דחיית תביעה מחמת שיהוי

דחיית תביעה מחמת שיהוי בסעיף 27 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ולפיה בית המשפט מוסמך לדחות תובענה מחמת שיהוי. על טענה זו קבעה השופטת פרוקצ'יה כי: "טענת השיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בצפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת ההתיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית התביעה על הסף בלא לקיים דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות הגישה אשר הוכרה כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש תביעתו ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים מחוץ לכותלי בית המשפט. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת הטענה התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים." (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433). בעניין עזבון המנוחה שעיה עמד כב' השופט קדמי על התנאים להפעלת סעיף 27 באומרו: "סעיף זה קובע שני תנאים לדחיית התובענה מכוחו: האחד - כאשר השיהוי מבטא ויתור על זכות מצד התובע; השני - שעקב השיהוי הורע מצבו של הנתבע" (ע"א 4687/97 עזבון המנוחה סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טל ט שבע"מ, פ"ד נד(5), 252). באותו עניין קבעה כב' השופטת דורנר כי: "השתהותו של התובע הביאה לכך שבמועד הגשת התביעה לא נותרו בין החיים עדים היכולים להעיד על אודות נסיבות העברת המניות ובמחדלו שלל איפוא המערער את האפשרות לברר את הנסיבות" שיהוי