1. התובעת עובדת כעצמאית במסעדה שבניהולה. ביום 01/04/13 יצאה מביתה כדי לנסוע לעבודה, וכאשר המתינה לבעלה שיצא לקחתה במכוניתם שחנתה בחניה הפרטית ליד ביתם - נפלה ונחבלה בשורש כף ידה הימנית (להלן: "התאונה"). מאחר והתובעת התעתד לנסוע לעבודתה - פנתה היא לנתבע וביקשה להכיר באירוע כתאונת עבודה. התביעה נדחתה, וזאת מהנימוק שהאירוע התרחש כאשר התובעת היתה עדיין בתחום מעונה הפרטי, כך שטרם החלה את דרכה לעבודה, ועל כן אין לראות אותו כתאונת עבודה. מכאן התביעה שבפנינו. 2. שמענו את עדותם של התובעת ובעלה, וכן של החוקר שגבה את הודעתה של התובעת (להלן:"החוקר"), והוצגו בפנינו תמונות שצולמו ע"י החוקר וההודעה שמסרה התובעת באמצעותו. 3. מהעדויות שהובאו בפנינו, כמו גם מהצילומים שהוצגו, עולה כי אין למעשה חולק באשר לעובדות העיקריות שדלקמן - א. התובעת מתגוררת ברחוב ללא מוצא שבו שורת בתים פרטיים שלכל אחד חניה פרטית. החניה הפרטית בבתים גובלת בכביש שמהווה את הרחוב. החניה הפרטית של בית משפחת התובעת אינה מגודרת או חסומה. ב. כדי להגיע לדלת הכניסה של דירת התובעת עצמה, יש לחצות את החניה הפרטית, לעלות במספר מדרגות, ולעבור בשער. ג. גרסאות התובעת באשר למיקומה המדויק של נפילתה לא היו עקביות, שכן במסמך הרפואי הראשון שנערך בעניינה מיד לאחר האירוע נרשם כי נפלה בביתה, בטופס התביעה שהגישה למל"ל נרשם כי נפלה במדרגות לאחר השער, ואילו בתצהירה נרשם כי נפלה בחניה לאחר שירדה במדרגות, ובפני בית הדין טענה שאינה זוכרת בדיוק. כך או כך, וגם אם נקבל את הגרסה האחרונה, שניתנה לאחר שכבר קיבלה ייעוץ משפטי, עדיין ברור כי נפלה במקום שמצוי במתחם החניה הפרטית של ביתה. 4. הדין החל - סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, (להלן: "החוק" קובע כי: "תאונת עבודה - "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". סעיף 80 לחוק קובע כי: "חזקת תאונת עבודה רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו ועקב נסיעתו או הליכתו זו". נשאלת השאלה מהו הגבול בין רשות היחיד ותחום מעונו של אדם, לבין רשות הרבים, וכיצד ניתן להבחין בניהם בכל מקרה נתון. עמדה על כך כב' השופטת ארד כתוארה אז, בעב"ל 19/99המוסד לביטוח לאומי - משה רונן, פד"ע לז721 (להלן: "פרשת רונן"). "ככלל, על פי "מבחן דלת המעון" נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב"מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך" יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי, תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון, באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח". אשר לשאלה באלו מקרים תאונה שאירעה למבוטח בחצרים הסמוכים למעונו - תחשב כתאונה שאירעה ברשות היחיד? "רק אם ניתן יהיה לקבוע, על-פי עובדות המקרה כפי שיוכחו, כי ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה על החצרים בהם נפגע בתאונה ממין אותה שליטה שיש לו בביתו פנימה, יורחב שובל רשות היחיד ודלת המעון תועתק עד לאותו גבול בו ניתן יהיה לקבוע כי אין הם נתונים עוד בשליטתו, כאמור". ומהי אותה "שליטה מלאה"? "המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם, או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו" (פרשת רונן). 5. מן הכלל אל הפרט - ב"כ התובעת ביקש לטעון, ברוח הדברים שנפסקו בפסק הדין בעניין רונן, כי החניה בה נפלה התובעת איננה מגודרת והיא פתוחה לכביש שמוביל לכניסה לבית נוסף וכל המעוניין יוכל לעבור בו ועל כן מהווה רשות הרבים, ומשכך אין לראות עוד את אותה החניה כמצויה בשליטתה של התובעת. גישה שכזו דומה לזו שהובעה בפסק דינו של בית הדין האזורי אשר בו עסק בית הדין הארצי בעניין אורה עטיה (עבל (ארצי) 1515/04 המוסד לביטוח לאומי - אורה עטיה 06.06.2007, להלן: "עניין עטיה"). בענין עטיה קיבל בית הדין האזורי את תביעתה של תובעת שנפלה במדרגות ביתה המובילות לשער ואשר פתוחות לרחוב, וזאת בקובעו כהאי לישנא - "המבחן לצורך תיחום גבול המעון איננו מבחן הקניין. אלא להבדיל, מבחן השליטה על סיכוני הדרך.יישומו של מבחן זה, במקרה דנן, מחייב להכיר בתחום המעון כתחום המוגדר על ידי הגדר והשער; שהרי רק בתחום זה נהנית המשיבה מאותה דרגת שליטה על סיכוני הדרך אותו היא מפעילה בתוך ביתה פנימה. אין חולק, כי התאונה נשוא פסק דין זה אירעה בעת שעלתה התובעת במדרגות שעל מפתן השער - דהיינו מחוץ לתחום המגודר על ידי הגדר והשער. מכאן שהתאונה התרחשה בדרך מהעבודה למעון הפרטי של התובעת, קודם שהגיעה התובעת למעונה.אשר על כן יש להכיר בתאונה כתאונה בעבודה מכוח סעיף 80(1) לחוק..". ברם - בית הדין הארצי לא קיבל גישה זו, ובחן את ההלכה הנוהגת לאור ניתוח תכלית החקיקה ומטרותיה של הגדרת תחום המעון, בציינו כדלקמן - "כידוע, סעיף 80 לחוק הינו בבחינת 'חריג' המרחיב את יסודות ביטוח נפגעי העבודה, אשר נועד ליתן כיסוי ביטוחי לעובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו, אף לגבי הדרך מהמעון לעבודה. אותו ביטוח מורחב הוגבל אך ורק לסיכוני דרך אשר על פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד, באופן בו הביטוח המורחב חל משעה שהעובד נמצא ברשות הרבים. על המבוטח לדאוג לנטרול הסיכונים מהם עלול הוא להיפגע ברשות הפרט (פרשת רונן, פיסקה 24; עב"ל 273/05 אורן יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי ועוד)". (ההדגשה אינה במקור). בית הדין הארצי התייחס למתחם החניה הפרטית של המבוטחת באותו עניין, המשמש את משפחתה בלבד, במובחן מכל רחבת הרחוב שגובל בחניה המשמש את כלל הציבור. הוסיף בית הדין והדגיש, כי " אף לו תמצא לאמר כי המדרגות הינן מחוץ למפתן הבית הרי שעדין מעבר לאלו המדרגות מצויה רחבה נוספת פרטית, המיועדת לחנייה, הנמצאת בשימוש משפחת המשיבה בלבד. אשר על כן, על רקע אמות המידה שנקבעו בפסיקה, הגענו למסקנה כי התאונה אירעה שלא ברשות הרבים אלא ברשות הפרט של המשיבה, במתחם בו החובה לדאגה לנטרול הסיכונים מוטלת על המבוטח. לפיכך אין לראות התאונה כ"תאונת עבודה" כהוראתו של סעיף 80(1) לחוק". יפים דברים אלה לענייננו. אין ספק שהתובעת נפלה בחניה הנמצאת בשטח ביתה הפרטי, ובפועל משמשת את בני משפחתה ואותם בלבד. לו רצתה - יכולה הייתה לגדר חניה זו או לחסום את הגישה אליה במחסום, ובכל מקרה יש לראותה כמי שמוקנית לה להלכה השליטה על הסיכונים שבאותו שטח פרטי, גם אם בפועל יכול מאן דבעי לחנות בו או להשליך אליו פסולת, אין הדבר מוציא שטח פרטי זה מגדר היותו מתחם בו החובה לנטרל את הסיכונים מוטלת על הבעלים. נוכח האמור לעיל, מסקנתנו היא שהתובעת נפלה בתחום מעונה, ומכאן שלא היה מקום לראותה כחוסה תחת הכיסוי הביטוחי של מי שמצוי בדרכו לעבודה ונפגע עקב סיכוני הדרך. 6. לאור האמור לעיל, לא נותר לנו אלא לקבוע שלא טעה הנתבע בהחליטו לדחות את תביעת התובעת, ואנו דוחים את התביעה שבפנינו. משמדובר בתביעה למימוש זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי - איננו עושים צו להוצאות. 7. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.הכרה בתאונת עבודהעצמאיםחניהתאונת עבודה