שיטת מיסוי חברות הישנה בישראל אלה, בקליפת האגוז, דברי ימי מיסוי החברות בישראל: בראשית פקודת מס הכנסה שילמה החברה שני סוגי מסים. הראשון, "מס חברות". השני, "מס הכנסה". המס מהסוג הראשון הוטל על כל הכנסה שהפיקה החברה, למעט הכנסת דיבידנד שקיבלה החברה מחברה אחרת תושבת ישראל. המס השני הוטל על יתרת הריווח לאחר תשלום מס החברות. לעניין חברה תושבת ישראל נקבע כי מס ההכנסה יוטל כל עוד לא חילקה החברה את הריווח כדיבידנד לבעלי מניותיה. מס ההכנסה שהוטל על חברה תושבת ישראל, היה, איפוא, בבחינת מקדמה בגין המס שיש להטיל על בעלי המניות. שיטה זו של הטלת שני סוגי מסים בוטלה בשנת 1992 (ראה תיקון מס' 82, ס"ח התש"ן 137). משנה זו ואילך משלמת חברה אך ורק מס מסוג אחד, וזאת בין אם חילקה דיבידנד ובין אם לאו, כאשר עם חלוקת הדיבידנד משולם מס על ידי בעלי המניות, אלא אם כן מחולק הדיבידנד לחברה תושבת ישראל. לא היינו נדרשים לשיטה הנושנה למיסוי החברה, אשר עברה מן העולם לפני למעלה מעשרים שנה, ולהבדלים בין שיטה זו לבין השיטה החדשה, אלמלא שיטה נושנה זו הותירה אחריה מעין "סרח עודף" בדמות סעיף 163 לפקודה, הוא, כאמור, הסעיף העומד בלב המחלוקת בערעור זה. הסעיף קובע כי אדם המקבל דיבידנד מחברה תושבת חוץ שמקורו בהכנסה שהתקבלה מחברה תושבת ישראל, זכאי להקלה ממס, בגובה המס ששולם על ידי החברה האחרונה. נאמר באותו סעיף כי המונח "מס" אינו כולל "מס חברות".מיסים