##להלן פסק דין בנושא ביטול צו הריסה של בית מגורים:## 1. לפניי ערעור על החלטת בימ"ש השלום בנתניה מיום 14.3.10 בתיק בב"נ 994-01-10 (להלן: "ההחלטה"), במסגרתה נדחתה בקשת המערער לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא נגד ביתו בטייבה. הודעת הערעור התקבלה בביהמ"ש המחוזי מחוז מרכז ביום 15.3.10. בנימוקי הערעור מציין ב"כ המערער כי לאור האמור בסעיף 238א(ז)(2) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), המועד להגשת ערעור הוא ביום 13.4.10. נוכח כך, יגיש נימוקי ערעור מפורטים בתוך 30 יום ולא יאוחר מיום 13.4.10. מוסיף ומציין בהודעת הערעור כי דין החלטת בימ"ש קמא מיום 14.3.10 להתבטל. מן הדין והצדק להחזיר הדיון לבימ"ש קמא. יחד עם הודעת הערעור הוגשה בקשה דחופה ביותר לעיכוב ביצוע ההחלטה. בקשה דחופה זו משתרעת על פני 58 סעיפים. למקרא סעיפים אלה, רובם המכריע מהווה הלכה למעשה נימוקי הערעור. ביהמ"ש הורה בהחלטה בפתקית מיום 15.3.10 כי הדיון נקבע ליום 17.3.10 במעמד הצדדים. במועד זה, ולאור הסכמת ב"כ הצדדים, ניתנה החלטה לפיה המערער יגיש סיכומיו בכתב, יוגשו סיכומי המשיבה ופסק הדין יישלח בדואר לצדדים. ניתן במסגרת החלטה זו צו עיכוב ביצוע עד למתן פסק דין בערעור. מצאתי לציין, כי על אף שלא התרתי הגשת סיכומי תשובה באיחור, משאלה נסרקו לתיק הערעור במחשב בית המשפט, עיינתי בהם כאילו הוגשו במועד. 2. טענות המערער בערעור (א) על ביהמ"ש להורות על ביטול צו הריסה, לחלופין, יש להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד אשר תאשר המשיבה תכנית המתאר של טייבה טב/3400 או עד אשר תופקד תכנית טב/3154, על פי המאוחר בין שני המועדים. לטענתו, יבטל בימ"ש צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א(ח) לחוק אם "ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". במקרה זה, נשוא הערעור, הצו שהוצא אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת, ועל כן יש לבטלו. טענתו זו מבסס ב"כ המערער על העובדה כי ביום 9.12.09 נמסר למערער צו הפסקת עבודה, ועם קבלת צו זה לא הוסיף המערער בנייה במבנה נשוא הערעור. עד התקופה האחרונה בה נאטם המבנה לא הוסף לו דבר. על כן, לא היה מקום להוציא צו הפסקה, משום שהמערער לא המשיך כלל בעבודות הבניה. (ב) צו ההפסקה הוסתר מנציגת שר המשפטים, ובהיות צו הפסקה פעולת אכיפה, היה על המשיבה ליידע את נציגת שר המשפטים אודות צו הפסקה שהוצא. אילו ידעה נציגת שר המשפטים על כך, לא הייתה מאשרת צו ההריסה. אי לכך, הטעיית נציגת שר המשפטים מלמדת כי ההתייעצות שקוימה עם נציגת שר המשפטים עובר להוצאת צו הפסקה מינהלי הייתה פגומה מיסודה ובלתי חוקית. (ג) יו"ר המשיבה שהוציא צו ההריסה המינהלי ציין בפני ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת מיום 5.1.10 כי מקום שיש סיכוי להכשרת בניה לא הורסים. במקרה שלנו יש סיכוי להכשרת הבניה משום שהמבנה מצוי בשטח המיועד למגורים על פי תכנית מתאר חדשה לטייבה שמספרה טב/3400. תכנית זו היא בבחינת "תכנית מאושרת", לפי דברי יו"ר המשיבה באותו דיון בכנסת. על כן, לא היה מקום להוציא צו הריסה מינהלי, אף לשיטת יו"ר המשיבה, שהוא עצמו הוציא את צו ההריסה. לא רק זאת, אלא שקיימת תכנית טב/3145, תכנית מפורטת המייעדת השטח עליו מצוי המבנה למגורים. הועדה המקומית לתו"ב טייבה המליצה על הפקדת תכנית זו. על כן, משיש סיכוי לאישור תכנית זו, יש סיכוי לקבלת היתר בניה על פי תכנית זו. משכך, גם נוכח תכנית זו לא היה מקום להוציא צו ההריסה. (ד) יו"ר המשיבה הצהיר כי אינו מפעיל שיקול דעת בהוצאת צווי הריסה בפני ועדת הפנים המצוינת לעיל, אלא היחידה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות מכתיבה את הדברים. אילו היה מפעיל יו"ר המשיבה את שיקול דעתו והיה בודק המצב התכנוני בשטח לאור שתי התכניות שצוינו בסעיף (ג) לעיל, לא היה מוציא צו ההריסה. זאת ועוד, משתמע מדברי יו"ר המשיבה בכנסת כי לכאורה האציל סמכותו להוצאת צווי הריסה למחלקה לאכיפת דיני מקרקעין, ובהאצלה זו פגם חמור מהותי, משום שרשות מינהלית אינה יכולה לאצול סמכות שניתנה לה בחוק לגורם אחר, אלא אם הדבר הותר במפורש בחוק (מפנה לפסיקה). לאור כל הטעמים הללו, מתבקש ביהמ"ש להורות על ביטול צו ההריסה. (ה) לחלופין, מבוקש כי ביהמ"ש יורה על עיכוב ביצוע עד לאישור התכניות טב/3400 ו- טב/3145, לפי המועד המאוחר ביניהם, לאור העובדה כי כיום המבנה אטום לפי הוראת הועדה המקומית לתו"ב (צורפו תמונות, נספח 5א-5ב, ואישור פקח הועדה המקומית אודות אטימת המבנה). על כן, לא קיים עוד חשש כי ייעשה שימוש במבנה ובעתיד תיווצר עובדה מוגמרת. מפנה לע"פ 9019/09 וחידי סיאד שוויקי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, במסגרתו נעתר ביהמ"ש העליון לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי עד למתן פסק דין בעתירה מינהלית שהוגשה לבית המשפט לשם הפקדת התכנית שאמורה להכשיר המבנה הבלתי חוקי, שכן, הריסת המבנה בשלב זה בו מתנהלת עתירה מינהלית חסרת טעם ועלולה לייתר ניהול ההליך בביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. (ו) אטימת המבנה יוצרת איזון ראוי בין זכויות המערער לבין אינטרס הציבור בדבר מניעת עובדה מוגמרת. התעקשות המשיבה להרוס המבנה חרף הנסיבות שצוינו על ידי ב"כ המערער, אינה מידתית. משניתן להבטיח התכלית בדבר מניעת יצירת עובדה מוגמרת בדרך של אטימת המבנה, אין צורך להשיג אותה תכלית בדרך הפוגעת במערער בצורה חמורה יותר, והיא הריסת המבנה. לעניין זה מפנה לספרו של המלומד זמיר, הסמכות המינהלית 1996, כרך א' בעמודים 158-160. 3. טענות ב"כ המשיבה יש לדחות הערעור לגופו ויש לדחות הבקשה החלופית לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד לאישור התכניות טב/3400 ו- טב/3145, זאת מאחר והמערער ביצע עבירות בנייה ללא היתר. אין לכרוך בין צו הפסקה מינהלי לצו הריסה מינהלי. מדובר בשני הליכים נפרדים זה מזה, מטרת כל הליך והליך שונה, הרשות יכולה לעשות שימוש בהליכים אלה במקביל. דין הטענה להידחות. כך, יש לדחות הטענה כי לא הוצג בפני נציגת שר המשפטים מלוא החומר, קרי צו הפסקת עבודה אשר כובד על ידי המערער. טענה זו נטענת לראשונה בפני ערכאת הערעור ולא הוכחה כלל. כך, יש לדחות הטענה כי הצו הוצא בחוסר סבירות קיצוני בשעה שיש סיכוי לקבל היתר למבנה. אין בטענות שהועלו כדי להציג כל התפתחות תכנונית שהיא. המערער אינו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם היתר למבנה בדיעבד ממש בפתח והוא בר מימוש. כל טענות המערער לעניין שיקול הדעת שהופעל על ידי יו"ר הועדה וההסתמכות על פרוטוקול דיון מהכנסת בו נדונו צווי הריסה באופן כללי, דינן להידחות. המסמך לא עמד בבימ"ש קמא בעת דיון ההוכחות, לא הובא כותב פרוטוקול הכנסת ולא נחקרו אומרי הדברים. ב"כ המשיבה מבקשת להפנות תשומת לב ביהמ"ש לעובדה כי הוגשה בקשה מפורטת לבימ"ש קמא לביטול צו הריסה מינהלי, התקיים דיון בבימ"ש קמא במסגרתו הודה המערער (המבקש שם) כי בנה המבנה ללא היתר ובחר משיקוליו למחוק בקשתו. לא יוכל היום להשיב המצב לקדמותו ולהעלות טענות חדשות. באשר לאטימת המבנה, המשיבה מתנגדת לדרך זו בכל תוקף. 4. העובדות הצריכות לעניין ביום 3.1.10 הגיש המערער לבימ"ש קמא בקשה לביטול צו הריסה מינהלי באמצעות עו"ד ג'אבר לויא. הוגשה תגובת המשיבה לבקשה (המשיבה - מדינת ישראל, הודעה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז). נקבע דיון במעמד הצדדים, המערער באמצעות בא-כוחו עו"ד לויא ביקש למחוק בקשתו לביטול צו הריסה מינהלי, וביהמ"ש נעתר לבקשה זו. משנמחקה בקשת המערער, התארגנה המשיבה לביצוע צו ההריסה המינהלי, וביום בו כוחות המשטרה עמדו ערוכים לביצוע צו ההריסה המינהלי, הגיש המערער בקשה בהולה/דחופה לביטול צו הריסה והתליית הליכים לביהמ"ש כשהוא מיוצג על ידי עו"ד אחר (ב"כ המערער בערעור זה - עו"ד קייס) (להלן: "הבקשה החדשה"). הלכה למעשה, הבקשה החדשה אינה אלא אותה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוגשה עוד בינואר 2010, ואשר נמחקה לבקשת המערער עצמו, כשיוצג אז בעת הגשת הבקשה למחיקה על ידי עו"ד אחר, הוא עו"ד לויא. נקבע דיון במעמד הצדדים בבימ"ש קמא, ובפתח הדיון עתר המערער באמצעות בא-כוחו הנוכחי לדחיית הדיון משום שבדעתו להגיש בקשה חדשה לביטול צו ההריסה המינהלי כי בידיו ראיות חדשות ויש מקום לאפשר לו הגשת ראיות חדשות. בימ"ש קמא דחה הבקשה הבהולה/דחופה זו, לא מצא מקום לאפשרה או להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי. ומכאן הערעור שלפניי. 5. לגופו של עניין דין הערעור להידחות מהטעמים דלקמן: (א) ביום 17.3.10, בעת הדיון, הורה ביהמ"ש על עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי נשוא הערעור עד למתן פסק דין בערעור, ועל כן אני פטורה מלהתייחס לעיכוב ביצוע זה. (ב) צו ההריסה המינהלי הוצא למבנה מגורים שנמצא בבנייה ללא היתר בנייה בשטח של כ-250 מ"ר בגוש 7856 חלקה 50 נ.צ. 202281/686408 במרחב התכנון של הועדה המקומית לתכנון ובנייה טייבה. הצו הוצא ביום 28.12.09. הצו נחתם על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז, והודבק על קירו החיצון של המבנה ביום 29.12.09. עולה מהצו כי הוא הוצא לאחר שיו"ר הועדה המחוזית שוכנע כי הבניין הוקם ללא היתר, לאחר שהתייעץ עם נציגת שר המשפטים בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז, ולאחר שיו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה לא נתן צו הריסה מינהלי על אף הוראתו בכתב של יו"ד הועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז. צו זה הוצא לאחר ביקורות שבוצעו במקרקעין ביום 11.11.09, 15.11.09 ו- 19.11.09, ונמצא מבנה שנבנה ללא היתר בניה, מבנה שאינו גמור, אינו מאוכלס, במצב של שלד. התכנית החלה על המקרקעין נשוא צו הריסה מינהלי זה היא טב/1/25/250, על פיה המקרקעין מיועדים לקרקע חקלאית, ובפועל הינם קרקע חקלאית מוכרזת. סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה מגביל סמכות בימ"ש לביטול/התליית צו הריסה מינהלי לאותם מקרים בהם הוכח כי: 1. הבניה בגללה ניתן הצו בוצעה כדין, 2. ביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. המערער הודה בבימ"ש קמא במסגרת בקשתו הראשונה לביטול צו הריסה מינהלי כי בנה בית למגורים באזור של בתי מגורים ללא היתר. על כן, לא מתקיים התנאי כי הבנייה בוצעה כדין. באשר לתנאי השני, קרי מניעת עובדה מוגמרת, נפסק על ידי כב' השופט שמגר בבר"ע 273/86 פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית מ(2) 445: "עיקרו של דבר, הסעיף אינו מדבר רק על קיום עובדה מוגמרת אלא על מניעת עובדה מוגמרת, ומי שמבקש למנוע הקמת בניין שלא כדין אכן מוטב שייעשה זאת בתחילת הדברים ולא בסופם, כי זו המניעה האובייקטיבית". עוד נאמר בפסק דין זה כי ככל שהבנייה נמצאת בשלב מתקדם ביותר ולקראת סיום, גדל החשש כי באים לקבוע עובדות מוגמרות, ומתחזקת ההנחה כי אין מקום לשקול ביטול צו או התלייתו בשל כך כביכול אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. הדברים המתגלים לעין בשטח מדברים בעד עצמם. התקדמות הבנייה היא היא שמצביעה על כך אם לא יינקטו הצעדים המתאימים על אתר, ישיג הבונה העבריין מטרתו הבלתי לגיטימית. ביהמ"ש יבחן באמות מידה אובייקטיביות קיומה של עובדה מוגמרת אם לאו, ולא על פי תפישתו הסובייקטיבית של הבונה בפועל נגדו הוצא הצו. ראה לעניין זה ר"ע 1/84 אברהם דואק נ' ראש העיר ירושלים לח(1). לא התקבלה טענת המערער כי הפסיק את הבנייה, ובטענה זו אין כל ממש. המבנה נשוא הצו לא היה גמור, וזה המקרה אותו צפו הוראות החוק לצורך הוצאת צו הריסה מינהלי. כל טענות ב"כ המערער לעניין קיום צו הפסקה מינהלי על ידי המערער ועל כן לא היה מקום להוציא צו הריסה מינהלי, נדחות. אין קשר בין הליך צו הפסקה מינהלי להליך צו הריסה מינהלי. כל הדרישות שהיה על הוועדה למלא טרם הוצאת צו ההריסה המינהלי מולאו במלואן. כך נקבע גם בעפ"א 439/09 דינה דהן נ' עיריית בית שאן , שם נדחתה הטענה כי מאחר ולא הוצא צו הפסקה מינהלי קודם לצו ההריסה המינהלי לא ניתן היה להוציא צו הריסה מינהלי. סעיף 238א לחוק הוא סעיף עצמאי, אין לו קשר לצו הפסקה מינהלי, אינם כרוכים זה בזה, אין חובה כי יקדים לצו הריסה מינהלי - צו הריסה שיפוטי. משהתקיימו התנאים המקדמיים להוצאת צו הריסה מינהלי, קרי תצהיר חתום כדין על ידי מהנדס לפיו הוקם בניין חורג שלא נסתיימה בנייתו או שהסתיימה לא יותר מ-60 יום לפני הוצאת הצו וביום הגשת התצהיר הבניין לא מאוכלס, או שהוא מאוכלס לאורך תקופה שאינה עולה על 30 יום - יוצא צו הריסה מינהלי, וביהמ"ש לא יתערב בהוצאת הצו אלא אם כן התקיימו ההוראות המצויות בסעיף 238א(ח). (ג) טענות ב"כ המערער כי לא הוצגה לפני נציגת שר המשפטים עובדת קיומו של צו הפסקה מינהלי וקיומו על ידי המערער הלכה למעשה, דינה להידחות. סעיף 238א(ב1)(2) מחייב התייעצות עם נציג שר המשפטים בוועדה המחוזית בהתייחס לצו הריסה מינהלי, ולא לצו הפסקה מינהלי. אינני מקבלת הפרשנות של ב"כ המערער למילים "ומאחר וטרם ננקטו פעולות אכיפה במקום". בנוסף, הבעתי דעתי והפניתי להלכה לפיה אין לקשור בין הליך של צו הפסקה מינהלי להליך של צו הריסה מינהלי ולכורכם יחדיו כפי שב"כ המערער מבקש לעשות. ההתייעצות עם נציגת שר המשפטים נערכה לפי החומר מבימ"ש קמא מיום 3.12.09. הצו הודבק ביום 9.12.09, לאחר קיומה של ההתייעצות וכפי שנדרש על פי החוק. (ד) כל טענות ב"כ המערער לעניין הסיכוי הממשי לקבלת היתר למבנה נשוא הערעור, דינן להידחות. ב"כ המערער במסגרת הערעור מודה כי תכנית המתאר לטייבה טב/3400 לא אושרה ובשלב זה ממתינים להחלטת חוקר ההתנגדויות בעניינה. מכאן, אין מקום לכל אמירה שהיא בפרוטוקול מהכנסת בדבר היותה של תכנית זו תכנית מאושרת. [במאמר מוסגר - אין לקבל פרוטוקול הכנסת כראיה במסגרת הערעור מבלי שיובאו בביהמ"ש ראיות לעניין התכניות שעמדו הלכה למעשה בפני הנוכחים באותו דיון, מבלי שהוצגו האישורים מוועדת התכנון הרלוונטית, ופרסומים רלוונטיים לאותה תכנית, אם היו, ומועדם. על כן, כל העולה מהפרוטוקול שהוכנס לסיכומי המערער, דינו להידחות]. אפילו נניח לטובתו של המערער כי תכנית זו עומדת בפני אישור קרב, לא די באישור זה. יש להכין תכנית מפורטת לאור תכנית מתאר זו, יש להפקיד אותה תכנית, לאשר אותה תכנית ולאחר מכן להגיש בקשה להוצאת היתר. מכאן, שהדרך להוצאת היתר הינה בת חודשים ארוכים ארוכים, אם לא שנים. לא ניתן לומר בנסיבות אלה כי האישור נמצא בהישג יד או נמצא ממש בפתח, כדברי הפסיקה בין היתר בע"פ 7324/06 אבו זייד מליכה ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום. אין לי אלא לציין כי היתר בנייה יינתן אך ורק על בסיס של תכנית בת-תוקף. ראה ע"א 7654/00 ועדת הערר המחוזית נ' חברה לבניין הירדן בע"מ פד"י נז(2) 895, עמ' 904-906. (ה) הסמכות המינהלית להורות על הריסת מבנים שנבנו שלא כחוק, תכליתה ליתן כלי לרשויות האכיפה במאבקן בבנייה בלתי חוקית, מאבק קשה שפשט בארץ. הרעיון בבסיסה של סמכות זו היא לאפשר תגובה מיידית, על אתר, למנוע קביעת עובדות בשטח בהסתמך על כך שההליכים המשפטיים הרגילים משכם זמן ארוך וניתן באמצעותם למשוך זמן באופן מלאכותי. נוכח כך הקנה המחוקק סמכות קיצונית זו להריסת מבנה בצו חתום על ידי יו"ר ועדה מקומית כפוף להגבלות החוק. ביהמ"ש מצווה להעדיף תכלית זו על פני אינטרס פרטי של המערער. הצעת ב"כ המערער בפנייתו ליחידה לאכיפת דיני מקרקעין לאיטום המבנה ועיכוב ביצוע הצו עד לקבלת היתר למבנה נדחתה על ידי המחלקת לאכיפת דיני מקרקעין, בנימוק כי איטום המבנה אינו מהווה תחליף להריסה ואינו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק בעניין צו הריסה מינהלי. עמדת היחידה לאכיפת דיני מקרקעין ועמדת המשיבה לעניין העדר הסכמתן לאיטום המבנה, מתיישבת עם תכלית החוק, עם האינטרס הציבורי ועם רוח הפסיקה הענפה הקיימת בעניין צווי הריסה מינהליים. על כן, אינני מקבלת איטום המבנה כתחליף לביצוע צו הריסה מינהלי. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. (ו) ב"כ המשיבה עותרת להוצאות. אני מוצאת כי הגשת הבקשה הבהולה/דחופה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי, שעמדה בבסיס ההחלטה נשוא ערעור זה, הייתה הליך סרק, כך גם הבקשה הדחופה ביותר לעיכוב ביצוע ההחלטה שהוגשה יחד עם הודעת ערעור לבימ"ש נכבד זה ביום 15.3.10, שכל מטרתה הייתה למנוע ו/או לסכל ביצועו של צו הריסה מינהלי שהוצא כדין וכוחות המשטרה עמדו ערוכים לביצוע אותו צו. אין צורך להכביר מילים על ההיערכות הנדרשת לצורך ביצוע צו הריסה בסיועה של המשטרה ועל ההוצאה הכספית הלא מבוטלת הכרוכה בכך. הליכי סרק אלה מחייבים הטלת הוצאות. אני מפנה לע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם) מיום 15.6.08, בו חייב ביהמ"ש העליון את המערערת בהוצאות בסך 10,000 ₪ בגין ניצול לרעה של הליכי משפט. כך גם, ראה ע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) מיום 22.8.06, ראה גם עפ"א 11948-07-08 אבו חיט נ' מדינת ישראל, בו חויב המבקש בהוצאות בסך 35,000 ₪ (רע"פ 567/09 אבו חיט נ' מדינת ישראל, אושרה פסיקה זו על ידי כב' השופט א' א' לוי). בנסיבות אלה, אני מטילה הוצאות על המערער בסך של 20,000 ₪, אשר ישולמו עד ליום 1.7.10 לוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז. צו ההריסה יבוצע בתוך 70 יום מהיום. הריסת מבנהצו הריסהצווים