תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי: בקשה להפקדת ערובה "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע" נאמר לא אחת בפסיקה כי על אף שתקנה 519 לתקנות מאפשרת אמנם לבית המשפט שיקול דעת רחב, אך "במסגרת השיקולים המנחים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהטלת ערובה להוצאות, פועל בראש ובראשונה השיקול, כי אמצעי זה יופעל לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לבית המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית, וזכותו להתדיין עם בעל ריבו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תידחה... יתר על כן בהטלת ערובה ערובת הוצאות יש כדי לפגוע בזכות הקניין של התובע המוכרת כזכות יסוד מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו..." (רע"א 2808/00 סופרסל בע"מ נ' אורי יניב, פד"י נד(2), 845, 848). בתקנה 519 לתקנות לא נקבעו קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון הנדרש לצורך החלטה בבקשה להפקדת ערובה. יחד עם זאת בפסיקה הצטברו וגובשו כללים מדריכים בהם על בתי המשפט לעשות שימוש בסמכות שהועלתה לעיל בתקנה זו, שבאופן כללי ניתן לומר כי יש לעשות בה שימוש במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד. עמד על כך כב' השופט זילברטל בהחלטה ברע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (), בדבריו הבאים: "אי הפקדת ערובה להוצאות הנתבע היא דחית התביעה (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ פ"ד מז(3) 846, 850 (1993)). מערכת הכללים הנ"ל משקפת את האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות אל מול אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו (עניין ו'נצ'ון, בפסקה 8; זוסמן, בעמ' 900-901)). בנוסף, וכפי שיפורט להלן, גם מועד הגשת הבקשה לפי התקנה ומועד הדיון בה ביחס להלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל ( 18.10.2007), להלן: עניין ו'נצ'ון; רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר ( 3.10.2004), להלן: עניין ליסטר); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' שביעית, 1995) 899, להלן: זוסמן). יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין). עוד נאמר בחיבור הנ"ל, כי "... השיקולים העיקריים ששימשו עד כה כטעמים להפעלת תקנה 519 [היו] אי ציון כתובתו של התובע בכתב התביעה והמצאות התובע בחו"ל" (לוין, בעמ' 47-46). ערובה להבטחת הוצאותערובהתקסד"א 1984 (הישנות)