בקשת סעד הצהרתי כדי לחסוך באגרה

תקנה 3(א) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 קובעת כי הליך שהסעד המבוקש בו הוא הצהרתי, יראה כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן להערכה בכסף. כבר נקבע בפסיקה כי האינטרס של חסכון בתשלומי אגרה כשלעצמו אינו אינטרס מספיק כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי (ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר פ"ד לב(1) 85). עוד נקבע בפסיקה כי דרך המלך היא תביעה לסעד אופרטיבי וכי יש להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק קבלת סעד הצהרתי במקום לתבוע מיד סעד אופרטיבי (רע"א 2611/98 בנק לאומי נ' מייקל מוזס ( 15.9.1998) כדברי כב' השופט לוין: "מתן סעד הצהרתי לבעל דין הינו עניין שבשיקול דעת, ובית המשפט יימנע מלתיתו, כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות [...] כך למשל אין בית המשפט נוטה להעניק סעד הצהרתי, מקום שיכול המבקש לתבוע סעד ממשי" ובמקום אחר: "במקרה דנן, אין מחלוקת כי המשיב יכול היה להגיש את תביעתו כנגד המבקש בדרך המלך של תביעה לסעד אופרטיבי, דהיינו תביעה כספית או תביעה לתיקון יתרת חשבונו אצל המבקש [...]. בנסיבות אלו, לא הצביע המשיב על קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק קבלת סעד הצהרתי במקום לתבוע מיד את הסעד האופרטיבי. האינטרס של חסכון בתשלום האגרות, כשלעצמו, אינו אינטרס מספיק על מנת להצדיק תביעה לסעד הצהרתי (רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' זלמן ליבוביץ ואח', פ"ד מו(3) 414,415). לכך יש להוסיף, שאם יזכה המשיב בסעד הצהרתי, הרי כדי לקבל את הסעד האופרטיבי יידרש ממנו להגיש תובענה כספית למתן סעד כזה, וממילא יהיה עליו לשלם את האגרה". אגרהסעד הצהרתי