ביטול חילוט מניות רקע וטענות התובע היה בזמן הרלוונטי בעל מניות בנתבעת 1 ("הנתבעת" או "החברה"), והנתבעים 2 ("גאנם") ו-3 ("גורודצקי") היו בעלי המניות האחרים בה. בתאריך 21.7.10 החליטו הנתבעים, או מי מהם, לחלט את מניותיו של התובע בחברה, ותביעתו היא לסעד הצהרתי שחילוט מניותיו נעשה שלא כדין והוא בטל. עוד הוא טוען כי התנהלותם של הנתבעים מהווה קיפוח, כמשמעות המונח בסעיף 191 לחוק החברות תשנ"ט-1999 ("חוק החברות"). הנתבעים הגישו כתב הגנה שבו הם ייחסו לתובע התנהלות במרמה ובהצגת מצגי שווא כוזבים שתכליתה, כך נטען, הפקת טובות הנאה על חשבון החברה ועל חשבון בעלי מניותיה האחרים. בצד כתב ההגנה הגישו הנתבעים כתב תביעה שכנגד, שבו הם עתרו - על יסוד התשתית העובדתית שנטענה בכתב ההגנה והועתקה לכתב התביעה שכנגד - לסעד הצהרתי שהסכם המייסדים שנחתם ביום 19.8.09 בין התובע לנתבעים 2 ו-3 ("הסכם המייסדים") בטל בשל הטעיה, וסעד הצהרתי נוסף שלפיו הסכם מכר שנעשה בין התובע לבין אחד, איברהים עבד אלנבי ("אלנבי"), הוא הסכם למראית עין שנכרת למטרת תרמית ולכן הוא בטל. עוד עתרו הנתבעים לחייב את התובע (א) בהשבת הסכומים העולים כדי 250,000 ₪, שעל פי הטענה נטל אותם התובע במרמה; (ב) לשלם לנתבעים סכום של 30,000 ₪ כפיצויי נזקים שנגרמו עקב ניהול משא ומתן שלא בתום לב; (ג) לשלם לנתבעים הוצאות משפטיות בסכום של 20,000 ₪; (ד) לשלם לנתבעים סכום של 50,000 ₪ כפיצויים על עוגמת נפש, כאב וסבל; (ה) לשלם לנתבעים סכום של 30,000 ₪ כפיצויים על נזקי גוף שנגרמו לנתבעים 2 ו-3 כתוצאה מתקיפתם על ידי התובע. לאחר הגשת כתבי הטענות התקיימו הליכים מקדמיים, אשר מחמת אופן התנהלותם של בעלי הדין (ובמיוחד של הנתבעים) הצריכו זמן שיפוטי ארוך יתר על המידה שהושחת על עניינים של מה בכך, ומיותר לומר שהדבר האריך את הדיון וסרבל אותו שלא לצורך. בין השאר החלטתי ביום 3.5.12 לקבל את בקשת התובע (מס' 11) ולמחוק את כתבי ההגנה והתביעה שכנגד שהגישו הנתבעים, על רקע מחדלם המתמשך לקיים החלטות שיפוטיות בנוגע להליכים מקדמיים. בשלב מאוחר יותר נעתרתי לבקשת הנתבעים וביטלתי את אותה החלטה ולאחר מכן, בדיון שהתקיים ביום 2.7.13, קבעתי כי בהעדר קשר ענייני בין העניין שעליו נסבה תביעת התובע לבין העניין ששימש נושא לתובענה שכנגד, יש לפצל את הדיון ולברר תחילה את השאלה אם חילוט מניותיו של התובע נעשה כדין. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית בשאלה זו, וביום 1.12.13 נחקרו המצהירים על תצהיריהם. הראיות מטעם התובע נמסרה עדותו שלו הן בתצהיר והן בחקירה נגדית, ומטעמם של הנתבעים נמסרה עדותו של גאנם. כמסתבר, הן תצהירי העדות הראשית (של התובע - ת/1 ושל גאנם - נ/2) והן עדויותיהם בחקירות הנגדיות נסבו בעיקר על המחלוקת שביסוד התביעה שכנגד, ורק מקצת מן העדויות נסבו על סוגיית חילוט המניות. כך או כך, בסעיפים 14 ו-15 של תצהיר עדותו טען התובע שמתחילת הפעלת המאפייה בכפר ראמה, שהייתה עילת התאגדותה של החברה ותכלית קיומה, התגלעו חילוקי דעות בינו לבין גאנם, ואף שבשלב מסוים הגיעו הצדדים לידי הסדר פשרה, חזר בו גאנם מההסדר והעניין לא הסתייע (סעיף 20 לתצהיר התובע). בהמשך פנה התובע לבית משפט זה וביקש לפרק את החברה (תיק פר"ק 5982-08-10), אלא שמתשובת הנתבעים לבקשת הפירוק הסתבר שמניותיו בחברה חולטו, ועל רקע זה חזר בו התובע מבקשת הפירוק והיא נמחקה (החלטה מיום 21.10.10 - נספח ח' לתצהיר התובע). בתצהירו טען התובע שחילוט מניותיו בחברה נעשה בדיעבד, לאחר שהנתבעים קיבלו את כתבי בית הדין הנוגעים לבקשה לפירוק החברה. לטענתו, פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון שבה הוחלט כביכול על חילוט המניות אינו נושא חתימת אימות לחתימתו של גורודצקי (סעיף 41.1 לתצהיר ת/1), וכך גם ההודעה לרשם החברות בדבר חילוט המניות אינה נושאת תאריך (סעיף 41.2 לתצהיר ת/1). התובע העיד גם שלא זומן לאסיפה שבה התקבלה ההחלטה על חילוט מניותיו (סעיף 42 לתצהיר ת/1), וכן כי לא קיבל ממי מן הנתבעים דרישה כלשהי שבעטיה ניתן היה לחלט את מניותיו (סעיף 44 לתצהיר). בחקירתו הנגדית נשאל התובע מתי הוא קיבל זימון לאסיפה שנועדה לדון בחילוט המניות והשיב שאינו זוכר, וכשנשאל אם קיבל את הזימון הוא השיב בשלילה (עמ' 33 ש' 9-12 לפרוטוקול). לאחר מכן הוצג לתובע לאחר מכן עומת התובע עם העובדה שהזימון התקבל אצלו ביום 27.7.10 והוא השיב: "אשתי קיבלה וחתמה ומעטפה היתה ריקה" (עמ' 33 לפרוטוקול). בהמשך, כשהוצג בפני התובע כי באישור המסירה שבו מדובר נכתב שתאריך המסירה הוא 12.7.10, הוא אישר את נכונות הדבר, אך מיד לאחר מכן ציין "אני מתקן, לא קיבלתי ב-12.7 אלא ביום 27.7" (עמ' 33 לפרוטוקול). בהמשך הופנה התובע לבקשת הפירוק שהגיש (נספח ו' לתצהירו) ולתאריך חתימתו על התצהיר התומך בה, היינו 27.7.10, ונשאל מדוע בתאריך זה הוא פנה לבא כוחו על מנת להגיש את בקשת הפירוק, והשיב כי אינו יודע (עמ' 34 ו-35 לפרוטוקול). התובע הופנה גם לטענתו - בסעיף 60 לתצהירו - שחילוט מניותיו נעשה שלא כדין, והשיב שאין סיבה שיחלטו את מניותיו. בצד זאת, הוא אישר כי הדברים הנאמרים באותו סעיף שלפיהם חילוט המניות נעשה בדיעבד וכי המסמך המתעד זאת הוא מזויף אינם ברורים לו. גרסתם של הנתבעים בסוגיית החילוט הובאה בסעיפים 76-80 לתצהירו של גאנם (נ/2). בקיצור המתבקש, תמצית טענתם היא שהתובע פעל כלפי הנתבעים בתרמית, הסב לחברה נזקים וניסה להשתלט בכוח על עסקי החברה, ובתוך כך גם לא שילם עבור מניותיו בחברה, ולכן החליטה החברה לחלט את מניותיו, להחזירן לחזקתה ולהופכן למניות רדומות (סעיף 77 לתצהיר - נ/2). גאנם העיד בתצהירו שבתאריך 4.7.10 שלחה החברה לתובע הזמנה בדואר רשום, שהתקבלה אצל התובע ביום 12.7.10, ובנוסף (סעיפים 78 ו-79 לתצהיר) זומן התובע גם בשיחות טלפוניות. לא מיותר לציין שהטענות הנוגעות להחלטה בדבר קיום אסיפה שאחד הנושאים על סדר יומה הוא חילוט המניות, ולמסירת הזימון לתובע ביום 12.7.10, לא נתמכו בתיעוד כלשהו. כאמור, גאנם נחקר על תצהירו, וכשנשאל מי החליט על חילוט מניותיו של התובע השיב שהייתה זו האסיפה הכללית של החברה (עמ' 39 לפרוטוקול). כשנשאל אם נשלחה לתובע דרישה לשלם את החוב לחברה השיב שהתובע הפסיק לשלם את אשר היה עליו לשלם (עמ' 39 לפרוטוקול, שורה 25), וכשנשאל אם נשלחה דרישה בכתב, השיב שאינו זוכר. לשאלה נוספת בעניין זה השיב "היה חוב ועד היום יש חוב. עד היום אנו לא יודעים מה הוא עשה עם הכספים. עד היום אף אחד לא יודע מה הוא עשה עם הכספים. הוא הודה שהוא מעל" (עמ' 39 לפרוטוקול), וכשנשאל אם הנתבעים הזמינו שמאי להעריך את הציוד שרכש התובע השיב בחיוב, אך לא זכר באיזה סכום מדובר (עמ' 40 לפרוטוקול). גאנם נשאל מדוע לא צורפה לתצהירו ההזמנה לאסיפה והשיב שאינו זוכר, אולם זכור לו שווידאו טלפונית שהתובע קיבל את ההזמנה (עמ' 40 שורה 13 לפרוטוקול). גאנם התבקש להציג את אישור המסירה התומך בעדותו שהחברה זימנה את התובע לאסיפה, והוא הפנה לנספח בלתי מסומן בתצהירו שהוא מסמך הנושא את הכותרת "אישור מסירה של דבר דואר בתוך הארץ" (במהלך הדיון ציינתי לפרוטוקול שהמסמך צורף כנספח אחד לפני הנספח שהוא פרוטוקול האסיפה הכללית מיום 21.7.10, שגם הוא צורף כנספח לא ממוספר לתצהירו של גאנם וצורף גם כנספח י' לתצהירו של התובע). בהמשך חקירתו הופנה גאנם להסכם המייסדים (שצורף כנספח א' לתצהירו של התובע) ונשאל אם יש בו בסיס להחלטה לחלט את מניות התובע, והוא הפנה לשורה של סעיפים בהסכם ובהם סעיף 4, סעיף 7.8, סעיף 10 וסעיפים 14 ו-20. הוא נשאל גם כיצד מתיישבת תשובתו עם הוראת סעיף 7.7 להסכם המייסדים, המגביל אפשרות לקבל החלטה בנוגע לשינוי מבנה ההון של החברה, והשיב שבאסיפה שהתקיימה בוטל הסכם המייסדים והוא אינו רלוונטי עוד (עמ' 42 לפרוטוקול). עם סיום חקירתו של גאנם ביקשתי את תשובתו לשאלה מדוע לא צורף תקנון החברה לתצהיר עדותו, ועל כך הוא השיב שאינו זוכר. לשאלה נוספת, אם זכורות לו הוראות התקנון, הוא השיב שוב שאינו זוכר. בעקבות שאלות אלה אפשרתי לבאי כוח הצדדים לשאול את גאנם שאלות משלימות, ובא כוח הנתבעים שאל אותו על יסוד מה חולטו המניות, והוא השיב: "על פי המפורט בפרוטוקול. [סעיף] 181 לחוק החברות ועוד [סעיף] 170 מה שרשום בפרוטוקול והתרמית, זו העילה. זו התשובה" (עמ' 46 לפרוטוקול). לאחר שהסתיימה שמיעת העדויות הגישו הנתבעים ביום 5.12.13 בקשה (מס' 41) להגשת ראיה נוספת, שבה הם עתרו להגשת תקנון ההתאגדות של החברה. התובע התנגד לבקשה וטען, בין השאר, שבקשת הנתבעים מנוגדת לעמדתם הקודמת בהליך שאין להגיש כראיה מסמך שלא גילו אותו בגילוי מסמכים. אף שסברתי שעמדת התובע אינה משוללת יסוד, החלטתי ביום 12.1.14 לקבל את הבקשה, בעיקר מפני שסברתי שיש חשיבות לכך שתקנון החברה יהיה חלק מחומר הראיות וכן, ובעיקר, מפני שלא ראיתי כיצד הגשתו כראיה עלולה לפגוע בעניינו של התובע. דיון לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסיכומי טענותיהם ולאחר עיון בחומר הראיות, אני מחליט לקבל חלק זה של תביעת התובע, ובהתאם לכך אני מצהיר שחילוט מניותיו של התובע בחברה נעשה שלא כדין ודינו להתבטל. המסמך שצורף כנספח י' לתצהירו של התובע (ת/1) ואשר אליו התייחס גם גאנם בעדותו, הוכתר במילים "פרוטוקול ישיבת דירקטוריון ואסיפה כללית של חברת אלנח'יל בע"מ (החברה, א"ק)", ומתועדת בו החלטה "לחלט את מניותיו (של התובע, א"ק) שהוקצו לו בהקמה ולא פרע אותן בפועל ולהשיבן לחברה על פי סעיף 181 לחוק החברות ולעדכן את ספר בעלי המניות ואת רשם החברות בהחלטה זו". כעולה מן הפרוטוקול, ההחלטה נומקה בכך "שהתגלו אי סדרים בהתנהלותו (של התובע, א"ק) מולנו (גאנם וגורדצקי, א"ק) כבעלים ונהג בחוסר תום לב כלפינו וכלפי החברה וזאת בניגוד להוראות סעיף 172 לחוק החברות החדש התשנ"ט-1999 (להלן חוק החברות) ומאחר ומעל בכספינו שהעברנו לחשבונו הפרטי בכדי שיוסיף אליו את חלקו ויקנה מכונות הדרושות להפעלה תקינה של בית המאפה ולא עשה כך". קודם שאתייחס לתוקפה של ההחלטה לחלט את מניות התובע על רקע הוראות סעיפי חוק החברות המצוטטים בה, אציין כי הנתבעים לא הסבירו מי היה האורגן של החברה שקיבל את ההחלטה, שכן כפי שציינתי לעיל, הפרוטוקול מתיימר לתעד החלטה שהתקבלה הן בדירקטוריון והן באסיפה הכללית. כפל תפקידים כזה איננו מוכר בחוק החברות, ולמעשה ההפך הוא הנכון. סעיף 57 לחוק החברות קובע את סמכויותיה של האסיפה הכללית וסעיף 92 קובע את סמכויותיו של הדירקטוריון. סעיף 57(2) לחוק החברות מאפשר אמנם את הפעלת סמכויות הדירקטוריון בידי האסיפה הכללית אולם סמכות זו כפופה להוראת סעיף 52(א) לחוק החברות המורה כי הדבר ייעשה רק אם נבצר מן הדירקטוריון להפעיל את סמכויותיו, והאסיפה הכללית קבעה שזהו אכן המצב. בענייננו לא נטען- ולא הוכח - שהתקיימו הנסיבות המאפשרות הפעלת סמכות האסיפה הכללית במקום הדירקטוריון וממילא אין צורך להרחיב בעניין זה. אלא שזה אינו הקושי היחיד, וגם לא העיקרי, לראות את ההחלטה לחלט את מניותיו של התובע כהחלטה תקפה. תקנון החברה שהוגש כראיה וצורף לסיכום טענות הנתבעים אינו כולל הוראה כלשהי בעניין זה, ולכן ככל הנראה נדרשו הנתבעים להוראת סעיף 181 לחוק החברות. בחלקו הרלוונטי מורה הסעיף כך: "(א) חברה רשאית לקבוע בתקנונה או בהסכם הקצאה, הוראה ולפיה רשאי הדירקטוריון לחלט מניה שהקצתה החברה ולמכור אותה, אם התמורה שהתחייב לה בעל המניה (להלן - החייב), כולה או מקצתה, לא ניתנה במועד ובתנאים שנקבעו בהסכם או בתקנון. (ב) מניות שחולטו וטרם נמכרו יהיו מניות רדומות, כמשמעותן בסעיף 308. ..." (ההדגשה הוספה, א"ק). במצב דברים זה נראה שהצדק הוא עם התובע הטוען שבאין הוראה בעניין זה בתקנון, לא ניתן היה לחלט את מניותיו בחברה, וההחלטה לעשות כן, בין אם התקבלה על ידי הדירקטוריון ובין אם התקבלה על ידי האסיפה הכללית, היא החלטה חסרת תוקף. לכאורה ניתן היה לסיים את הדיון כבר בשלב הנוכחי, אולם מטעמי שלמות אתייחס בקצרה לטענות הנתבעים בסיכום טענותיהם. הנתבעים טענו כי תביעתו של התובע היא תביעה כספית במסווה של תביעה לסעד הצהרתי, וכי על פי ההלכה שנפסקה אין לעתור לסעד הצהרתי במקום שניתן לתבוע סעד כספי. אין כלום בטענה ואני דוחה אותה. הנתבעים טענו בעניין זה שהעתירה לסעד הצהרתי נועדה לאפשר לתובע לקבל לידיו את המניות שחולטו שערכן, כך הטענה, 60,000 ₪, ולכן יש לראות את התביעה כתביעה לסעד כספי. לבד מכך שלגופה של הטענה אין בה ממש, שהרי אין מחלוקת שמניותיו של התובע בחברה חולטו ועל רקע זה זכאי התובע לעתור כנגד החלטת החילוט, במהלך הדיון הסתבר גם שהחברה חדלה מכל פעילות (עדות הנתבע 2, עמוד 45 לפרוטוקול, וראו גם החלטה שניתנה בתום הדיון ביום 1.12.13), ומכאן שהטענה שמדובר בתביעה כספית אינה נראית מבוססת גם לגופה. הנתבעים טענו שחילוט המניות נעשה כדין מפני שהתובע לא שילם עבורן, וכי ניתן היה לעשות כן על יסוד הוראות סעיפים 7.7 ו-7.8 של הסכם המייסדים. גם טענה זו היא חסרת שחר, הן מפני שככל הנראה נשכח מן הנתבעים שבתביעתם שכנגד הם עתרו לסעד הצהרתי שהסכם המייסדים בטל, ובמצב דברים זה הם משולים למי שטוען דבר והיפוכו, וכבר נפסק שהדבר אינו אפשרי (רע"א 6684/13 הרן נ' מדינת ישראל (6.7.14)). בנוסף, אין כלום גם בגופה של הטענה, מפני שהוראות שני הסעיפים מסדירות עניינים הנוגעים לרוב הדרוש לקבלת החלטות בנושאי שינוי מבנה ההון של החברה, היקף ותחומי פעילותה, הקצאת מניות וכל פעולה אחרת העלולה לגרום לדילול חלקם של הצדדים להסכם המייסדים בהון החברה. בסעיפים אלה לא נאמר דבר וחצי דבר בקשר לחילוט מניות, וממילא אין מנוס מדחיית הטענה. טענה נוספת של הנתבעים היא, שבהתאם לסעיף 6(א) של תקנון החברה הוסמך הדירקטוריון לאשר העברת מניות, וכי יש לראות את פעולת החילוט כהעברת מניות מן התובע לחברה והפיכתן למניות רדומות (כמשמעות המונח בסעיף 181 לחוק החברות). גם לטענה זו אין יסוד, שכן כל שנאמר בסעיף 6(א) לתקנון החברה הוא ש"כל העברת מניות טעונה אישור הדירקטורים". מהוראה זו ניתן ללמוד שהדירקטורים הוסמכו לאשר העברה, אולם לא ניתן להסיק על סמכותם להורות על חילוט שהוא פעולה שיש בה סממן של הפקעה, וככזו היא מצריכה הסמכה בלשון מפורשת. מעבר לכל אלה, דומה שיש ממש בטענות התובע שגם אם היה בסמכות הדירקטוריון להורות על חילוט המניות, הרי שההחלטה לעשות כן נגועה בפגם היורד לשורשה בשל הליקויים בהזמנתו של התובע לאסיפה שבה התקבלה ההחלטה, כעולה מחומר הראיות ומתואר לעיל. סיכומו של דבר, אני מקבל את תביעת התובע ומורה כי להחלטת החברה לחלט את מניותיו אין תוקף וכי חילוט המניות נעשה שלא כדין. נוכח תוצאה זו מתייתר הצורך בדיון בשאלה אם חילוט המניות מהווה גם קיפוח במשמעות המונח בסעיף 191 לחוק החברות, ועל אחת כמה וכמה כך כשהסתבר, כפי שציינתי לעיל, שהחברה חדלה מפעילותה. הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪. כאמור בהחלטה מיום 2.7.13, יש לברר את שאר השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. כפי שציינתי לעיל, חלק ניכר מחקירת העדים נסב על שאלות אלה, ולכאורה ניתן להכריע במחלוקות על יסוד החומר המצוי בתיק בית המשפט. הצדדים יודיעו אפוא עד יום 15.9.14 אם הם מסכימים שפסק הדין המשלים יינתן על יסוד החומר שבפניי, שאם לא כן - ייקבע מועד לקדם משפט נוסף שבגדרו יוחלט על מסגרת הדיון להמשך הבירור. דיני חברותחילוטמניות