בדיקת משכון רכב דואר ישראל: תביעה ייצוגית

בדיקת משכון רכב דואר ישראל: תביעה ייצוגית לפניי בקשה לאשר תובענה ייצוגית ר ק ע ו ט ע נ ו ת ה צ ד ד י ם 1. משיבה 1 היא חברה ממשלתית אשר נוסדה מכוח חוק הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק הדואר), ובבעלותה חברה בת, משיבה 2. שתיהן או איזו מהן (להלן: המשיבות) מציעות לציבור, ובייחוד למי שמעוניינים להעביר בעלות על כלי רכב, לברר באמצעותן אצל רשם המשכונות אם רשומים על הרכב משכונות (מאז חודש אפריל 1994 ואילך) (להלן: השירות). המבקשת גורסת כי התשלום שהן גובות בעבור השירות אינו חוקי, באשר הוא גבוה שבעתיים מהסכום המרבּי שנקבע בפרט 34 לתוספת השנייה לתקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי החברה לפי סעיף 37(א) ו-(ג) לחוק), התשס"ח-2007 (להלן: תקנות הדואר) תמורת ,,הזמנת מסר ממאגר מידע''. כאשר הוגשה הבקשה עמד הסכום הקבוע בתקנות הדואר על 10.90 ₪ (כשהתשלום במזומן או באשראי), בתוספת תשלום לבעל המאגר בשיעור שנקבע. האגרה שגבה רשם המשכונות על הבדיקה עמדה בזמנו על סך 28 ₪, והמשיבה חייבה את לקוחותיה ב-99 ₪ תמורת השירות. בין לבין הוזלה האגרה שיש לשלם לרשם המשכונות לסך של 10 ₪ ומחיר השירות ירד ל-81 ₪, כך שסכום העמלה שהמשיבות גובות מהלקוחות בעבור השירות נותר 71 ₪. כמו-כן המבקשת מסתמכת על סעיף 37(ג) ו-(ו) לחוק הדואר ועל סעיף 53.1 לרישיון שמכוחו משיבה 1 פועלת, שאותו קיבלה משר התקשורת לפי סעיף 1א(ב) לחוק הדואר (נספח 1 לתשובה לתשובה לבקשה). מהוראותיהם עולה כי על המשיבות לגבות תשלום סביר בעד שירות שמחירו לא נקבע בחוק או בתקנות. להשקפתה, המשיבות הן היחידות המוסמכות להעביר בעלות על כלי רכב ולכן הן בעלות מונופולין, ולפי שהן מציעות ללקוחות את השירות באותה הזדמנות ומחייבות אותם במחיר מופקע ולא-הוגן הן מנצלות לרעה את מעמדן בשוק (סעיף 29א לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 [להלן: חוק ההגבלים העסקיים]). בגבותן מחיר בלתי סביר, לשיטת המבקשת, המשיבות מפרות חובה חקוקה (עוולה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן: פקודת הנזיקין]) וגם עושות עושר ולא במשפט. לבסוף היא טוענת כי הן מטעות את לקוחותיהן ומנצלות את מצוקתם, על-פי סעיפים 2(13) ו-3(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן), בהתאמה. המשיבות מצדן מבקשות לקבל כי לא ב,,הזמנת מסר ממאגר מידע'' עסקינן, כי אם בשירות מקיף יותר, אשר חייב גם הוצאת סכומים נכבדים על הקמת תשתית מתאימה והכשרה מיוחדת של עובדיהן. שירות כזה, לשיטת המשיבות - שבכללו פענוח המידע, עיבודו, הצגתו ללקוח בבהירות ובמידת הצורך ביאורו, על המשמעות הנובעת ממנו, ומתן הסברים כיצד יש לפעול בהמשך - חוסה תחת סעיף 37(ו) לחוק הדואר ואינו אחד השירותים שמחיריהם ניקבו בתוספת לו או בתקנות. על שום כך הן לא נזקקו לאישור של משרד התקשורת כשקבעו את מחירו, אך בכל-זאת דיווחו לו כאשר החלו לספק אותו ועדכנו אותו כמה הוא עולה, והוא לא מצא לנכון להתערב בגובה התשלום כפי שעשה במקרים אחרים - כל זאת לטענתן. בתשובתן לבקשה טענו המשיבות עוד כי היזמה למתן השירות הגיעה מצד אין אפס מערכות מידע באינטרנט בע"מ (להלן: אין-אפס), חברה פרטית שמספקת להן את התשתית הנחוצה לו. בין המשיבות ובין אין-אפס נכרתו חוזה ביום 27.06.07 (נספח 2 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם המשיבות, בקשה מס' 24 בתיק האלקטרוני) ותוספת לחוזה ביום 12.11.2008 (המוצג מב/1). בתוספת לחוזה הוסכם כי המשיבה תגבה עמלה בסך 23.66 ₪ (כולל מע"מ) מתוך מחיר השירות, והיתרה לאחר ניכוי האגרה לרשם המשכונות (כ-47 ₪) תשולם לאין-אפס (סעיף 4.1). בתשובתה לתשובת המשיבות ענתה המבקשת כי ההתקשרות בין אין-אפס ובין המשיבה אך מחזקת את טענותיה, שכן מגרסת המשיבות ניתן להבין שקודם לה לא נערך מכרז, ולפיכך גם היא אינה חוקית (סעיף 2(א) לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992) ואפשר לשער שלוּ נערך מכרז לא היה מחיר השירות חורג כל-כך מתחום הסביר. 2. חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), קובע: ,,אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה[...]'' (סעיף 4(א)) המבקשת בענייננו, אשר נעזרה פעמיים בשירות ובכל פעם שילמה 99 ₪ תמורתו, עונה על הדרישה (ראו נספחים 1, 2, 5, 7 ו-8 לבקשה). את התובענה יוכל בית המשפט לאשר אם היא ,,[...] מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה''; אם ,,תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין''; ואם ,,קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת[...]'' ו,,[...] כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב'' (סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות). נהיר כי התובענה שלפניי מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לחברי הקבוצה, ומכל מקום ברע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 296ה-ו (2001) נפסק, עוד קודם לחקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות: ,,[...] אין לפרש את הדרישה לקיומן של שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה כדרישה לזהות מלאה בכל השאלות הטעונות הכרעה לגבי כל קבוצת התובעים. דרישה של זהות מוחלטת בכל השאלות הטעונות הכרעה, עובדתיות כמשפטיות, תסכל את תכלית התובענה הייצוגית ותהפוך את השימוש בה למשימה בלתי אפשרית. לפיכך יש לאמץ גישה ולפיה די בכך שהשאלות העיקריות העומדות במוקד הדיון תהיינה משותפות לחברי הקבוצה, ואין נפקא מנה אם מתקיים שוני בשאלה משנית זו או אחרת. [...]'' (ההדגשה במקור; ראו עוד ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים, פסקה 25 לפסק-דינו של כבוד השופט [כתוארו אז] אשר גרוניס [פורסם באר"ש, 20.07.2010]; ע"א 2718/09 ,,גדיש'' קרנות תגמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פסקה 35 לפסק-דינה של כבוד הנשיאה דורית ביניש [פורסם באר"ש, 28.05.2012]) השאלות המרכזיות אשר עולות בתובענה שאישורה נתבקש ומשותפות לכלל חברי הקבוצה הן האם השירות אינו אלא ,,הזמנת מסר ממאגר מידע'', פעולה אשר המחיר שמותר לגבות בעבורה הוגבל בתקנות הדואר, ואם התשובה לכך שלילית - האם המשיבות גובות תמורת השירות תשלום בלתי סביר, וזאת שלא כדין. אשר לחלקו השני של התנאי הראשון לאישור תובענה ייצוגית, הסיכוי שהשאלות המשותפות תוכרענה לטובת חברי הקבוצה - מילות המפתח בלשון החוק הן ,,[...] ,אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה. נוסף על כך, דיון שמתבצע באופן זה אינו יעיל, מכיוון שנוצרת כפילות בין הדיון בגוף התובענה לבין הדיון בבקשת האישור; חוסר היעילות הטמון בכפילות זו גדל מקום בו פונים הצדדים פעמיים לערכאת הערעור. [...] עוד יש לציין כי בירור עיקר התובענה בשלב המקדמי, אך מסכל את מטרת החוק להגן על הנתבעים. כאשר ברור כי אישור התובענה כייצוגית שקול למעשה לקבלת התביעה, הפגיעה במוניטין של הנתבע והסיכון הרב לו הוא חשוף באים לידי ביטוי כבר כשהוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגדו. [...] נוכח כל זאת, אין הצדקה להרחבת היריעה בשלב המקדמי של אישור התובענה הייצוגית. יש להקפיד על בירור התנאים המוגדרים בחוק, והם לבדם.'' (רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פסקה 15 לפסק- דינו של כבוד המשנה לנשיא אליעזר ריבלין [פורסם באר"ש, 05.07.2012; להלן: פרשת עמוסי]; ההדגשות בהחלטה זו אינן במקור אלא אם צוין אחרת) האיזון המדובר נועד להבטיח שהרבים לא יהססו לפנות לבית המשפט כשיש הצדקה לכך, ובה בעת - שלא תאושרנה תובענות חסרות בסיס (רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, פסקה 41 לפסק-דינה של כבוד השופטת דפנה ברק-ארז [פורסם באר"ש, 11.04.2013; להלן: פרשת מגדל]). משכך, כלשונו של בית המשפט העליון - ,,[...] נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד - כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית[...]. המבחנים לאישורה של תובענה ייצוגית הם מחמירים מאלה שעל-פיהם נבחנת בקשה לסילוק על הסף של תביעה רגילה. על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב - משפטית ועובדתית - האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית [...]. מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית [...].'' (שם) 3. אגש אפוא, כפי שהדין מצווה, לברר אם יש בנמצא אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות לחברי הקבוצה תוכרענה לזכותם. פרט 34 לתוספת השנייה לתקנות הדואר, שעליו המבקשת מבססת את טענתה כי מחיר השירות אינו חוקי, קבע בזמנים הנוגעים לתובענה את התעריף הזה: ,,הזמנת מסר ממאגר מידע שיטת התשלום חיוב תשלום חשבון במזומן או הטלפון בכרטיס אשראי 34.1 בגישה ישירה של החברה למאגר המידע 16.10 10.90 בתוספת תשלום לבעל המאגר בשיעור שנקבע 34.2 באמצעות אחר שהוא בעל גישה למאגר המידע 16.10 10.90 בתוספת תשלום לבעל המאגר ולבעל הגישה לו, בשיעורים שנקבעו 34.3 משלוח המסר למזמין השירות שיעור התשלום הקבוע בתקנות אלה, לפי סוג המשלוח, שביקש מזמין השירות ויעדו'' באיזה מאגר מידע מדובר - סָתם מחוקק המשנה ולא פירש. לטענת המשיבות, תעריף כזה נקבע עוד בשנת 1995, בימי רשות הדואר שבמקומה באו עם היווסדן, ונקב את המחירים לקבלת דוח מרַשם החברות בפקסימילֶה או בטלקס (לימים גם בדואר אלקטרוני) (ראו נספח 1 לתשובה לבקשה). דוחות כאלה, הן מציינות, ניתן להזמין במוקד הטלפוני שמשיבה 1 מפעילה או באתר המרשתת שלה. מכאן שאין לראות בתעריף זה את תעריף השירות - אליבא דמשיבות - שהרי ברי כי מתקין התקנות לא הביא בחשבון את עלותו של שירות שלא היה מסוגל לחזות כי יחל להינתן שנים מספר לאחר שקבע את שקבע. לעומת המשיבות המבקשת מבקשת לקבל, גם כן על סמך תעריף זה, כי בעד השירות היו הללו זכאיות לגבות סכום מקסימלי של 10.90 ₪ (כשהתשלום במזומן או באשראי) ועוד 10 ₪ - אגרת העיון במאגר המשכונות, שסכומה נקבע בפרט 4 לתוספת השנייה לתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון), התשנ"ד-1994 - דהיינו 20.90 ₪ לכל היותר. אזכיר כי השירות עולה ללקוח 81 ₪, ולהערכתה של המבקשת, בכל פעם שהוא ניתן המשיבות מתעשרות שלא כדין בסך של 60.10 ₪. המשיבות מסתמכות על פסק-הדין בת"צ (מחוזי ת"א) 2464/07 בן הרוש נ' ,,חברת דואר ישראל'' בע"מ (פורסם באר"ש, 07.09.2010). אותה פרשה סבה על שירות נוסף שהמשיבות מספקות, הזמנת נסח מלשכת רישום המקרקעין. גם שם טען המבקש כי זו ,,הזמנת מסר ממאגר מידע'' וכי המחיר שנגבה גבוה מהקבוע בחוק הדואר ובתקנותיו, אף שהמשיבה החלה לספק אותו לא מכוחם, אלא לאחר שזכתה במכרז שפרסם משרד המשפטים בשנת 2001. בית המשפט, אשר דחה את הבקשה, סבר כי אין להחיל תעריף אחד על שירותים של שליפת נתונים ממאגרי מידע שונים. הוא אימץ את גישת המשיבה והצר את הגֶּדר ,,הזמנת מסר מאגר מידע'' כך שייכלל בו רק השירות שהעניקו המשיבות כשנקבע בראשונה התעריף שבתקנות - שליפת דוח מן המאגר של רשם החברות. לכאורה פירוש זה סותר את כלל הפרשנות הראשון, שמורֶה לפרש את דבר החיקוק לפי לשונו. כמדומתני, לשון תקנה 2 לתקנות הדואר בהירה ואינה משתמעת לשתי פנים, ולפיה המשיבות מצוּות לגבות תמורת שירות שנמנה בתוספת השנייה לתקנות את הסכום הנקוב בתוספת. מתקין התקנות לא סייג בשום דרך את המילים ,,הזמנת מסר ממאגר מידע'', לא הבחין בין מאגרים שונים ולא הוסיף לפרט 34 לתוספת השנייה סעיפי משנה ברוח זו. הסכום הנקוב על-יד ההגדרה הוא אחד ותלוי רק בשיטת התשלום, יהא טיבו של המסר המוזמן אשר יהא. אם נראה למחוקק המשנה כי יש לצמצם את ההגדרה הרחבה, ראוי שיגדיר בהֶדיא לאיזה מאגר מידע בדיוק התקנה נוגעת. בצד כלל הפירוש המילולי עומד על שתי רגליו הכלל בדבר הגשמת התכלית המונחת בבסיסו של החוק, אך אותה תכלית ,,[...] חייבת להתיישב עם אחת המשמעויות הלשוניות של הטקסט[...]'' (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים ,,מכבי'', פ"ד נב(2) 638, 646ז [1998], כפי שצוטט בע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין, חיפה נ' פוליטי, פ"ד סב(4) 280, 302ז [להלן: פרשת פוליטי]), ובל נשכח: ,,אין ליתן למילות החוק משמעות שאין הן יכולות לשאת. השופט מפרש טקסט שנוצר על ידי המחוקק וגם הגשמת מטרה, נעלה ככל שתהיה, מחייבת נקודת אחיזה ,ארכימדית' בלשונה של החקיקה. [...]'' (פרשת פוליטי, עמ' 303ג) הואיל ועודנו דנים בבקשה לאישור התובענה הייצוגית, ולא הונחה לפני בית המשפט תשתית ראיות מספקת אשר ניתן לדלות ממנה את התכלית שנועד התעריף שנקבע בתקנות להגשים - למשל, קביעת המחירים להזמנת דוח מרשם החברות ותו לא - אסתפק באמירה כי אפשר שלשון התעריף אשר בפרט 34 לתקנות הדואר תפורש כפשוטה וייקבע כי שליפת נתונים מרשם המשכונות עונה להגדרה של ,,הזמנת מסר ממאגר מידע''. קביעה כזאת תביא למסקנה כי המשיבות לא היו רשאיות לגבות בעבור השירות סכום העולה על הקבוע בפרט 34. על כל פנים השירות אינו נכנס בגדר ,,שירותי דואר'' או ,,שירותי דואר בסיסיים'' שבסעיף 1, סעיף ההגדרות, לחוק הדואר. סעיף 37(א) מסמיך את שר התקשורת לקבוע בְתקנות, באישורו של שר האוצר, תעריפים לרשימה סגורה של שירותים שמספקים משיבה 1 וכל מי שקיבל רישיון כללי מכוח אותו חוק. אלו מנויים בתוספת לחוק, ורובם ככולם משלוחים של דברי דואר למיניהם. סעיף 37(ג) לחוק הדואר, הסעיף הנוסף שתקנות הדואר הותקנו מכוחו, הוא אחד הסעיפים העוסקים במחירי השירותים שלא ניקבו בחוק ברחל-בתך-הקטנה, וזה לשונו: ,,השר, באישור שר האוצר, רשאי לקבוע בתקנות את התשלומים בעד שירותים שבעל רישיון כללי נותן ואינם מנויים בתוספת; אולם אם נכח [כך במקור - ש' א'] השר כי קיימת תחרות במתן שירות מהשירותים האמורים, רשאי הוא להתיר לבעל רישיון כללי לגבות בעדו תשלום סביר וההוראה בדבר הקביעה בתקנות לא תחול; השר יודיע לוועדה על מתן היתר כאמור. [...]'' ברם כאמור, בראות עיני המשיבות הסמכות לקבוע את מחיר השירות כלל אינה שאובה מן הסעיפים האלו, כי אם מסעיף 37(ו) לחוק הדואר, שלפיו ,,האמור בסעיף זה אינו גורע מסמכות בעל רישיון כללי לגבות תשלום סביר בעד שירות שלא נקבע לו תשלום כאמור, והוא כשאין חובה על פי חיקוק ליתן אותו שירות. בעל רישיון כללי ימסור לשר, לפי דרישתו, דיווח על התשלומים שגבה לפי סעיף קטן זה.'' תימוכין מסוימים לטענתן זו של המשיבות הגיעו מכיוונו של משרד התקשורת, לאחר שביקשתי את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה. המדינה הגישה הודעה (בקשה מס' 14 בתיק האלקטרוני), מאוחר יותר הודעה נוספת ובה עמדה ראשונית (בקשה 21), וכשנה אחר-כך - נייר עמדה מפורט שאליו אדרש עוד בהמשך. כבר בראשית הדרך ראה משרד התקשורת, שהוא המְאסדר, לציין (שם, סעיף 4) כי מחיר השירות לא נקבע בתקנות הדואר. הן במסמך הראשון הן בשלישי צוין סעיף 37(ו) לחוק הדואר כמקור למחיר שנקבע. לצורך הדיון אפסע כמה צעדים בדרך זו, שתחילתה בהנחה שהשירות אינו בבחינת ,,הזמנת מסר ממאגר מידע''. נקודת המוצא הזאת אינה מובילה מניהּ וביהּ למסקנה שהמשיבות נוהגות כשורה. אכן סעיף 37(ו) לחוק הדואר מתיר למשיבות לקבוע את מחירו של שירות שהמחוקק לא חייב אותן לספק, אם המחוקק לא עשה זאת בעצמו. ואמנם כיוון שהמבקשת לא הצביעה על חובה המוטלת על המשיבות על-פי חיקוק ליתן את השירות, יש לומר לפי אותה הנחה כי אותו סעיף חל. אך מצוותו המפורשת היא שהלקוחות יחויבו ב,,תשלום סביר'', ואם בכך לא סגי, הוראה דומה מופיעה גם בסעיף 53.1 לתנאי הרישיון של משיבה 1: ,,היה בעל הרישיון רשאי לספק שירות אשר לא נקבע לו תעריף בתקנות[...], ידרוש בעל הרשיון בעדו מחיר סביר, ויציע את השירות בתעריף שווה, לפי סוג השירותים; על אף האמור, רשאי בעל הרשיון לקבוע הנחת כמות מהתעריף שנדרש כאמור וכן הנחה בגין צירוף קובץ מענים למשלוח או הדפסת ברקוד, ובלבד שהנחות אלה יינתנו באופן אחיד לכל מקבלי השירות. בעל הרשיון יודיע למנהל [מנכ"ל משרד התקשורת או מי שהוסמך מטעמו - ש' א'] את התעריף שנקבע כאמור, לפני כניסתו של התעריף לתוקף, ויפרט בכתב את אופן חישוב התעריף שנקבע.'' אם גם המחוקק, בסעיף 37(ו) לחוק הדואר, וגם המאסדר, בסעיף 53.1 לרישיון, חייבו את המשיבות לגבות תמורת השירות מחיר סביר, נותר לנו לבחון אם קיימת אפשרות סבירה שתתקבל טענת המבקשת כי המחיר אינו סביר ואינו הוגן. כעת אפרט מדוע גם על סמך התזה שהשירות ו,,הזמנת מסר ממאגר מידע'' אינם היינו-הך יש לקבל את הבקשה. 4. הטענה כי מחיר השירות בלתי סביר נשענת על שני אדנים עיקריים. האחד הוא ההפרש הגדול בין אותו מחיר ובין האגרה שרשם המשכונות גובה. האחר הוא האופן שבו נתקבלה ההחלטה להתקשר עם אין-אפס. המשיבות לא הכחישו כי אותה חברה, אשר העלתה לפניהן את הרעיון לספק את השירות, לא נדרשה להתמודד במכרז בטרם החלה את שיתוף הפעולה עמן. המבקשת גורסת כי לא זו בלבד שהמשיבות הסתפקו בנתונים שהציגה להן אין-אפס, אלא שהן גם טרחו להודיע למשרד התקשורת על ההתקשרות רק לאחר מעשה. ברע"א 2616/03 ישראכרט נ' רייס, פ"ד נט(5) 701 (2005) (להלן: פרשת רייס) עמדה כבוד השופטת (כתוארה אז) מרים נאור על הקשיים שלפיהם ניצבים התובעים בשלב הראשון של הדיון בתיקים מעין זה: ,,[...] לא אכחד כי מי שמבקש להגיש תובענה ייצוגית המבוססת על מחיר לא הוגן נוטל על עצמו, לעתים, משימה שאינה פשוטה כלל ועיקר'', וביתר פירוט תיארה - ,,[...] לתובע הפוטנציאלי אין נתונים בדבר עלויות, רווחים, סיכונים וכיוצא באלה של המשיבים. ממילא [...] קביעת קו הגבול בין מחיר הוגן למחיר שאינו הוגן קשה היא. אני מוכנה לקבל שלא צריך להציג קו גבול ,מדויק', אך יש לבסס לכאורה, כבר בשלב הראשון, את אי-הוגנות המחיר.'' (שם, עמ' 716ד-ה) גם את הדרכים להתגבר על המכשולים סלל בית המשפט העליון. דוגמה אחת היא הגשת ,,[...] חוות-דעת כלכלית היפותטית בשאלות כמו מה העלויות [...], מה הסיכונים ומה הרווחים וכל כיוצא באלה, וכפועל יוצא מכך מדוע המחיר המונופוליסטי איננו לכאורה מחיר הוגן'' (שם, מול אותיות השוליים ו-ז). באותו פסק-דין הוזכרו גם שני מבחנים שאימצו בתי המשפט באירופה אשר עשויים לסייע בַקביעה עד כמה המחיר הוגן: ,,[...] יש מבחן הבודק את ההפרש בין עלויות הייצור של המוכר למחיר המכירה. אם ההפרש (המהווה את הרווח של המונופולין) הוא מוגזם - המחיר הוא בלתי הוגן. [...] מבחן נוסף הוא מבחן ההשוואה בין מחירים שגובה חברה אחרת עבור מוצר זהה או דומה בשוק אחר. [...] בית-המשפט קבע כי מקום שבו השוואת מחירים מוכיחה כי מחירים במקום אחד גבוהים באופן משמעותי מאלה שבמקום אחר, ואין טעמים אובייקטיביים להפרשים, הדבר יכול לשמש כאינדיקציה שנגבו מחירים בלתי הוגנים. [...]גם מבחן זה מעורר בעיות לא פשוטות: לא תמיד יש אפשרות להשוות למוצר דומה בשוק ששוררים בו תנאים דומים. מכל מקום, שני המבחנים שנזכרו (ואחרים) אינם מתווים קו ברור לעניין ,מחיר הוגן' או לעניין גובה הנזק, שהרי נותרות השאלות מהו גובה הרווח ה,מותר' למונופולין, ומהו ההפרש בין מחירים של חברות דומות, שמעליו נחשב המחיר ל,בלתי הוגן'.'' (שם, עמ' 712ו-713ב; ההדגשה במקור) אם כן גם המבחנים האלה אינם חפים מפגמים, ובפרשת רייס שימשה העובדה שהתובע לא תמך את בקשתו בחוות דעת טעם מרכזי בהחלטה שלא לאשר את התובענה הייצוגית. המשיבות מוצאות שלל רב בעובדה שגם המבקשת דכאן, אשר נעזרה במבחנים דלעיל בטיעוניה, לא עשתה כן. לגבי דידי, בכל-זאת עלה בידיה לדלג מעל המשוכה שלפניה בשלב זה של הדיון: הוכחת האפשרות הסבירה שתתקבל טענתה כי מחיר השירות אינו סביר. זאת אנמק עתה. 5. כזכור, מי שיזמין כיום את השירות ישלם למשיבות 81 ₪ (מתוכם 10 ₪ אגרה לרשם המשכונות). אם יבכר לברר אצל רשם המשכונות ישירות אם הרכב ממושכן, יוכל לעשות זאת דרך המרשתת תמורת עשרה שקלים, או בעזרתו של פקיד בשר-ודם תמורת כ-31 ₪. אם נניח פעם אחת על כף המאזניים את הבדיקה המקוונת שרשם המשכונות מציע, ופעם שנייה את הבדיקה על-ידי פקיד, ובשתי הפעמים נשקול אותן כנגד השירות - פעמיים נמצא כי המחיר שהמשיבות גובות גבוה יותר בשיעור ניכר. מתוך העמלה בסך 71 ₪, אשר נותרה ללא שינוי, נכנסים לקופת המשיבות רק כעשרים ש"ח, אך מחיר השירות הכולל מורכב גם מהנתח שבו אין-אפס זוכה, שסכומו כ-47 ₪. יוצא כי עלות הבירור על-ידי פקיד של רשם המשכונות נמוכה פי שניים וחצי ממחיר השירות. הפרש גדול אף מזה נקבל אם נניח שהלקוח גלש לאתר של רשם המשכונות ולא ניגש ללשכתו. הפעם נקבל כי סך 81 ₪ שהמשיבות מחייבות בו את הלקוח גבוה פי שמונה מעשרת השקלים שיש לשלם לרשם המשכונות. נדמה כי יש בפערים שצוינו לעיל כדי לעורר תמיהה שמא המחיר אשר המשיבות גובות גבוה מהמחיר הסביר בנסיבות העניין. כך סבר גם הסמנכ"ל הבכיר לכלכלה במשרד התקשורת: ,,[...]במיוחד נוכח העובדה שחברת הדואר גובה תשלום שהינו גבוה בכ-700% מהאגרה שגובה רשם המשכונות עבור שירות דומה בעיקרו [...], נראה על פניו כי המחיר אותו גובה חברת הדואר אינו עומד במתחם הסבירות'' (סעיף 6 למכתב לממלא מקום המנכ"ל של משיבה 1 מיום 21.08.12, נספח לתצהיר גילוי המסמכים שצורף ל,,הודעה לבית המשפט הנכבד'' מטעם המבקשת, בקשה מס' 22 בתיק האלקטרוני). בנקודה זו המשיבות מחדדות שכדי לגשת למאגר המידע של רשם המשכונות ולספק את השירות נחוצות להן מערכת מסוימת ותשתית מתאימה, ואלה כרוכות מן הסתם בהוצאות. כחיזוק הן מגייסות את עמדתו המתוקנת של אגף הכלכלה במשרד התקשורת, אשר צורפה לעמדה מטעם המדינה שהוצגה עם התקדמות ההליך (בקשה מס' 28). שם, על-פי הטענה, נבדקה עלות השירות לחלקיו; המסקנה הייתה שבהתחשב בעלות כוח האדם, העמלה הנותרת בידי המשיבות אינה חורגת ממתחם הסבירות, והוא הדין בזמן הדרוש לבדיקה ולמתן הסבר, במספר העובדים שעוברים הדרכה בכל שנה, במשך הדרכתם ובעלות המערכת וההדפסה. עם זה הוסף: ,,[...] רק רכיב אחד (המהווה כ-50% מתעריף השירות) מתוך הארבעה מעלה שאלה אודות סבירותו, וזאת בסדר גודל של כ-25% (המהווים כ-10 ₪ מהתעריף בעד השירות)[...]'' (שם, סעיף 4). אותו רכיב שמעלותו היה ניתן לחסוך רבע, לדעת משרד התקשורת, הוא העמלה שגובה אין-אפס. הוא פירט: ,,[...] בחינת הממשק שמבצעת חברת ,אין אפס' בין אתר רשם המשכונות ומסופי חברת הדואר מצביעה על כך שמדובר בפעולה לא מורכבת מבוססת WEB. מבחינה שביצע משרד התקשורת אל מול חברת הדואר ולאחר התייעצות עם [...] מומחה לענייני מערכות מידע ותקשורת נתונים, עולה כי כיום דרישות חברת הדואר מחברת אין אפס נוגעות בעיקר לענייני אבטחת מידע. על מנת לספק את השירות לאור תנאי חברת דואר ישראל בנתה אין אפס מערכת חומרה עם מפרט נרחב מאוד תוך שימוש ברישיונות יקרים, דבר שהביא לכך שעלויות חברת אין אפס נראות כחריגות ביחס לפעילות החברה. [...]'' (שם, סעיף 2.4.6) כן נכתב כי אף-על-פי שהרווח הגולמי הממוצע של המשיבות גבוה, הפחתתו תוריד את מחיר השירות ,,בשקלים בודדים בלבד'' (שם, סעיף 2.4.5). בשלב שבו אנחנו מצויים איני רואה מקום לעסוק בשאלה אם יש להוזיל את מחיר השירות בעשרה שקלים לכל הפחות, כפי שעלה מחוות דעתה של המדינה, או בסכום אחר. העת לכך תגיע כאשר תידון התביעה לגופה; אז, יש להניח, יגישו הצדדים חווֹת דעת של מומחים. בינתיים מספיק כי מחומר הראיות אשר כבר הוגש עולה האפשרות שתתקבלנה הטענות כי חלקה של אין-אפס בשירות אינו מצדיק את גובה העמלה שהיא מקבלת, וכי מחיר השירות אינו הוגן ואינו סביר. אפשרות כזו החלה להסתמן בעדותו של ברוך לאונארונס, מנהל התכנון העסקי במשיבה 1. זה הסבּיר כי התשלום שאין-אפס מקבלת בכל פעם שהשירות ניתן נראה למשיבות סביר (עמ' 38 לפרוטוקול הדיון, שורות 29-30; עמ' 39, שורות 1-2), וכשנשאל אם הנתון היחיד ששימש לחישוב היה סכום ההשקעה שהציגה אין-אפס ענה: ,,[...] ביזנס מתנהל ככה ששני שותפים באים יחד, יש להם איזשהו רעיון. רעיון... אני חייב להגיד: רעיון טוב. וכל אחד יודע את העלויות שלו, כל אחד מכיר את המטבח שלו. מביא בחשבון כמה עולה זה, כמה השקעתי בזה. נראה לנו, הדבר הזה, כפי שכבר אמרתי, נראה לנו סביר'' (עמ' 39, שורות 6-9). כך! הוא הוסיף כי התחשיב כולל גם את העלויות השוטפות (שם, שורה 14), וכשהתבקש להרחיב העיד: ,,ת: אין-אפס, הוא איש עסקים. הוא יודע לתמחר-- [...] ת: באו ג'נטלמנים עם רעיון, הם הודיעו לנו מה הם הולכים להשקיע. אנחנו סיכמנו מה מעבר לזה אנחנו ניתן - ייעוץ ופענוח. והדרכה, כמובן, כי הם מדריכים את הנציגים שלנו, ובהתחשבות ככה, על כל הדברים הללו, ראינו שארבעים שקל זה לא מופרך. זה לא משהו... בלתי סביר.'' (שם, שורות 20-29) ולשאלה מדוע דווקא הסכום שבו נקבה אין-אפס ולא יותר השיב: ,,באותו רגע זה נראה לנו סביר-- עובדה שהם הסתפקו[...]'' (שם, שורה 31). אלא שהמשיבות אינן מנהלות בית עסק פרטי, ואפילו כאלה נוהגים לבקש יותר מהצעת מחיר אחת. לא יהיה מופרך להניח שאילו נבחרה ספקית השירות במכרז היה מחיר השירות ללקוחות נמוך והוגן יותר, וכל זה נאמר מבלי להכריע בשאלה אם חלה חובת המכרזים לפי חוק. במאמר מוסגר יצוין כי במסמך מיום 15.02.09 (נספח לתצהיר גילוי המסמכים שהגישה התובעת) החליטו המשיבות לאשר את ההתקשרות עם אין-אפס ללא מכרז בנימוק התמוה ש,,אין מדובר בעסקה לביצוע עבודה או לרכישת שירותים''. גם משרד התקשורת סבור, כפי שעלה מעמדת המדינה האחרונה (סעיף 5), כי על המשיבות להקדים ולבחון אפשרות ליציאה במכרז כדי לתת הזדמנות לחברות שונות במשק לספק את התשתית למתן השירות, ולהגביל כל התקשרות כזאת בזמן. זאת ועוד: גם אם תתקבל עמדתה של אין-אפס באשר להשקעה שהשקיעה בפיתוח התכנה ובהקמת תשתית התקשורת, לא ישתנה הרושם כי הנתח שהיא גוזרת ממחיר השירות מופרז ובלתי סביר. המצהיר מטעם אין-אפס הצהיר כי נדרש ממנה סכום של 1.5 מיליון ש"ח (סעיף 10 לתצהירו). אם נחלק את סכום ההשקעה ב-41 ₪ נקבל מנה הקרובה ל-36,000, מספר הפעמים שיש ליתן את השירות כדי להחזיר את ההשקעה. אליבא דמבקשת, בישראל מועברת מיד ליד הבעלות על כלי רכב כ-700,000 פעם בשנה אחת. ההנחה השמרנית שרק בעשרה אחוזים מהפעמים התבקש השירות מגלה שבחצי השנה הראשונה להפעלתו השיבו ההכנסות את הסכום שהושקע לטענת אין-אפס, מה שמותיר את השאלה אם סביר להוסיף ולגבות מהלקוח מחיר זהה לאחר מכן על כנה. להשלמת התמונה, יש להפנות לעדותו של יובל מיוסט, מי שעד לתחילתה של שנת 2009 כיהן כמנהל הפיתוח העסקי באגף השיווק של המשיבות וביוני אותה שנה החל לשמש מנכ"ל אין-אפס (עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 25; עמ' 57, שורות 1-3). דבריו, שלפיהם הוצאותיה השוטפות של אין-אפס זעומות (עמ' 57, שורות 19-32), מחדדים את המחשבה שהתשובה לאותה שאלה שלילית. למותר לציין כי החישובים כאן ראשוניים בלבד, וכל תכליתם לעזור בבחינת השאלה עד כמה סבירה האפשרות שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה. קרוב לוודאי, כאמור, שבשלב הבא של ההליך יציג כל אחד מהצדדים חוות דעת כלכלית אשר תתבסס על נתונים מדויקים יותר. 6. לא החוזה שנכרת עם אין-אפס ולא התוספת לו היו ידועים למבקשת קודם שהוגשה תשובת המשיבות לבקשה. גם אחרי שגולה החוזה לא היה ניתן ללמוד ממנו דבר, באשר רובו ככולו הושחר. נוסף על כך הנתונים הכספיים הנחוצים כדי לבחון אם מחיר השירות סביר, ובכללם הרווח המופק ממנו, היקף הפעילות של המשיבות בשוק והחלוקה המדויקת בין הגורמים השונים, לא נחשפו לפני המבקשת די הצורך. בפרשת מגדל חיוותה כבוד השופטת ברק-ארז דעתה: ,,[...] במישור העקרוני, אף אני סבורה שהבחינה הלכאורית בשלב אישורה של התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה.'' (פסקה 59 לפסק-דינה) גם בנסיבות המקרה שלפניי ראוי להתחשב בקושי שעמד בדרכה של המבקשת, אשר חסרה את הקלפים שהמשיבות מחזיקות קרוב לחזה. אמת נכון הדבר, היא לא ביססה את טענתה על חוות דעת שתראה - ולוּ להלכה - כי מחיר השירות אינו סביר, אבל בנסיבות המקרה דנן נוכחנו גם בלעדיה בקיומה של האפשרות הסבירה שכך ייקבע: ראשית, בין אותו מחיר ובין האגרה שיש לשלם לרשם המשכונות תמורת בדיקה של פקיד קיים הפרש משמעותי. שנית, אגף הכלכלה במשרד התקשורת הגיע למסקנה שהרווח הגולמי הממוצע מהשירות גבוה יחסית ושהמשיבות היו יכולות להשתמש במערכת מחשב אשר עלויות החָמרה והתחזוקה שלה זולות ב-25 אחוזים לפחות. לכך אני מצרפת את אופן ההתקשרות עם אין-אפס, מבלי שהמשיבות בדקו את רכיבי התמחיר שלה ובלא שהצעתה הושוותה להצעות של חברות מתחרות - עובדה שאף היא תומכת בטענה כי הלקוח היה יכול ליהנות ממחיר נמוך מזה שבפועל אילו נערך מכרז. לכל זה ניתן להוסיף, למעלה מן הצורך, כי הדעת נותנת שמחיר השירות היה יכול לרדת במשך הזמן, עם השבת כל ההשקעה בפיתוח המערכת או חלקה. בצרפי יחד את כל הנימוקים הללו, שוכנעתי כי יש אפשרות סבירה שתתקבל טענת המבקשת כי המשיבות גובות מלקוחותיהן מחיר בלתי סביר בעבור השירות, וזאת שלא כדין. אם נגבה מחיר שאינו סביר, יש גם אפשרות סבירה שתתקבל הטענה כי המשיבות הפרו חובה חקוקה ועשו עושר ולא במשפט. מאחר שגביית מחיר סביר תמורת שירותים היא חובה על-פי חוק הדואר ועל-פי הרישיון שהוענק למשיבות, בלאו הכֵי אין צורך להכריע בשלב זה אם המשיבות בעלות מונופולין, ואֵי-לכך אין להידרש לשאלה אם ניצלו מעמדן לרעה לפי חוק ההגבלים העסקיים. 7. בחקירתה הנגדית אישרה המבקשת את טענת המשיבות כי שתי חברות המתחרות בהן גובות מחירים קרובים לשלהן על שירות דומה, אבל הוסיפה ,,[...] שחברת הדואר היא חברה ממשלתית. בתור חברה ממשלתית, היא צריכה לתת מחירים הוגנים. גם מעצם היותה מונופול ומעצם העובדה שאני קהל שבוי. אני לקוח, לקוח שבוי - שלה. [...]'' (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 22-24). הצדק עמה בטענתה (ראו סעיף 2 לסיכומים מטעמה) כי עיתוי הבדיקה משמעותי וכי עדיף לבדוק אם הרכב ממושכן בד-בבד עם העברת הבעלות עליו, אשר נהוג לעשותה בסניף הדואר. בימינו הגלישה במרשתת אפשרית גם במכשירים ניידים; בזמן העברת הבעלות ברכב ניתן אפוא לערוך בדיקה באתר של רשם המשכונות, למשל, באמצעות סמארטפון או מחשב, ובאופן כזה לעקוף את הצורך להסתייע באשנבאי שמעבר לדוכן. ואולם התשלום באינטרנט מתבצע על-פי רוב בכרטיס אשראי, ואילו המשיבות מאפשרות את רכישת השירות במגוון אמצעי תשלום (עדות מיוסט בעמ' 67 לפרוטוקול, שורה 4). לבריות שאין ברשותם מכשירים המתחברים לאינטרנט ולמי שאינם ששים למסור את פרטי כרטיס האשראי שלהם במרחב הקיברנטי אין מנוס מהיזקקות לשירות באותו רגע קריטי (ראו עמדת המדינה האחרונה, נספח א, עמ' 2, ה"ש 1), ולפחות בהם ניתן לראות לקוחות שבויים של המשיבות. ודוק: אם מתחרותיהן של המשיבות מחייבות את לקוחותיהן במחיר דומה לזה שהן גובות, גם בכך אין כדי להועיל למשיבות, שכן עליהן מוטלת החובה שבחוק לגבות מחיר סביר והוגן בעד השירות. בהקשר זה אַפנה את הזרקור לבג"ץ 4748/08 חברת דואר ישראל בע"מ נ' שר התקשורת (פורסם באר"ש, 05.02.2009), הליך שבו טענה משיבה 1 נגד תנאים ברישיון שניתן לה כי הם בלתי סבירים ונקבעו בחוסר סמכות. בעניין חלקם (לרבות סעיפים 53.1-53.2) קבלה כי ההחלטה להאחיד את מחירי השירותים שלה אינה מידתית ופוגעת בזכות הקניין ובחופש העיסוק (ראו נספח 8 לתשובה לתשובה לבקשה). נפסק כי לא נפל פגם בפעולתו של השר, ,,[...] שכל כולה נועדה להבטיח יכולת פיקוח על התנהלות העותרת, מתוך ראיית טובתו של הציבור והצורך להעניק לו שירות מיטבי ובעלות סבירה'' (נספח 9). יודגש שלצורך הכרעתי לא נדרשתי לקבוע בשלב הזה מסמרות בשאלה אם עניין לנו ב,,הזמנת מסר ממאגר מידע'', שאז מרכיב העמלה במחיר השירות צריך לעמוד על 11.70 ₪ (נכון להיום). ושוב אוסיף שאם משרד התקשורת מחזיק בדעה שהשירות מסופק מכוח סעיף 37(ו) לחוק הדואר, טוב יעשה אם ישקול את תיקונו של פרט 34 לתוספת לתקנות הדואר כך שיובהר מהו מאגר המידע שהתעריף חל עליו. 8. לקראת סיום אדון בטענה כי השירות כולל גם פענוח של המידע שהתקבל מרשם המשכונות וכי אין-אפס הקימה מוקד לשירות הלקוחות גם לאחר מסירת הדוח - מה שלשיטת המשיבות מבדיל את השירות מ,,הזמנת מסר ממאגר מידע'' סתם. את המוקד המשיבות מביאות כהצדקה נוספת לגובה המחיר, ובו, לגרסתן, נציגי אין-אפס מסבירים ללקוחות כיצד להתמודד עם שגיאות בדוחות של רשם המשכונות ומספקים להם ביאורים והסברים לאן בדיוק לפנות כדי להסיר משכון שרשום על הרכב (ראו עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 16-19; עמ' 61, שורות 6-16). מקובלת עליי עמדת המבקשת, שלפיה בדרך כלל האינטרס לדעת אם רכב ממושכן הוא של האדם המתעניין ברכישתו; הוא מזמין השירות, ואילו המוקד מטפל בכלל במי שמציעים את כלי הרכב למכירה. אכן מיוסט העיד (עמ' 61, שורות 21-22) כי על השירות משלם קונה הרכב. המצהירים מטעם המשיבות ואין-אפס הפנו בתצהיריהם לתכתובת דואר אלקטרוני כדוגמה לפניות מאת לקוחות לנציגי השירות של החברה (נספחים 7 ו-3, בהתאמה). כשהוצגו המסמכים ללאונארונס הוא העיד שאלה לא דוגמאות לסיוע שניתן למי ששילמו על השירות (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 11-12). עיון מעמיק בגיבוב המכתבים מגלה כי הם הוחלפו בין עובדיה של אין-אפס בעניין תקלות שונות, ובפנייה האחת מאת מוכר רכב - שאף היא הגיעה לאין-אפס על-ידי נציג של המשיבות ולא במישרין - נראה שהעזרה ניתנה לו (ישירות) ולא למי ששילם בעד השירות, הרוכש. פניות אחרות נגעו בין השאר לטעויות אנוש כמו הקלדה של מספר רישוי שגוי. אלה תקלות שבאחריות המשיבה, אשר פתרונן אינו יכול להיחשב ייעוץ. בעדותו תיאר מיוסט מצב כזה: ,,[...] יש מקרים שאנחנו פונים לרשם המשכונות. ללקוח אין המיומנות לפנות לרשם המשכונות כמו שלנו. אני אתן לך דוגמה [...]. לקוח מבצע בדיקה על רכב שמספרו כך-וכך. ורשום בבדיקה שזה רכב מסוג סובארו. והוא קנה פיאט. [...]'' (עמ' 62, שורות 8-11) אך מטבע הדברים, מקרים כאלו הם היוצאים מן הכלל. גם בהנחה שכאשר הם קורים אין-אפס מעניקה ייעוץ והכוונה לצורך הסרת המשכון, ברי כי הם מכוונים למי שזקוק להם - המוכר ולא הקונה, שחויב בתשלום למשיבות בעבור השירות (עדות מיוסט בעמ' 61, שורות 17-20). כמו-כן לא ברור לאיזה פענוח מכוונים דבריהן של המשיבות. בהשוואת הדוח שהן מפיקות לדוח של רשם המשכונות אין ניכרים הבדלים של ממש: משני המסמכים אפשר ללמוד על נקלה אם כלי הרכב ממושכן, אם לאו. לאונארונס התחמק בחקירתו הנגדית מתשובה ישירה כשנדרש להסביר על מהות הפעולה. לאחר שבא-כוח המשיבות נחלץ לעזרתו והסב את תשומת הלב לנספח 5 לתשובה לבקשה, דוגמה למסך שרואה הפקיד במערכת, הפנה אליו גם העד - אך ללא הועיל, הואיל וכל שנכתב שם על אודות הרכב הוא מספר הרישוי שלו וסטטוס הבדיקה: ,,ממושכן'' (עמ' 47 לפרוטוקול, שורה 29-עמ' 48, שורה 12). נראה שאין בדוח שניתן לקבל בסניף הדואר דבר-מה נוסף על המידע שרשם המשכונות מספק, ואת תוכנו יכול האשנבאי לקרוא בקול ללקוח שמתקשה בקריאת עברית בדיוק כמו הפקיד בלשכת רשם המשכונות. באחד הדוחות שהופקו למבקשת אצל רשם המשכונות (נספח 7 לתשובה לתשובה לבקשה), מלבד הפרטים הטכניים, צוין כי ,,נערך עיון במאגר הממוחשב הארצי של רשם המשכונות ולא נמצאו רישומי משכונות''. אני מאמצת את טענת המבקשת כי המשפט הזה ברור דיו גם בלי ,,פענוח'', וכי ממילא לא קיבלה מן המשיבות ייעוץ או הכוונה בכל פעם שבה קיבלה את השירות, מה גם שהיא עולה בקנה אחד עם הדברים שנאמרו בשיחת טלפון בינה ובין מוקדנית במוקד שהמשיבות מפעילות. באותה שיחה (ההקלטה - נספח 15 לתשובה לתשובה) אישרה נציגת המשיבות כי הדוח ממצה ואינו קשה להבנה, כי על המבקשת לבדוק בו בעצמה אם הרכב ממושכן וכי מעבר לזה אין המשיבות מייעצות ללקוח. נוסף לכך אציין גם את תיק שירות מס' 7, שעניינו ,,זיהוי, בדיקת נתונים ועידכונם, מסירה ומכירה של מידע וטפסים והפקת אישורים'' מכוח הרישיון וסעיף 5א(ג) לחוק הדואר (נספחים 1, 2ב לתשובה לתשובה לבקשה) ושהמשיבות רואות אותו כאחד המקורות לשירות. לפי סעיף 1.6.2.2, הוצע לתת בסניפי הדואר שירותים דומים לשירות, שעיקרם שליפת מידע (מאגר הנתונים הפעם הוא של משרד הפנים) ו,,אשר אינם מצריכים הפעלת שיקול דעת בידי האשנבאי''. במקום אחר, מכתב מיום 04.02.09 מאת מנהל פיתוח העסקים של המשיבות לסמנכ"ל הלוגיסטיקה ויושב-ראש ועדת הרכישות (הנספח האחרון לתצהיר גילוי המסמכים שהגישה התובעת), תואר השירות שאין-אפס מספקת במילים: ,,[...] עיון מקוון במידע ממאגרי מידע של רשם המשכונות וקבלת דו"ח חתום בחתימה אלקטרונית של רשם המשכונות''. גם בסעיף 2 לתוספת לחוזה שהצדדים לו הן משיבה 1 ואין-אפס נכתב כי המשיבה תספק ללקוחותיה ,,[...] שירותי מידע של רשם המשכונות במשרד המשפטים בנוגע לשיעבודים על כלי רכב[...]''. הביטוי ,,שירות מסירת מידע מרשם המשכונות'' שב ומופיע בסעיף 4.1, שבו נקבע מחיר השירות. בשום מקום בתוספת לא נכתב שהשירות כולל גם פענוח. כך או אחרת, אף אם אין-אפס או המשיבות מסייעות ללקוחות בפירוש הדוח וכיוצא בזה, לא הוכח במידה הדרושה בשלב זה כי הדבר קורה לעתים תכופות - מיוסט אף העיד כי הפניות לשירות הלקוחות התמעטו עם הזמן, משום שהאשנבאים בסניפים למדו לכוון בעצמם את הלקוחות (עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 15-16) - ואין בכך כדי לסתור את התמונה המצטיירת כרגע, שלפיה מחיר השירות בלתי סביר לכאורה. 9. כמצוין לעיל, המשיבות מבקשות לקבל שמשרד התקשורת לא התנגד למחיר השירות, וכאן הן מפנות לקורות בימים שבהם נפלה ההחלטה להתחיל ולספק את השירות. במכתב נושא התאריך 06.11.08 לאגף הכלכלה במשרד התקשורת נקבה משיבה 1 את הסכום מפורשות: ,,ע"פ סעיף 53.2 ברישיון הכללי הננו להודיעכם על שינויי התעריפים הבאים שיכנסו לתוקף. במסגרת תיק השירות ,זיהוי בדיקת נתונים ועדכונם מסירה ומכירה של מידע וטפסים והפקת אישורים' (תיק שירות מס' 7) ינתן שירות של מתן מידע על משכון ועיקול כלי רכב. התעריף לשירות יהיה 98 ₪ כולל מע"מ לפעולה כאשר עמלת הדואר לאחר תשלום עמלות ואגרות יהיה 23.66 ₪ לא כולל מע"מ.'' (נספח 2 לתצהיר לאונארונס) בסעיף 53.2 לרישיון נקבע: ,,בעל הרשיון לא יתחיל לספק שירות חדש, שלגביו הודיע השר[...] כי בכוונתו לקבוע לו תעריף לפי סעיף 37 לחוק או לפי סעיף 88י(א)(1) לחוק, בטרם קביעת התעריף בתקנות התשלומים או בתקנות התשלומים של השירותים הכספיים; על אף האמור, רשאי השר להתיר לבעל הרשיון, מראש ובכתב ולתקופה שיקבע השר, לספק שירות חדש בתעריף אשר הוצע על ידי בעל הרשיון, או בתעריף אחר, אף בטרם נקבע לו תעריף כאמור, זאת למעט עניין שירותים המנויים בתוספת לחוק ושירותים כספיים שאינם שירות עזר.'' לפניי העיד לאונארונס: ,,בכל שירות, כשאנחנו קובעים את המחיר, יש לזה מודלים שמחשבים את עלות השירות'' (עמ' 41 לפרוטוקול, שורה 9), ועוד: ,,[...] אנחנו יודעים מה כרוך במתן השירות, ואת הדברים הללו אנחנו מביאים בחשבון. יש אגף שלם של תמחור, שמנתח את כל התהליכים הכרוכים במתן השירות, וכך אנחנו קובעים את המחיר שלנו. עלות-פלוס.'' (עמ' 40, שורות 1-3) על מחיר השירות הנוכחי, שנקבע בעקבות הפחתת האגרה לרשם המשכונות, עדכנו המשיבות את המאסדר ביום 30.05.11 במכתב שכותרתו ,,[...] דיווח על קביעת תעריף לא מפוקח'' (נספח 3 לתצהיר לאונארונס). לגרסתן, שוב לא הגיב משרד התקשורת בדרישה לפעול על-פי תקנות הדואר, וזהו סימן לכך שהתעריף אשר נקבע שם ל,,הזמנת מסר ממאגר מידע'' אינו חולש על השירות ושהמחיר שקבעו לו מוסכם על המאסדר. לעיל ציטטתי את סעיף 53.1 לרישיון שניתן למשיבה 1, שלפי הסֵיפה לו היא מחויבת להעלות עלֵי הדיווח למשרד התקשורת פירוט כדבעי של אופן החישוב. פרט לכך שניירות העבודה של תהליך התמחור לא הוצגו לעיוני, גם לא הוכח להנחת דעתי כי משרד התקשורת זכה לקבל פירוט כזה בחודש נובמבר 2008, כשקיבל את הדיווח. אדרבה, עמדתו הראשונית של הסמנכ"ל הבכיר לכלכלה, כמצוטט לעיל, הייתה כי מחיר השירות גבוה ואינו מניח את דעתו. המבקשת הפנתה גם לסעיף 5א(ג) לחוק הדואר, שעל-פיו המשיבות זקוקות לאישורם המפורש של שר התקשורת ושר האוצר יחד כדי להוסיף שירותים שלא נקבעו מראש. אם עמדת המשיבות לא תאומץ וייקבע כי התעריף שנקבע בתקנות הדואר חל, הן מבקשות לחסות בצלו של סעיף 6 לפקודת הנזיקין: ,,בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן או שנעשה בתחום הרשאה חוקית או מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; בסעיף זה, ,מעשה' - לרבות מחדל.'' ובכן גם אם עומדת למשיבות האפשרות להוכיח כי התקיימו תנאיו של הסעיף, עדיין אין טעם לדון בטענת הגנה זו, מאחר שטרם הכרעתי בשאלה האומנם השירות הוא ,,הזמנת מסר ממאגר מידע''. עוד לא הונחו לפניי ראיות מספיקות כדי שאגיע למסקנה שאותה המשיבות מבקשות שאסיק, ולעת עתה די בקביעתי כי קיימת אפשרות סבירה שתתקבל טענת המבקשת כי מחיר השירות איננו סביר. בשולי הדברים תצוין טענת הגנה נוספת של המשיבות: לקוחות שמזמינים את השירות זוכים לקבל מאין-אפס כרטיס המקנה להם הנחה בסך 27 אגורות לכל ליטר בנזין (99 ₪ בסך-הכול) בעת תדלוק המכונית בתחנות מסוימות שמפעילה אחת הרשתות, וכן חמישה אחוזי הנחה ברכישת מוצרים מסוימים בחנויות הצמודות אליהן (ראו נספחים 2-3 לבקשה). על כך יש לומר שאם יוכח בסופו של דבר כי בעבור השירות נגבה מחיר שלא כדין, העובדה שהמשיבות מעניקות ללקוחות הטבות מהטבות שונות לא תוכל להיחשב תרופה לפגם. 10. ,,כל אימת שקבוצת התובעים מבקשת סעד זהה שמבוסס על מספר עילות חלופיות, די בקביעה כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים באחת העילות ואין הכרח לבחון את סיכויי קבלת יתר העילות''. כך סבר כבוד המשנה לנשיא ריבלין בפרשת עמוסי, מאותו נימוק שהבאתי מדבריו בפתח ההחלטה - שלפיו חוק תובענות ייצוגיות ביקש להגן גם על הנתבע בהציבו את הדרישה לבחון את סיכויי התובענה להתקבל. עם זה ,,[...] אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים באחת העילות[...]'' מצדיקה ,,את חשיפת הנתבע לסיכון שיצטרך לשאת בעלויות הסעד הנתבע, ועל כן מאפשרת את אישור התובענה כייצוגית. משנחשף הנתבע לסיכון זה, על כל המשמעויות הנלוות לכך, אין כל צורך להכריע באופן מקדמי מהם סיכויי התביעה ביחס לכל עילה ועילה'' (פסקה 17 לפסק-דינו; ההדגשה במקור). בהזדמנויות אחרות הבהרתי כי אני מבכרת את דעתו זו על דעתו השונה של כבוד השופט חנן מלצר, שיסודה בתנאי הראשון הקבוע בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר ,,[...] דורש כי בית המשפט ימצא ,שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה[...] או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה שהן (ולא אחת מהן בלבד [...]) יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה'. [...]'' (שם, פסקה (א) לפסק-דינו; ההדגשה במקור; כבוד המשנָה לנשיא מרים נאור השאירה את העניין בצריך-עיון - ראו פסקה 5 לפסק-דינה). לפיכך לא מצאתי מקום להידרש ליתר העילות שעליהן הבקשה מושתתת, כגון אלה שבחוק הגנת הצרכן. 11. שאר התנאים הנחוצים לאישור התובענה התקיימו אף הם בנדון דידן. התובענה הייצוגית היא הדרך ההוגנת והיעילה להכריע בחילוקי הדעות דכאן, ראשית, בשל הרצון לחסוך במשאבים, לפעול ביעילות ולהבטיח שלא תיקבענה קביעות שונות בתביעות אישיות נפרדות. שנית, דומה כי לתביעות מרובות כאלה אין טעם, הואיל וזהו אחד מאותם מקרים טיפוסיים שבהם הסעד שיגיע לכל אחד מחברי הקבוצה אם התובענה הייצוגית תתקבל בסופו של דבר אינו גדול עד כדי כך שהיה טורח לתבוע אותו לחוד (ראו פרשת עמוסי, פסקה 18 לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה ריבלין; רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220, 237ב, ד, 278ב [2003]). אשר לתנאים שבסעיף 8(א)(3) ו-(4) לחוק תובענות ייצוגיות - איש לא טען לפניי כי עניינה של הקבוצה לא ייוצג נאמנה, שלא בתום לב או בדרך הולמת. ס ו ף - ד ב ר נוכחתי כי התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות מתקיימים, ועל-כן אני קובעת כי דין הבקשה - להתקבל. הקבוצה תורכב מכל מי שחויב, משנת 2008 ועד היום, בתשלום למשיבה 1 או למשיבה 2 תמורת הבירור אם נרשם משכון על כלי רכב, וזאת בין שהתקשר בעסקה למכירת רכב (כקונה או כמוכר) ובין שלא התקשר. הצדדים ינסחו מודעה על אישור התובענה הייצוגית ובה כל הפרטים שבסעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות. בתוך שלושים יום מהיום יגישו את הנוסח לאישורי, ועם קבלתו יפרסמו את המודעה ביומונים ,ידיעות אחרונות' ו,גלובס'. לפי שעה תושתנה הוצאות הפרסום על המשיבות. קדם-משפט יתקיים ביום 02.09.14, בשעה 0900. כתב ההגנה יוגש בתוך 45 יום מהיום. אני מורה למשיבות לשלם למבקשת את הוצאות הבקשה, וכן לשלם לה שכר טרחת עורך-דין בסך 40,000 ₪, בצירוף מס ערך מוסף כחוק. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. משכוןדואר ישראל / רשות הדואררכבתביעה ייצוגיתדואר