הכרה ב"מצב דכאוני תגובתי" כתאונת עבודה בביטוח לאומי: בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 8.9.13, אשר העניקה למערערת דרגת נכות בשיעור 20% לפי סעיף ליקוי 34(א)(3). עוד קבעה הוועדה כי אין להפעיל בעניינה של המערערת את תקנה 15. הערעור נסוב בנוגע להחלטת הוועדה שלא להפעיל את תקנה 15, וכן לגבי קביעת מועד תחולת הנכות. רקע עובדתי 1. ביום 6.3.13 קבעה ועדה מדרג ראשון למערערת נכות נפשית בשיעור 10% לפי סעיף ליקוי 34(ב)(2). כן קבעה הוועדה כי אין להפעיל את תקנה 15 בעניינה של המערערת. 2. המערערת הגישה ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון והוועדה לעררים נשוא הערעור קיבלה את ערר המערערת ביחס לשיעור הנכות וקבעה למערערת נכות נפשית בשיעור של 20%. הוועדה הפנתה את המערערת לקבלת חוות דעת מוועדת רשות ולאחר קבלת חוות הדעת, קבעה הוועדה כי אין מקום להפעיל את תקנה 15 בעניינה של המערערת. טענות המערערת 3. עיקר טענות המערערת הן - א. הוועדה טעתה עת בחרה שלא להפעיל את תקנה 15 בעניינה של המערערת. הוועדה לא בחנה כנדרש את תנאי תקנה 15 ביחס למערערת. ב. הוועדה לא נימקה כדבעי את החלטתה שלפיה הנכות אינה מונעת מהתובעת לחזור לעבודתה כפקידה. הוועדה אימצה את המלצת וועדת הרשות ללא התייחסות לטיעוני המערערת בנוגע לירידה בשכר ולקושי לחזור לעבודתה לאור נסיבותיה האישיות. ג. הוועדה שגתה שלא נתנה דעתה לסעיף הליקוי 34(א)(3) שהוענק למערערת שבהגדרתו מדבר על הגבלה בינונית של כושר העבודה. ד. הוועדה לא התייחסה למכתביו של ד"ר איבגי הרופא המומחה הפסיכיאטר המטפל במערערת (מכתבים מיום 4.3.13 ומיום 21.7.13). ה. הוועדה לא נימקה קביעתה בנוגע למועד תחולת הנכות מיום 1.2.13. טענות המשיב 4. לטענת המשיב, לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ונסמכת על המלצת וועדת הרשות. לעמדתו, הוועדה לא אמורה להתייחס באופן ספציפי להגדרת סעיף 34(א)(3) שעה שהיא בוחנת האם להפעיל את תקנה 15. באשר לקביעת מועד תחולת הנכות הרי שזה עניין רפואי גרידא והוועדה העניקה למערערת נכות מיד עם תום הנכות הזמנית שנקבעה על ידי הוועדה מדרג ראשון. הכרעה 5. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של וועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין. 6. בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו עב"ל 10014/98 הוד - המוסד, פד"ע לד' 213). היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות. 7. מעיון בפרוטוקול עולה כי הוועדה התכנסה בשתי ישיבות. בישיבתה הראשונה מיום 29.5.13 שמעה הוועדה את תלונות המערערת, ערכה לה בדיקה קלינית, ובפרק סיכום ומסקנות קבעה כי היא מקבלת את הערר ומעניקה למערערת נכות נפשית בשיעור 20% לפי סעיף 34(א)(3). הוועדה ביקשה חוות דעת ועדת רשות לעניין הפעלת תקנה 15. 8. ועדת רשות התכנסה בעניינה של המערערת ביום 24.7.13, ומציינת בפרק הדיון - "מדובר בתובעת ילידת 1956 עבדה בבנק. תביעתה הוכרה כתאונת עבודה בגין מצב דכאוני תגובתי. לאחר האירוע התאונתי, חזרה לעבודה בחצי משרה אולם ב-30/09/2012 פרשה מהעבודה. לדבריה בגלל לחץ של ההנהלה. כיום ממשיכה בטיפול הרפואי ואינה עובדת. לטענתה אינה מסוגלת כיום להשתלב במעגל העבודה. הנזק הנפשי אינו מפריע לה להמשיך ולעבוד באותו סוג עבודה במשרה מלאה. אחוזי הנכות שנקבעו לה מבטאים מצב נפשי אך לא תפקודי". במסגרת סעיף ההמלצות קובעת וועדת הרשות כי לאור האמור הוועדה אינה ממליצה על הפעלת תקנה 15. 9. הוועדה לעררים התכנסה לישיבתה המסכמת ביום 8.9.13, שמעה את תלונות המערערת לעניין הפעלת תקנה 15 - "... לא יכולתי להמשיך להילחם בבנק אחוזי הנכות תהליך שהוביל לפרישה ... הנכות משפיעה על כושר ההשתכרות מפנה למכתבים מיום 07/08/2013". בפרק דיון בהפעלת תקנה 15, רשמה הוועדה - "הוועדה שמעה את התובעת ועו"ד תמיר יחיא ועיינה בפרוטוקול וועדת הרשות לעניין תקנה 15 מ-24/07/2013 ומקבלת המלצת הרשות שאין מקום להפעלת תקנה 15, לדעת הוועדה הנכות אינה מונעת ממנה לחזור לעבודתה כפקידה". לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובטענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את הערעור מכמה טעמים, ואפרט. 10. הוועדה אימצה את החלטת וועדת הרשות שקבעה כי "אחוזי הנכות שנקבעו מבטאים מצב נפשי אך לא תפקודי". קביעה זו של וועדת הרשות אינה ברורה דיה, ולא ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה, שכן סעיף הליקוי 34(א)(3) שהוענק למערערת ניתן במקרה שבו "קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה" (הדגשה שלי - י.א.ש.). דהיינו, על מנת להעניק למערערת את סעיף הליקוי היה צריך לאבחן אצל המערערת הגבלה בינונית של כושר העבודה. הוועדה לא מסבירה מדוע במקרה זה אין מקום להפעיל את תקנה 15, ולו בחלקה. זאת ועוד, החלטת הוועדה נעדרת התייחסות מנומקת לטענת המערערת כי הפגיעה הנפשית במקום העבודה הדבר הובילה בסופו של דבר לתהליך של פרישה מהעבודה, וכן לעובדה שכיום המערערת אינה עובדת. 11. באשר למכתביו של ד"ר איבגי המומחה הפסיכיאטר שמטפל במערערת. הוועדה אומנם ציינה בהתכנסותה הראשונה בטרם דנה בנושא הפעלת תקנה 15 כי עיינה במסמך, אולם בהחלטתה אין כל התייחסות עניינית לאמור במכתבו של ד"ר איבגי מיום 4.3.13. ד"ר איבגי ציין בתחילה כי חל שיפור ניכר במצבה של המערערת בעקבות שינוי מינון התרופות, אך הוסיף כי "לפני כחודש בירידה מינון ומזה שבועיים ישנה החרפה במצבה, קשיים בשינה, ירידה תפקודית .... חוסר אנרגיה כלומר החרפה דכאונית" (הדגשה שלי - י.א.ש.). הוועדה לא התייחסה למכתב זה המאבחן ירידה תפקודית, והחרפה במצבה של המערערת. 12. לא מצאתי פגם משפטי בקביעת הוועדה בנוגע למועד תחולת הנכות. מדובר בקביעה רפואית גרידא שאין מקום להתערב בה. אחרית דבר 13. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) אשר תבחן שנית את הפעלת תקנה 15 בעניינה של המערערת. העניין יוחזר תחילה לוועדת הרשות על מנת שזו תתייחס להגדרת סעיף ליקוי 34(א)(3) שהוענק למערערת. הוועדה תתייחס לטענות המערערת כי קיים קושי לחזור לעבודתה, כי הפגיעה הנפשית שהוכרה הובילה לתהליך של פרישה מהעבודה, וכי כיום המערערת אינה עובדת. הוועדה תתייחס התייחסות עניינית ומנומקת למכתבו של ד"ר איבגי מיום 4.3.13, ולקביעתו כי ישנה החרפה במצבה הנפשי של המערערת מלווה בירידה תפקודית וכי מדובר בהחרפה דיכאונית. הוועדה לעררים תתכנס בשנית ותיתן החלטתה לעניין הפעלת תקנה 15 תוך התייחסות לאמור. ככל שהוועדה תעמוד על דעתה, תנמק החלטתה מדוע אין מקום להפעיל את תקנה 15 ולו באופן חלקי באופן שבית הדין יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה. הוועדה תזמן את המערערת ובא כוחה לדיון בפניה ותאפשר להם לטעון את טענותיהם בנושאים הנ"ל. 14. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, לסגניתו או לשופט שנתמנה לכך על ידי הנשיא. התחום הנפשידיכאוןהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודהביטוח לאומי