח במכוון על ידי הצדדים באופן נושא פני עתיד, ולכן יחול כל עוד לא חל שינוי במאפייני ההתקשרות אשר נדונו במסגרת התביעה הראשונה (שכן ככל שיחול שינוי – ממילא אין מדובר עוד באותה פלוגתא).


לא מצאנו לנכון להרחיב בסוגיה זו שכן המערער למעשה לא כפר בכך, למעט בנקודה אחת והינה מתן פסק הדין הראשון שלא לאחר דיון לגופו אלא בדרך של אישור הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים. גם פסק דין המאשר הסכם פשרה יוצר מעשה בית דין מסוג השתק עילה (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 330), וכך גם באשר להשתק פלוגתא כאשר הצדדים ציינו במפורש את כוונתם ביחס לכוחו המחייב של פסק הדין, כפי שאירע במקרה שלפנינו (שם, בעמ' 331-337; רע"א 682/07 לבייב נ. גילר, מיום 20.6.07; אין צורך כי נדון במקרה שלפנינו בנסיבות אחרות בהן עשוי להיווצר השתק פלוגתא).



המערער לא ניסה לטעון, במסגרת התביעה השנייה או התביעה המתוקנת, לשינוי כלשהו במאפייני ההתקשרות, אשר מצדיק לבחון מחדש את מערכת היחסים בינו לבין המשיבה או המאפשר להגיע לקביעות שונות בנוגע למעמדו בתקופת ההתקשרות שלאחר נובמבר 2007 (מועד חתימת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין). חל לפיכך מעשה בית דין, מכוח הסכמת הצדדים ופסק הדין הראשון, לגבי סוג ההתקשרות בין הצדדים והיותה מערכת יחסים של קבלן עצמאי ומזמין שירות. חל אף השתק שיפוטי, מכוח חובת תום הלב, המונע מהמערער להעלות טענה סותרת לעמדה עליה הצהיר בפני בית הדין במסגרת ההליך הקודם (רע"א 4533/14 חמדאן נ. בדר, מיום 29.6.14).




לאחר שהובהר למערער כי אין סמכות עניינית לבית הדין לעבודה לדון בתביעתו השנייה כפי שהוגשה, שינה המערער את גישתו מקצה לקצה. כך, בעוד שבמסגרת התביעה השנייה ביקש לאכוף את הסכם הפשרה (כפי שהינו מפרש אותו) ואת הסכם מרכזי החלוקה שהיווה לכאורה חלק ממנו, במסגרת התביעה המתוקנת ביקש לבטל את שני ההסכמים האמורים, וחזר לטענות אותן העלה במסגרת תביעתו הראשונה. עם זאת, טענות אלו כבר מוצו במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה, ולא ניתן להעלותן מחדש תוך התעלמות מההליך המשפטי הקודם ומהסכם הפשרה שסיים אותו (במסגרתו קיבל המערער לידיו סכום כסף נכבד, והמשיך ליתן שירותים למשיבה).




בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן להגיש תביעה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, על בסיס טענה לפגם בכריתת ההסכם, ככל שהפגם הנטען נוגע להסכמה שבין בעלי הדין ולא לאישור השיפוטי לה (ראו את דב"ע מח/3-144 אשבול מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ - יונה נורי, פד"ע כ' 470 (1989); דב"ע נב/3-199 כיפה בע"מ – יעקב בן עמי, פד"ע כה 97 (1992); ע"ע 52116-05-10 חוסאם מויס – המועצה האזורית עמק הירדן, מיום 4.10.11). עם זאת, הנטל הינו על מבקש הביטול, להוכיח כי נפל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין, וכי "קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול... בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים" (ע"א 11750/05 שמר נ. בנק הפועלים, מיום 15.11.07; כן ראו את ע"ע 364/03 אור צורים מי צורים – משה קוטאי, מיום 21.8.05; רע"א 600/14 עאטף נ. משיעל, מיום 10.2.14).




במקרה זה, המערער לא הגיש תביעה נפרדת לביטול הסכם הפשרה, אלא הוסיף את דרישתו לכך כחלק מהתביעה המתוקנת. עם זאת, בצדק שוכנע בית הדין האזורי כי התביעה המתוקנת אינה מעלה כל עילה המצדיקה, גם אם תוכחנה טענות המערער, את ביטולו של הסכם הפשרה. עיון בתביעה המתוקנת מעלה כי המערער כלל לא טען כי נפל פגם כלשהו בכריתת הסכם הפשרה, לרבות כפייה, עושק, הטעיה, טעות או כל עילת ביטול אחרת מכוח פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (ע"א 2495/95 בן לולו נ. אטראש, פ"ד נא(1) 577 (1977); ע"א 116/82 לבנת נ. טולידאנו, פ"ד לט(2) 729 (1985)). המערער אף לא כפר בכך שהיה מיוצג במסגרת התביעה הראשונה ובעת חתימת הסכם הפשרה; כי הצדדים ניהלו משא ומתן על נוסח ההסכם טרם חתימתו; וכי המערער בעצמו חתם על הסכם הפשרה בנוסף לבא כוחו. המערער אף לא טען לעובדות חדשות כלשהן שהתגלו לאחר חתימת הסכם הפשרה (או לשינוי בהלכה המשפטית), פרט לשינוי פנימי שחל אצלו עם חלוף הזמן והביא לשינוי ברצונותיו - אך לא די בכך מול אינטרס סופיות הדיון.




המערער הסתפק בטענה כוללנית כי הסכם הפשרה הופר נוכח אי תשלומם של הסכומים המגיעים לו לטענתו מכוח הסכם מרכזי החלוקה (סעיף 12 לתביעה המתוקנת), אך גם אם קיימת אפשרות תיאורטית לביטול הסכם פשרה מחמת הפרתו היסודית (ע"א 1351/06 ח'ורי נ. חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, מיום 17.9.07; ע"א 8315/11 דוד נ. אהרון, מיום 27.1.13) - לא נטענו כלל טעמים כבדי משקל המצדיקים לעשות כן במקרה שלפנינו, וממילא חלף זמן רב מאז ההפרה הנטענת ועד לבקשת הביטול (סעיף 8 לחוק התרופות).


עוד טען המערער, מבלי לפרט, כי הסכם הפשרה "בלתי חוקי" ו"מנוגד לתקנת הציבור", אך בפועל נכרתים הסכמי פשרה במסגרת בית הדין גם בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד (שאלה מורכבת שאינה תמיד חד משמעית), ולא ניתן לטעון כי עצם ההגעה להסכם פשרה בסוגיה זו (מבלי שהוכח פגם בכריתה), בחסות בית הדין ובמסגרת הליך משפטי – מנוגדת כשלעצמה לתקנת הציבור. הרחבה כזו תפגע באופן אנוש במוסד הפשרה, שיש לו "חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית, והן לציבור בכללותו" (רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ. קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49 (2003)). צדק לפיכך בית הדין האזורי בקבעו כי התביעה המתוקנת אינה מגלה עילה לביטולו של הסכם הפשרה, וממילא חזרנו לנקודת המוצא ולפיה קיים מעשה בית דין בדבר אי קיום יחסי עובד – מעביד בין הצדדים.



סוף דבר - הערעור נדחה. בהתאם לפסק דינו של בית הדין האזורי, התביעה השנייה (בנוסחה המקורי) תועבר לבית משפט השלום ותתברר במסגרתו.

בהתחשב במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מעשה בית דין

  2. בקשה למעשה בית דין

  3. מעשה בית דין ארנונה

  4. מה זה מעשה בית דין

  5. עקרון מעשה בית דין

  6. דוקטרינת מעשה בית דין

  7. מעשה בית דין פסק דין חוץ

  8. הסכם הפשרה כמעשה בית דין

  9. דחיית תביעה מעשה בית דין

  10. דחייה על הסף מעשה בית דין

  11. מעשה בית דין סופיות הדיון

  12. ממצא שלילי - מעשה בית דין

  13. מעשה בית דין אי הפקדת ערבות

  14. האם בפסק הדין נוצר מעשה בית דין

  15. מעשה בית דין מכוח הסכם בוררות

  16. מעשה בית דין כלפי ערב לשטר חוב

  17. מעשה בית דין על טענות שלא הועלו

  18. פסק דין בהעדר הגנה - מעשה בית דין

  19. הגשת תביעת לשון הרע - מעשה בית דין

  20. האם עתירה לבג''צ מהווה מעשה בית דין

  21. האם הפסקת תובענה מהווה מעשה בית דין

  22. האם החלטת מפרק חברה מהווה מעשה בית דין

  23. מעשה בית דין ללא הכרעה פוזיטיבית בטענה

  24. דחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין

  25. החלטת ראש ההוצאה לפועל - מעשה בית דין

  26. האם פסק בוררות מעשה בית דין כלפי ערבים

  27. ערעור על מחיקת התביעה מחמת מעשה בית דין

  28. דחיית התביעה לא מהווה תמיד מעשה בית דין

  29. דחיית התובענה על הסף לנוכח קיומו של מעשה בית דין

  30. האם פסק דין בהעדר התייצבות מהווה מעשה בית דין

  31. האם הערת אגב בפסק דין יכולה להוות מעשה בית דין ?

  32. האם תיקון כתב תביעה מחיקת סעדים מהווה מעשה בית דין

  33. האם פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה יוצר מעשה בית דין ?

  34. מחיקת סעיפים ועילות מכתבי הטענות ותצהירי העדות הראשית מחמת מעשה בית דין

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון