הורדת נוסע בדרך לעבודה - האם התאונה תאונת עבודה ? 1. פסק דין זה עניינו, תביעה שהגישה התובעת בה ביקשה להכיר בתאונת דרכים מיום 10.3.2013, כתאונה בעבודה במסגרת הוראות סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). 2. את הדיון בפסק הדין אפתח בעובדות שהמהוות בסיס לטענות הצדדים והן עצמן אינן במחלוקת. העובדות הן כדלקמן: א. התובעת ילידת 1989 ונשואה, מתגוררת באשדוד. ב. בכתובת האמורה מתגוררת גם אמה של התובעת. ג. נכון לעת הרלוונטית לתביעה, חודש מרץ 2013, הועסקה התובעת מטעם חברת "תגבור" כמטפלת ברח' הגדוד העברי באשקלון. ד. בשגרה, בדרכה לעבודה, הייתה התובעת בימים א' ו-ג', מסיעה את אמה לבריכה שליד המכללה למינהל ברח' ז'בוטינסקי באשדוד ומשם ממשיכה בדרכה למקום העבודה באשקלון. ביתר ימי השבוע, הייתה התובעת נוסעת מביתה ישירות לעבודה באשקלון. ה. מסלול הנסיעה הישיר בין ביתה של התובעת ברח' יהודה הנשיא לאשקלון הוא כדלקמן: התובעת הייתה יוצאת מפתח הבית פונה ימינה ברח' יהודה הנשיא, בצומת יהודה הנשיא הלל, הייתה התובעת פונה ימינה שוב וממשיכה בו עד שדרות משה סנה; ומשם ליציאה מאשדוד לאשקלון. ו. בימים א' ו-ג' - הימים בהם הסיעה התובעת את אמה - הייתה התובעת יוצאת מביתה, פונה ימינה ברח' יהודה הנשיא ושמאלה ברח' הילל (בכיוון הנגדי למסלול הנסיעה הרגיל) לשדרות עוזיהו; ושוב ימינה לשדרות בני ברית עד לצומת בני ברית ז'בוטינסקי ליד המכללה למינהל. שם הייתה האם יורדת והתובעת ממשיכה ימינה ברח' ז'בוטינסקי לכיוון שדרות משה סנה, נוסעת מרחק של כקילומטר בשדרות משה סנה עד לנקודת ההתחברות למסלול הנסיעה הישיר מביתה לאשקלון. ז. ביום 10.3.2013, לאחר שהורידה את אמה בבריכה, ותוך כדי נסיעה ברח' ז'בוטינסקי לקראת המפגש עם שדרות משה בן סנה, נפגעה התובעת בתאונת דרכים עצמית (להלן: "התאונה"). ח. בעקבות התאונה הגישה התובעת תביעה למוסד לביטוח לאומי, להכיר בתאונה כתאונה בעבודה. ט. בהחלטה מחודש יולי 2013 דחה פקיד תביעות את תביעת התובעת, מהנימוקים המובאים להלן: "הריני מצטער להודיעך, כי עלי לדחות את תביעתך לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מתאריך 10/03/2013, עפ"י הוראות סעיף 80(1) ו-81(א) לחוק הביטוח הלאומי, ומהנימוקים הבאים: על פי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, רואים כתאונת עבודה גם תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה של מבוטח ממעונו לעבודה או מהעבודה למעונו, ועקב הליכתו או נסיעתו זו. אולם, אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, שאינן למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, על פי סעיף 81(א) לחוק, לא תחשב התאונה כתאונה בעבודה. מעיון בפרטי תביעתך ומהבירור שנערכו עולה כי התאונה הנ"ל אירעה תוך כדי הליכתך/נסיעתך ממעונך, לאזור א' ולא בדרך ממעונך לעבודה, כנדרש עפ"י סעיף 80(1) לחוק. לחילופין, אף אם היית בדרך לעבודה ממעונך, סטייתך מהדרך המקובלת במטרה להסיע את אמא שלך לבריכה, לעניינך האישיים, ופגיעתך בעת הסטייה, מהווה סטייה של ממש. מטעמים אלה, לא ניתן לראות בתאונה זו תאונת עבודה" (להלן: "ההחלטה"). 3. בעקבות ההחלטה הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה, במסגרתה שבה התובעת וטוענת, כי יש להכיר בתאונה כתאונה בעבודה במסגרת סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, לפיו: "רואים כתאונת עבודה, גם תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה של מבוטח ממעונו לעבודה... ועקב הליכתו או נסיעתו זו". 4. לדעת הנתבע דין התביעה להידחות מנימוקיו של פקיד התביעות. 5. סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי מרחיב את גדרות ה"תאונה בעבודה" וקובע כדלקמן: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של מבוטח לעבודה ממעונו ... ועקב נסיעתו או הליכתו זו". סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע סייגים להכרה בתאונה בדרך לעבודה כתאונת עבודה, משנקבע בו כי: "תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1)... של סעיף 80, אין רואים אותה כתאונה בעבודה, אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו..." 6. בהתייחס לסעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי קבע בית הדין הארצי כי "כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא בנסיבות העניין נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן - תהה זו 'הדרך המקובלת'" עב"ל 329/03, רחל אספיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט צור (להלן: "פסק דין רחל אספיר"). עוד נקבע כי סטייה של ממש מהדרך המקובלת היא סטייה לצורך עניין שאיננו קשור למקום העבודה (ראה: פסק דין רחל אספיר, פסקה 9. שם מבהיר כב' השופט צור כי: "אם סטייה מבוצעת בשל מצוקות תחבורה או פקקי תנועה והסטייה בנסיבות העניין סבירה, כי אז תחשב הנסיעה "מקובלת". לעומת זאת, אם תוך כדי נסיעת העובד למקום עבודתו, הוא מבצע סטייה לצורך עניין שאינו קשור למקום עבודתו יראה הדבר כסטייה של ממש"). כן נפסק כי "סטייה מהדרך" ניתנת לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל ואם אירעה התאונה לאחר שחזר הנפגע לדרך המקובלת (ראה: דב"ע נז/0-148, המוסד לביטוח לאומי נ' שולמית ארמי; עב"ל 18890-03-11, חיים שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי). 7. בענייננו, הוראות החוק וההלכות שנקבעו על ידי בית הדין הארצי והובאו לעיל, מחייבות את דחיית התביעה מהנימוקים הבאים: מהעובדות שאינן במחלוקת עולה, כי ביום התאונה בחרה התובעת במסלול נסיעה לעבודה שאינו עונה להגדרת "הדרך המקובלת" - שהוא כאמור מסלול נסיעה שמטרתו להביא את המבוטח למקום העבודה תוך התחשבות באילוצים אובייקטיביים כגון: מצוקות תחבורה, פקקי תנועה וכיוצ"ב . לעניין זה נזכיר, כי מסלול הנסיעה במהלכו אירעה התאונה לתובעת, הוא מסלול נסיעה בכיוון המנוגד למסלול הנסיעה הרגיל והוא נבחר שלא מתוך אילוצים אובייקטיביים של תנאי הדרך. העובדה כי התובעת בחרה במסלול נסיעה זה באופן קבוע (בימים א' ו-ג') איננה גוררת את המסקנה כי מסלול הנסיעה המתואר הוא מנקודת מבטה "הדרך המקובלת". לעניין זה נפנה שוב לפסק הדין בעניין רחל אספיר, שם על אף ולא הייתה מחלוקת כי המערערת ובעלה נסעו מידי יום לעבודה במסלול קבוע, תאונה שאירעה למערערת במהלך הנסיעה במסלול הקבוע, לא גררה את המסקנה לפיה אירעה התאונה ביחס למערערת שם "בדרך המקובלת" לעבודה. הבחירה במסלול נסיעה ובו אירעה התאונה לתובעת אשר איננו המסלול הישיר למקום העבודה, נעשתה בכוונת מכוון, מתוך מודעות ושיקול דעת - שהרי לשיטת התובעת עצמה, מדובר בדפוס התנהגות קבוע שנבחר מסיבות אישיות משפחתיות כחלק מחובת כיבוד אם- הדאגה להבאתה של האם לבריכה יומיים בשבוע. מכאן שלא ניתן לראות בהסעה של האם לבריכה, כפעולה נלווית ושולית לנסיעה של התובעת לעבודה, אלא להבדיל, המדובר בנסיעה עצמאית העומדת בפני עצמה. נובע מכך כי התאונה אירעה לתובעת תוך כדי סטייה מ"הדרך המקובלת" מהמעון למקום העבודה. משאירעה התאונה לתובעת במהלך סטייה מ"הדרך המקובלת", בטרם חזרה התובעת לתוואי הדרך הרגיל, הרי שהפגם בסטייה לא נרפא נכון למועד התאונה. 8. בטיעוניו עמד ב"כ התובעת על אורך הסטייה כנגד ובהשוואה למרחק הדרך כולה, סטייה של כ-2 ק"מ בעוד שמדובר בדרך לעבודה שאורכה כ-22 ק"מ - ומכאן לטענתו הסטייה איננה סטייה של ממש. אין לקבל טענה זו, משנפסק בעב"ל 18890-03-11, חיים שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, כי "אין לקבוע מבחן טכני ופורמלי של השוואת משך זמן ההפסקה או הסטייה למשך זמן ההליכה", ובהתאם יינתן משקל ליחס שבין מרחק הסטייה לדרך המקובלת, תוך התחשבות במטרת הסטייה (ראה: פסק דין חיים שלמה הנ"ל, פסקה 24 לפסק דינה של כב' השופטת גליקסמן). לפיכך משנמצא כי הסטייה היא לתכלית עצמאית ונפרדת מהעבודה והיא עומדת בפני עצמה - היחס בין הסטייה לדרך המקובלת, אין בו כדי לשלול את האופי המהותי של הסטייה. 9. סוף דבר התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.פסק הדין ניתן בדן יחיד, בהמשך להחלטת בית הדין על דיון ללא נציגי ציבור, כאמור בהחלטה בפתח דיון ההוכחות מיום 18.6.2014. תאונה בדרך / חזרה מהעבודהשאלות משפטיותהורדת נוסעיםתאונת עבודה