האם מותר לפרסם שמות של חשודים בעבירות מין ? החריג לעקרון פומביות הדיון, הנוגע לפרסום שמות חשודים, קבוע בסעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, המורה כך: "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבור כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת". סעיף זה מקנה לבית המשפט שיקול דעת לאסור פרסום שמו של מי שנפתחה כנגדו חקירה פלילית או כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותו, בכפוף להתקיימותם של שני תנאים מצטברים; התנאי הראשון דורש מהחשוד לשכנע כי עלול להיגרם לו "נזק חמור" כתוצאה מן הפרסום והתנאי השני דורש מהחשוד לשכנע כי ראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור העלול להיגרם לו על פני העניין הציבורי שבפרסום שמו. תיקון זה לחוק הוכנס לאחר מספר רב של הצעות חוק ודיונים בועדות שונות ודו"ח ועדה לבחינת ההסדרים בעניין פרסומים מחקירות בראשות השופט בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד (להצעות קודמות וסקירה על ניסיונות לשינוי החוק, ראו: איתן לבונטין, "על הסמכות להגביל פרסום שמות חשודים", משפטים ל' (תש"ס) 249). כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, ביקש תיקון החקיקה לשנות מן המצב ששרר באותה עת, בגדרו לא היה בית המשפט מוסמך לאסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של אדם, למרות שזכות זו עוגנה כזכות יסוד בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 31) (איסור פרסום), התשס"א - 2001, ה"ח 496). בהוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט בחר המחוקק למקם את נקודת האיזון שבין הערכים החוקתיים המתנגשים - פומביות הדיון מצד אחד, והזכות לפרטיות מן הצד האחר - בנקודה בה נגרמת "פגיעה חמורה בפרטיות". כאמור, בחירה זו עולה בקנה אחד עם גישה שהובעה בפסיקת בתי המשפט עוד קודם לקבלת תיקון החקיקה האמור, לפיה ככלל, תינתן הבכורה לעקרון פומביות הדיון על פני הזכות לפרטיות. סעיף 70(ה1) אינו מפרט מהו אותו "נזק חמור" שהמחוקק ביקש למנוע, אולם מדברי ההסבר שליוו את הצעת החוק, וכן מן העילות המפורטות בחוק לקיום דיון בדלתיים סגורות, אנו למדים כי כוונתו של הסעיף היא להעניק הגנה מפני פרסום שלילי (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 31) (איסור פרסום), תשס"א-2001): "...מוצע להרחיב את סמכות בית המשפט לאסור פרסום שמו של חשוד, גם למקרה שבו ראה כי יש בפרסום כדי לגרום לחשוד נזק חמור, תוך איזון בין אינטרס זה של החשוד לבין הענין הציבורי שבפרסום. הרחבה זו באה כדי להגן על פרטיותם ועל שמם הטוב של אנשים החשודים בביצוע עבירות." יש לציין, כי גם בגדרי הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 60 (איסור פרסום), תש"ע-2010, הוסבר הרקע לחקיקת סעיף קטן (ה1) בתשס"ג ונאמר בדברי ההסבר, בהתייחס לדו"ח הועדה לבחינת ההסדרים בעניין פרסומים מחקירות בראשות השופט בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד, כך (הצעות חוק הממשלה תש"ע, 1180, עמ' 1181-1180): "נקודת המוצא בהמלצות רוב חברי הועדה היתה, כי ככלל יש להימנע מפרסום שמו של חשוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום, שכן במרבית תיקי החקירה מדובר בחשודים ששמותיהם אינם מוכרים למרבית הציבור, וכי כנגד שיעור גבוה מהחשודים כלל לא מוגש כתב אישום..". יש לציין, כי בהמשך לדברים אלו נתן המחוקק משנה תוקף לאינטרס של החשוד באנונימיות, פרטיות ושם טוב בכך שהוסיף במסגרת תיקון מס' 69 מתשע"ב-2012 את סעיף (ד1) הקובע, כי ככלל, לא יפורסם שמו של חשוד, שטרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב החשוד לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים לפני בית המשפט בעניינו, לפי המוקדם. אולם, גם לאחר תיקון זה, אשר נתן משנה תוקף לאינטרס של החשוד, כך שיאסר, ככלל, פרסום שמו של חשוד ב-48 השעות הראשונות למעצרו, לא ניתן בסופו של יום היתר גורף לאי פרסום, אלא נקבעו פרמטרים שלאורם יש לילך, תוך שהכלל הוא פומביות הדיון (ראו והשוו לרע"פ 1058/12 (2012)).משפט פליליעבירות מיןחשודשאלות משפטיות