הוכחת "הטעיה" / "מצג העלול להטעות" בתביעה ייצוגית איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן הוא איסור התנהגותי; ככזה ולכשעצמו, הוא אינו דורש הטעיה הלכה למעשה ודי במצג "העלול להטעות". במובן זה ניתן לומר כי הדרישה בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן היא דרישה מקלה, בהשוואה למשל לסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 המחייב קיומה של הטעיה בפועל. יחד עם זאת, ניצבות בפני התובע בעילת הטעיה משוכות אחרות. ראשית דבר, סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן דורש כי ההטעיה תהא ב"עניין מהותי בעסקה" ואף מפרט את העניינים שייחשבו כמהותיים. בנוסף וכפי שנזכר, בהתאם להלכת ברזני ועניין תנובה שומה על צרכן המבקש לתבוע סעד כספי בעילת הטעיה להוכיח גם שנחשף למצג והסתמך עליו באופן שגרם לו נזק, ואין די בכך שיוכיח קיומו של מצג העלול להטעות. לבסוף, אם מבקש התובע בעילת הטעיה לשמש גם כתובע מייצג בתובענה ייצוגית, עליו להוכיח קיומם של רכיבים אלה ביחס לכל חברי הקבוצה. בהקשר זה קבע כבוד השופט מ' חשין בדיון נוסף ברזני כי תובענה ייצוגית היא כלי דיוני, וככזה הוא אינו יכול לגבור על דרישות מהותיות שנקבעו בדין בנוגע להוכחת רכיבי ההטעיה, גם ביחס לכל חברי הקבוצה (סעיפים 22-23 ו-44 לפסק דינו). הטעיהתביעה ייצוגית