ביטול הסכם מכר דירה בגלל אי תשלום

ביטול הסכם מכר דירה בגלל אי תשלום 1. האם הסכם מכר דירה שנכרת בין הצדדים הופר על-ידי הקונה והאם המוכרת רשאית לבטלו? זו השאלה (היחידה) העומדת לדיון בהליך הנוכחי. עובדות עיקריות והליכים קודמים 2. עיקרי העובדות הבסיסיות וההליכים בין הצדדים פורטו כבר בידי בית המשפט העליון, במסגרת החלטה שדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים מסוימת, שנגעה לצירוף חוות דעת לתיק (רע"א 3868/13 מיום 11.8.13). אשוב ואפרט את הנקודות המרכזיות הנדרשות לדיוננו. ובכן, בשנת 2007 ביקשה המוכרת, גב' לחאם, למכור את זכויותיה בדירה ברחוב ארליך 27 ביפו, הידועה גם כחלקה 78/2 בגוש 7024 (להלן: הדירה). לצורך זה היא התקשרה בהסכם עם המוכר, מר בדוי. החזקה בדירה נמסרה לו, ואף נרשמה לטובתו הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין (שטר 14452/1, הערה מיום 12.4.07). 3. לאחר מכן פרץ סכסוך בין הצדדים. המוכרת שלחה לקונה מספר מכתבים המודיעים לו לכאורה על ביטול המכר ודורשים ממנו לפנות את הדירה (המכתב הראשון נשלח ביום 25.2.08). בשנת 2009 הגישו הצדדים תובענות הדדיות לבית המשפט כאן. התברר, כי ישנן מספר גרסאות הן לגבי מועד כריתת הסכם המכר והן בנוגע לתמורה שסוכמה. המוכרת טענה כי בין הצדדים נכרת ביום 2.4.07 הסכם למכירת הזכויות בדירה תמורת סך של 80,000 דולר והיא עתרה לביטול ההסכם בשל הפרתו ולפינויו של המשיב מהדירה (ה"פ 1605/09, שהוסבה מאוחר יותר לת"א 2032/09). הקונה לעומת זאת עתר להצהרה כי הוא בעל הזכויות בדירה וטען כי בין הצדדים נכרת תחילה הסכם למכירת הדירה תמורת סך של 40,000 דולר וכי בהמשך, ביום 2.4.2007, סוכם על הפחתת התמורה לסך של 27,000 דולר בלבד (ה"פ 1710/09). התובענות הובאו לבירור לפני סגן הנשיאה, כבוד השופט (בדימוס) יהודה זפט. ביום 12.8.10 ניתן פסק הדין בתביעתו של המוכר (ה"פ 1710/09) ונקבע בו, כי מן המסמכים שהוצגו עולה, שבין הצדדים נכרת הסכם מכר מחייב כבר ביום 4.3.2007 ובו הועמדה התמורה על סך של 40,000 דולר (להלן: הסכם המכר המקורי, או: ההסכם). כב' השופט זפט הוסיף וקבע כי קיומו של ההסכם המאוחר הנטען על-ידי המוכרת, שבו ננקבה תמורה בסך של 80,000 דולר, לא הוכח, וכי ההסכם המאוחר הנטען על-ידי הקונה, שבו הופחתה התמורה לסך של 27,000 דולר, הוא הסכם שנכרת למראית עין בלבד על מנת להימנע מתשלום מס, ועל כן הוא בטל. נוכח ממצאים אלה נקבע, כי אין מקום להיעתר לסעד שביקש הקונה ולהצהיר כי הוא בעל הזכויות בדירה, וזאת משום שתביעתו התבססה על הסכם מכר שאינו תקף. בשולי קביעה זו הוסיף כב' השופט זפט וציין כי טענות המוכרת שלפיהן היא ביטלה את הסכם המכר והשיבה למשיב את כל כספו, לא הוכחו ודינן להידחות. המוכרת ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון אך הערעור נמחק לפי בקשתה (ע"א 7614/10, החלטה מיום 18.7.11). אכנה אפוא את ה"סיבוב" הקודם כ"ההליך הראשון". 4. לאחר סיומו של ההליך הראשון הגיש הקונה תביעה חדשה, שבה עתר להורות למוכרת להמציא לו את כל המסמכים הדרושים לצורך השלמת רישום הדירה על שמו, בהתאם לתנאי הסכם המכר המקורי (ה"פ 19293-09-10). המוכרת, מנגד, עתרה לתיקון התובענה שהגישה עוד בהליך הראשון (ת"א 2032/09) אשר נותרה תלויה ועומדת. התרתי לה לעשות כן, ואיחדתי את הדיון בשתי התובענות (החלטה מיום 1.11.11). בכתב התביעה המתוקן עתרה המוכרת להצהיר כי הסכם המכר המקורי אינו תקף משום שהיא לא חתמה עליו, ולחלופין עתרה להורות על ביטולו של הסכם זה מחמת הפרתו. הקונה הגיש בקשה לסילוק תביעתה של המבקשת על הסף בטענה של מעשה בית-דין. בהחלטה מיום 22.1.12 קבעתי, כי הממצא שנקבע בהליך הראשון, שלפיו הצדדים כרתו הסכם מכר מחייב ביום 4.3.07, מהווה מעשה בית-דין המונע מהמוכרת לטעון אחרת. לצד זאת קבעתי, כי המוכרת רשאית לטעון שאותו הסכם, הסכם המכר המקורי, הופר על-ידי הקונה ושהיא זכאית לבטלו. השאלה הטעונה הכרעה 5. השאלה היחידה העומדת לדיון בהליך הנוכחי היא, אפוא, האם הסכם המכר המקורי שנכרת בין הצדדים הופר על-ידי הקונה בכך שלא שילם את מלוא התמורה לפי אותו הסכם - 40,000 דולר (סך שווה ערך בשקלים של 168,000 ₪) - והאם, לאור זאת, רשאית הייתה המוכרת לבטלו. הא ותו לא. דיון והכרעה - האם שולמה התמורה בסך 168,000 ש"ח 6. תצהיר עדותה הראשית של התובעת כולל עובדות החורגות מהמסגרת הדיונית האמורה; היא עדיין אוחזת בגרסתה, שלפיה לא רק שהתמורה המוסכמת עמדה על 80,000 דולר, אלא שאף השיבה לקונה את כל מה ששילם על חשבון אותה תמורה. כאמור, אין לפתוח שוב את הדיון בנושאים אלה. אין גם כל רלוונטיות לשווי העדכני של הדירה ולחוות הדעת השמאית שהוגשה לעניין זה. באשר לתשלומים ששולמו על ידי הקונה לידי המוכרת, טוענת המוכרת כי הם לא עלו אפילו כדי הסך של 168,000 ש"ח, ובכך הפר הקונה את הסכם המכר, הפרה שהקנתה לה את הזכות לבטל את העסקה ולדרוש את פינוי הדירה, כפי שאכן עשתה, במספר מכתבים ששוגרו לקונה. הקונה, לעומת זאת, מפרט בתצהיר עדותו הראשית את האופן שבו שילם למוכרת את מלוא התמורה החוזית של 168,000 ₪. לדבריו, במעמד חתימת ההסכם (4.3.07) הוא שילם למוכרת סכום מזומן של 88,000 ₪. זמן מה לאחר מכן, ביום 21.3.07, מסר למוכרת את מכונית המרצדס שלו, ששוויה עמד אז, לדבריו, על 70,000 ₪. נותרה יתרה לתשלום של 10,000 ₪, יתרה שהקונה ביקש לשמור בידיו, עד להמצאת האישורים הנדרשים. חרף זאת, כך טוען הקונה, לאור פניות מצד המוכרת ובעלה, ולפנים משורת הדין, נתן בידם סכום של 5,000 דולר (כ- 21,000 ₪), רק כדי לרצותם. לאור זאת, לא רק ששילם את מלוא התמורה, אלא אף מעבר לכך. עניין לנו אפוא בשלושה אירועים נפרדים, שלוש "פעימות" של תשלום התמורה, ויש לבחון כעת את העדויות ושאר הראיות בנוגע לכל תשלום ותשלום. אציין, כי נטל הבאת הראיות והנטל להוכיח מה בדיוק שולם על חשבון התמורה מוטלים על הקונה; טענתו מזכירה מצב של "הודאה והדחה", שהרי הוא אינו כופר בסכום התמורה, המגלם חוב של 168,000 ₪, אלא שבפיו טענת "פרעתי", קרי ששילם את מלוא חובו על פי ההסכם. פעימה ראשונה - 88,000 ₪ (?) 7. בהסכם המכר המקורי נרשם (בסעיף 7.2.1) כי במעמד חתימת ההסכם משלם הקונה למוכרת סכום של 88,000 ₪, וכי חתימת הצדדים על ההסכם מהווה אישור לתשלום הסך האמור. עוד נרשם, כי סך נוסף, של 80,000 ₪, ישולם בהמשך (לא צוין תאריך). התובעת הביאה לעדות את עו"ד עפיף גרה, שניסח את הסכם המכר. לדבריו, זכור לו שבעלה של התובעת והוא עצמו הגיעו ליפו, לביתו של הקונה, "... ושם נערכו הדברים והוא שילם לו חלק... שילם לו על חשבון... אני לא זוכר כמה זה היה, אני זוכר רק שזה היה על חשבון - לא כל הכסף" (עמ' 7 - 8 לפרוטוקול). לדבריו, המוכרת עצמה לא נכחה בפגישה זו. לא ברור מהו התאריך שבו נערכה אותה פגישה, שבמהלכה עבר סכום משמעותי במזומן מידיו של הקונה לידיו של בעלה של המוכרת; ככל הנראה לא מדובר במעמד חתימת ההסכם, שהרי אין חולק שהמוכרת לא נכחה במעמד ביצוע התשלום. המוכרת עצמה העידה, כי במפגש שהתקיים בביתו של הקונה שולם לידו, על ידי בעלה, סכום מזומן של 24,000 ₪, כ"פיקדון" (עמ' 12 לפרוטוקול). בעלה של המוכרת, מר אחמד לחאם, העיד כי אכן דובר רק בסך של 24,000 ₪, באותו מפגש בינו ובין עורך הדין לבין הקונה, בביתו של הקונה (עמ' 17 לפרוטוקול). הקונה, מנגד, מאשר את קיומה של הפגישה המשולשת בביתו, בהעדר המוכרת, טוען שבאותה פגישה הוא חתם על ההסכם, וכן מסר לידי בעלה של המוכרת סכום מזומן של 88,000 ₪ (עמ' 23 - 24 לפרוטוקול). הוא הכחיש מסירת סך של 24,000 ₪ (עמ' 26 לפרוטוקול). 8. אני קובע כי הקונה לא עמד בנטל להוכיח כי שילם 88,000 ₪ דווקא. אין בידי הקונה קבלה או אישור אחר בכתב אודות ביצוע התשלום; נוסח ההסכם עצמו, בסעיף 7.2.1, אינו מסייע, שכן ראשית, ברור שהמוכרת עצמה לא נכחה במעמד התשלום, ושנית, מדובר בנוסח סטנדרטי ומקובל, שנכלל בנוסח המודפס של ההסכם, שהוכן והודפס מראש בידי עורך דין עפיף גרה, מבלי שיכול היה לדעת איזה סכום יועבר בפועל בעת המפגש הצפוי בביתו של הקונה. ואכן, עו"ד גרה לא יכול לאשר בעדותו מה היה הסכום ששולם באותו מעמד. הקונה, לא רק שלא הציג אישור אודות התשלום הנטען, אלא אף לא עשה ניסיון להביא ראיות מסייעות, למשל: הסבר בדבר מקורו של סכום כה נכבד, תדפיסי בנק שיוכיחו משיכות בסדר גודל כזה בסמוך למועד המדובר וכיוצ"ב (הדבר מעורר תמיהה במיוחד לאור גרסתו של הקונה, שהועלתה אמנם בנוגע לתשלום השני, אך לפיה הוא עצמאי, שעובד באופן מסודר עם הבנק - עמ' 25 לפרוטוקול). משלא עמד הקונה בנטל בהקשר זה, נותרנו עם הודאתו של מר לחאם (ושל המוכרת), שלפיה קיבלו מהקונה סך של 24,000 ₪. פעימה שניה - רכב המרצדס 9. אין חולק כי פעימה זו התרחשה. המחלוקת גם כאן היא על שוויה. עו"ד עפיף גרה העיד, כי במועד מסוים התקשרו אליו המוכרת ובעלה, וביקשו ממנו לבוא ולראות את הרכב שקיבלו מהקונה, והוא אכן ראה במו עיניו את המרצדס. למיטב ידיעתו, המוכרת ובעלה מכרו את הרכב דרך מגרש מכוניות (עמ' 9 - 10 לפרוטוקול). המוכרת לא מכחישה את עובדת קבלת הרכב לידיה; היא גם מאשרת שדובר בין הצדדים על כך שהרכב שווה 70,000 ₪, אלא שלדבריה בסמוך לאחר מסירת הרכב התברר שהוא סובל מתקלות חוזרות שלא עלה בידה לתקנן, ולפיכך מכרה את הרכב למגרש מכוניות כנגד סך של 47,000 ₪ (עמ' 12 לפרוטוקול). למעשה, גם המגעים בנוגע לרכב התקיימו בין הקונה לבין בעלה של התובעת. לדברי מר לחאם, הוא היה זה שפנה לקונה והציע שיתן לו ולאשתו את המרצדס, ומאחר והתברר שהבעלות לא רשומה על שם הקונה, אלא על שם אחר, מטייבה, טרח מר לחאם ופעל להעברת הבעלות. לטענתו, דובר בין השניים על שווי רכב של כשישים או שבעים אלף ₪, אבל מגרש המכוניות נתן לו ולאשתו רק 47,000 ₪ (עמ' 18 לפרוטוקול). הקונה עצמו העיד כי התכוון לבצע העברת כספית מסודרת למוכרת, אך בעלה ביקש לקבל את הרכב על חשבון התמורה החוזית, והקונה נעתר להפצרותיו, מסר לו את הרכב, ולפיכך נותרה יתרת תשלום של 10,000 ₪ בלבד (עמ' 24 - 25 לפרוטוקול). 10. אני קובע שהקונה הוכיח פעימה זו; המוכרת הסכימה לקבל את הרכב, שלא לומר ביקשה זאת (באמצעות בעלה), ולא ערערה על השווי שהקונה נקב בו - 70,000 ₪. גם אם עשו המוכרת ובעלה מקח טעות, וקנו רכב ללא בדיקה במוסך ובשווי מוגזם (ואין הוכחה לכך), עליהם לשאת בתוצאה. פעימה שלישית - 5,000 דולר (?) 11. כאמור, הגם שלגרסת הקונה נותר חייב סך של 10,000 ₪ בלבד, ולמעשה עיכב אותם עד קבלת האישורים הנדרשים להעברת הבעלות, הוא טוען בתצהירו כי מסר לידי המוכרת סך של 5,000 דולר במזומן (סעיף 15 לתצהיר). ראשית, התיאור הנ"ל בתצהיר הוא לקוני ביותר, ולא מתאר את נסיבות התשלום, מועדו, מיקומו והנוכחים שהיו עדים לו. שנית, לא ברור ההיגיון של אקט כזה - מצד אחד עיכוב סך של 10,000 ₪, ומצד שני העברת סך מזומן של 5,000 דולר, אף למעלה מן הנדרש לכאורה. שלישית, גרסה זו הוכחשה על ידי המוכרת ובעלה, ואף לא נתמכה בעדות אחרת או ראיה כלשהי בכתב. אין בידי לקבל גרסה זו. אעיר, כי אין לפרש גם את אקט מסירת החזקה בדירה לידי הקונה לרעת המוכרת. עדותה, שלפיה עמדה הדירה ריקה, והמפתחות נמסרו תחילה לקונה מתוך יחסי אמון, על מנת שיתווך למציאת רוכש, ורק מאוחר יותר ביקש לקנות בעצמו (עמ' 15 לפרוטוקול), טענה זו אמינה וסבירה בעיניי, ואף לא נסתרה. מנגד, אין זה סביר שהמוכרת השיבה לידי הקונה את כל מה ששילם לה, ולא דאגה לקבל ממנו אז ובאופן מידי את מפתחות הדירה (טענת ההשבה כבר נדחתה, כאמור לעיל, בפסק הדין בהליך הראשון). עוד אציין, במאמר מוסגר, כי לא ברורה לי טענת המוכרת בדבר חובות שונים לעירייה, שנצברו, לגרסתה, במהלך התקופה שלאחר מסירת החזקה בדירה לקונה, ושהעירייה נוקטת לגביהם הליכי גבייה נגדה. מסירה זו של החזקה בדירה לא שנויה במחלוקת, ולא ברור מדוע לא הוחלף שם המחזיק ברישומי העירייה בהתאם (ללא קשר לסוגיית הבעלות). מסקנת ביניים 12. אני קובע אפוא כי הקונה לא עמד בנטל להוכיח כי בפעימה הראשונה שולם סך של 88,000 ₪, וכן לא הוכיח את התרחשותה של הפעימה השלישית והעברת הסך של 5,000 דולר. נותרנו עם הודאת המוכרת (ובעלה) בדבר קבלת סך של 24,000 ₪, וכן העברת בעלות ברכב המרצדס בעקבות העמדת שוויו על סך של 70,000 ₪., כלומר - סך כולל של 94,000 ₪ (מתוך 168,000 ש"ח). ביטולו של הסכם המכר (?) 13. משלא שולמה מלוא התמורה, ונותרה יתרה של 74,000 ₪ (לשיטת המוכרת דובר בסכום גדול יותר, העולה כדי 97,000 ₪, שכן לפי טענתה קיבלה רק 71,000 ₪ - 24,000 ₪ במזומן + 47,000 ₪ שווי אמיתי של הרכב), רשאית הייתה המוכרת לקצוב לקונה תאריך אחרון לתשלום (הסכם המכר לא נקב במועד כזה), ואם לא היה עומד בו, להודיע לקונה על ביטול הסכם המכר. האם המוכרת עשתה כן? המכתבים שהמוכרת עצמה צירפה לתצהירה מציירים תמונה לא ברורה בהקשר זה. אפרט. 14. המכתב הראשון בזמן הוא מכתבה של המוכרת אל הקונה מיום 25.2.08, שבו היא כותבת: "... עסקת המכר בגין הדירה שבנדון בוטלה... אתה נחשב לפולש לדירה הנ"ל... ". המכתב אינו מפרט כיצד בוטלה העסקה, מתי וביוזמת מי. הקונה השיב למכתב זה, באמצעות עו"ד סאמי אבלאסי, דחה את טענות המוכרת, וכתב כי הוא קיים את כל האמור בהסכם; המוכרת נדרשה לחתום על מסמכי ההעברה הנדרשים. כעבור כשבועיים, ביום 8.3.08, שולחת המוכרת מכתב נוסף לקונה, באמצעות עו"ד טייב גנאיים, בזו הלשון: "... עסקת המכר בגין הדירות שבנדון בוטלה... כמו כן, נודע למרשתי כי השכרת את הדירות, גם לאחר שביטלת את העסקה עם מרשתי... עליך לשלם מיד במשרדי סך של 10,000$ כפיצוי מוסכם עבור ביטול העסקה על ידך והפרת ההתחייבויות שלך על פי ההסכמים איתך... ". גם כאן לא מפורטות נסיבות הביטול, אך נרשם, פעמיים, כאילו הקונה היה זה שביטל את ההסכם, ולא המוכרת. חולפים כשבעה חודשים, וביום 20.10.08 שולחת המוכרת מכתב נוסף, הפעם באמצעות עו"ד עפיף גרה, שבו נרשם: "... למיטב ידיעתי, ולדברי גב' סנא לחאם, העיסקה שנחתמה בין מר בדוי לגב' לחאם בוטלה ביום 16/1/08... מרשתי... דורשת ממרשך... לפנות את הדירה באופן מיידי וזה לאחר שהעסקה התבטלה... ". כאן ננקט לשון "בוטלה", לא ידוע ביוזמת מי, אך נרשם תאריך הביטול לכאורה. מכתבו זה של עו"ד גרה בא בתגובה למכתב נוסף של עו"ד אבלאסי, מטעם הקונה, הדורש שוב להשלים את רישום העסקה. חצי שנה לאחר מכן, ביום 1.3.09, שולחת המוכרת מכתב נוסף, בידי עו"ד מורסי אבו מוך, בזו הלשון: "... פנייתה של מרשתי אליך לא קיבלה התייחסות ממך... הינך עושה דין לעצמך, פועל בניגוד למה שהוסכם בינך לבין מרשתי ואף מפר את החוזה שנכרת בינך לבין מרשתי... במעשיך הנ"ל הינך מפר את הסכם המכר עם מרשתי שכן הגיעו מים עד נפש, ועל-כן, עסקת המכר בגין הדירות בוטלה... הריני להודיעך כי עליך לפנות את הדירות באופן מיידי... ". גם כאן לא ברור האם זו היא הודעת הביטול, או אך אזכור של ביטול קודם, שפרטיו לא מפורטים. 15. לאחר חליפת מכתבים זו התנהל בין הצדדים ההליך הראשון, שהסתיים, כמפורט לעיל, ביום 12.8.10, בפסק דינו של כב' השופט זפט. במסגרת פסק הדין נדחתה טענת המוכרת שלפיה בוטל הסכם המכר, בהסכמה שגובשה ביום 16.1.08, שכללה גם את השבת הסכומים ששילם הקונה על חשבון התמורה (עמ' 6 לפסק הדין). המוכרת מנועה מלטעון היום אחרת. לפיכך, אין גם לראות את התכתובת שמפנה להסכמה נטענת זו כ"הודעת ביטול". מכל מקום, ממכתב נוסף ששלחה המוכרת ביום 25.11.11, באמצעות עו"ד דיאא לבנאוי, שדן בעיקר בחיובים ההולכים ומצטברים לעירייה, ניתן להבין שהעסקה טרם בוטלה, אלא יש רק "עילה לביטולו", שהרי נרשם כך: "... מרשך לא קיים ולא מקיים את התחייבויותיו בהתאם להוראות ההסכם מיום 4/3/07 (כקביעת כב' השופט י. זפט בתיק ה"פ 1710-09), והוא ממשיך להפר אותו באופן חמור, ועובדה זו מהווה עילה לביטולו. יחד עם זאת, מרשך חייב לסלק את החוב לעירייה עפ"י דין... ". 16. מההשתלשלות המפורטת לעיל עולה כי העסקה טרם בוטלה. עם זאת, המוכרת מבקשת להצהיר בהליך זה, בין היתר, כי ההסכם בטל בשל הפרתו. מחד גיסא, חלפו מספר שנים מאז עריכת ההסכם, עובדה היוצרת קושי במישור דרישת ה"זמן הסביר" לביטול הסכם בשל הפרתו. מאידך גיסא, לא ניתן לומר שהמוכרת שקטה על שמריה או השלימה עם המצב הקיים או גילתה בהתנהגותה שהיא מעוניינת בקיום ההסכם. לפיכך, ולאור הממצאים שהגעתי אליהם לעיל, בנוגע לביצוע החלקי בלבד של התשלום החוזי, אני קובע שהקונה הפר בכך את ההסכם והמוכרת הייתה זכאית לעתור לביטולו. לסיכום 17. תביעת המוכרת מתקבלת, במובן זה שההסכם מבוטל בזאת. מכאן, שתביעת הקונה נדחית. הקונה ישלם למוכרת הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.מכירת דירהחוזהמקרקעיןביטול חוזהחוזה דירההסכם מכר