שיטת ההיטלים (היטלי פיתוח): 1. בניגוד לשיטת "דמי השתתפות" שנהגה בעבר, ונועדה לאפשר מימון וכיסוי עלויות של מערכת תשתית ספציפית תוך הטלת העלויות על בעלי הנכסים הגובלים או הנהנים, מבוססת "שיטת ההיטל" על חישוב כלל העלויות של הרשות המקומית, לרבות אלה העתידיות, לגבי סוג התשתית הספציפי בתחומיה, והשתת העלויות על בעלי הנכסים ברשות המקומית לפי תעריפים המחושבים בהתאם לשטח או לנפח של הנכס שבבעלותו של כל אחד מהם. החיוב לפי שיטת ההיטל מנתק את זיקת המימון בין התשלום המשולם על ידי החייב לבין עלותה הריאלית של התשתית הספציפית המשמשת אותו או גובלת בנכסו (ר' ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נח(5) 933 (2004; עפר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות 114-115 (כרך א', מהדורה שניה 2005) (להלן: "שפיר"). התחשיב אינו מבוסס אך ורק על עלויות של תשתיות שבוצעו בעבר, אלא אף על עלויות של תשתיות שמתועדות להתבצע בעתיד, ולאו דווקא בעתיד הקרוב. 2. אשר על כן, נפסק לא אחת כי אין לבחון את סבירותו של תעריף ההיטל עלפי נתוני אמת הנבדקים בדיעבד, שכן שיטה זו נוגדת את השיטה ואת המתכונת שעליהן מבוסס חישובו של תשלום חובה מסוג היטל (ראו: ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נח(5) 933 (2004); עע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' צרפתי ( 5.9.07)]. אחת מהתכליות העומדות בבסיסה של "שיטת ההיטל" היא ליצור ודאות ויעילות בתהליך חיוב ההיטלים. ההנחה היא שאם תידרש הרשות לבחון לאחור את סבירותו של התעריף שנקבע עלפי נתוני אמת שנאספו בדיעבד, תיווצר אי ודאות מתמדת באשר לסופיות התעריף שנקבע, ותהליך החיוב בכל הנוגע לאותו תעריף יהפוך מסורבל ובלתי יעיל. אגרות והיטלי פיתוח