אכיפת פסק דין שוויצרי בישראל לפני בקשה לאכיפת פסק דין זר שניתן על ידי בית משפט שוויצרי כנגד המשיבים, אזרחי צרפת, אשר בבעלותם, כך נטען, רכוש בישראל. דינה של בקשה זו להידחות, מהטעם שעל פי הוראת סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח - 1958, וכללי המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי, ניתן לאכוף בישראל פסק דין זר רק אם ניתן במדינה שלנתבע זיקה של מגורים (Residence) או זיקה של הסכמה לשיפוט (Submission) ביחס אליה. המשיבים לא התגוררו בשוויץ, ולא נתנו הסכמתם להתדיין בשוויץ, ולפיכך פסק הדין שניתן בשוויץ כנגדם אינו בר אכיפה בישראל. רקע עובדתי 1. בשים לב לסיבה לדחיית בקשת האכיפה, ניתן להציג את הרקע העובדתי הרלוואנטי בקיצור נמרץ: א. כנגד המשיבים ניתן ביום 9.5.2008 פסק דין על ידי בית המשפט לתביעות אזרחיות שבקנטון ווד (canton de Vaud), שוויץ (להלן: "בית המשפט השוויצרי" ו- "פסק הדין השוויצרי" בהתאמה). ב. פסק הדין השוויצרי חייב את המשיבים לשלם לכונס הנכסים של חברה בשם CFM Compagnie Financiere Metropolitaine SA, המצויה בהליכי חדלות פירעון (להלן: "החברה" ו- "כונס הנכסים", בהתאמה) סכומי כסף שונים, המסתכמים, נכון למועד הגשת בקשת האכיפה, על פי האמור בבקשה, בכ- 3,123,944 ש"ח. ג. פסק הדין השוויצרי ניתן מבלי שמי מהמשיבים התייצב לפני בית המשפט השוויצרי, ולאחר שבית המשפט השוויצרי קבע כי הנתבעים קיבלו הזמנה בזמן ועל פי דין. ד. כונס הנכסים המחה את הזכות לתבוע מכוח פסק הדין למבקשים (כתב ההמחאה צורף כנספח ב' לבקשת האכיפה. להלן: "המחאת זכות התביעה"), ומכוח המחאה זו הם הגישו את בקשת האכיפה שלפני. יצוין כי המחאת הזכות ניתנה לתקופה קצובה, שהוארכה עד ליום 31.12.2011. ה. המשיבים אינם תושבי שוויץ (ולטענתם מעולם לא היו תושבי שוויץ), ולא התגוררו בה במועד קיום ההליכים שבמסגרתם ניתן פסק הדין השוויצרי. ו. יצוין כי לאחר הגשת בקשת האכיפה שלפני נקטו המשיבים 1 ו-2 הליכים שונים בשוויץ וזאת במטרה להביא לביטול ההארכה שניתנה להמחאת זכות התביעה (הליכים אלו נפתחו ב- 25.1.2012. פסק הדין האחרון שניתן בעניין, אשר דחה ביום 23.8.2012 את עתירת המשיבים 1 ו-2, צורף כ- ת/1) ובניסיון להביא לביטול פסק הדין השוויצרי או לעיון מחודש בו (הליכים אלו נפתחו ב- 13.4.2012. פסק הדין האחרון בעניין זה, אשר דחה ביום 23.4.2013 את בקשות המשיבים 1 ו- 2, צורף כ- ת/2). להלן יכונו הליכים אלו: "ההליכים המאוחרים שנקטו המשיבים בשוויץ". דיון והכרעה 2. התובענה שלפני היא בקשה לאכיפת פסק דין זר בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ. כפי שמציינת המלומדת, פרופ' סיליה וסרשטיין פסברג: "החוק מציב רשימה ארוכה של תנאים שצריכים להתקיים בפסק זר על מנת שבית המשפט יהיה רשאי להכריזו אכיף בישראל: [תנאי 1] שהוא פסק דין בעניין אזרחי שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה (סעיף 1); [תנאי 2] שניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו (סעיף 3(1)); [תנאי 3] שהוא אינו ניתן עוד לערעור (סעיף 3(2))...; [תנאי 4] שהחיוב שבו ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי חוץ בישראל (סעיף 3(3)); [תנאי 5] שתוכנו אינו סותר את תקנת הציבור ושאכיפתו לא תפגע בריבונות המדינה או בביטחונה (סעיף 3(3)); [תנאי 6] שהוא בר-ביצוע במדינה בה ניתן (סעיף 3(4)); [תנאי 7] שניתן במדינה שדיניה אינם מונעים את אכיפתם של פסקי דין ישראליים (סעיף 4); [תנאי 8] שבקשת האכיפה מוגשת תוך חמש שנים מיום מתן הפסק (סעיף 5); [תנאי 9] שהוא לא הושג במרמה (סעיף 6(א)(1); [תנאי 10] שניתנה לנתבע הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו (סעיף 6(א)(2)); [תנאי 11] שהוא ניתן במדינה על ידי בית משפט שהיה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי של ישראל (סעיף 6(א)(3)); [תנאי 12] שאינו נוגד פסק דין תקף אחר באותו עניין בין אותם בעלי דין (סעיף 6(א)(4)); [תנאי 13] שלא היה משפט תלוי ועומד בישראל באותו עניין ובין אותם צדדים בעת הגשת התביעה במדינה הזרה (סעיף 6(א)(5))" (סיליה וסרשטיין פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו (1996) 7 - 8 (להלן: "פסברג, פסקים זרים"; המספור הוסף לציטוט לצורך נוחות ההתייחסות). 3. המשיבות אינן כופרות בהתקיימות שמונה מהתנאים שפורטו לעיל (התנאים [1], [3], [4], [6], [7], [8], [12] ו- [13]), אך הן טוענות שחמשת התנאים האחרים לא התקיימו (התנאים [2], [5], [9], [10], [11]). מאחר שדי באי התקיימותו של אחד התנאים הללו בכדי להביא דחיית הבקשה, ובשים לב למסקנתי כי אין בסיס לטענה שתנאי [11] התקיים, אמקד את הדיון בתנאי זה, שענינו סמכות השיפוט הבינלאומית של בית המשפט שנתן את פסק הדין מנקודת המבט של הדין הישראלי. 4. על מנת שפסק זר ייאכף בישראל נדרש שיינתן על ידי ערכאה שהייתה מוסמכת לדון בסכסוך. דרישה זו היא כמעט בגדר המובן מאליו, שכן הדעת איננה נותנת שבית משפט ישראלי יאכוף פסק דין זר שניתן על ידי ערכאה בלתי מוסמכת. ואולם, בבואנו לבחון האם בית המשפט שנתן את הפסק היה מוסמך לדון בסכסוך, ניתן לאבחן בין שתי נקודות מבט: א. נקודת המבט של הדין הזר (דהיינו דין המדינה בה ניתן הפסק) - האם לפי הדינים הנוהגים במדינה בה ניתן הפסק הזר היה בית המשפט שנתן את פסק הדין מוסמך לתתו (ובעניינו, האם לפי הדין השוויצרי היה בית המשפט השוויצרי מוסמך לתת את פסק הדין) ב. נקודת המבט של הדין המקומי (דהיינו דין המדינה בה מתבקשת אכיפת הפסק) - האם לפי הדינים הנהוגים במדינה בה מתבקשת אכיפת פסק הדין היה בית המשפט שנתן את הפסק הזר מוסמך לדון בסכסוך (ובענייננו, האם לפי הדין הישראלי היה בית המשפט השוויצרי מוסמך לדון בסכסוך). 5. בקבעו את התנאים לאכיפת פסק זר החמיר המחוקק הישראלי, ודרש כי פסק הדין יעמוד במבחן הסמכות על פי שתי נקודות המבט האמורות במצטבר, דהיינו שבית המשפט הזר יהיה מוסמך לדון בסכסוך הן לפי נקודת המבט של הדין הזר והן לפי נקודת המבט של הדין הישראלי. הדרישה הראשונה, קיום סמכות לפי נקודת המבט של הדין הזר, מתבררת מצירוף תנאי [2] (סעיף 3(1) לחוק - "הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו") לתנאי [4] (סעיף 3(4) לחוק - "הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן"). ראו לעניין זה וסרשטיין פסברג, פסקים זרים, עמוד 15. הדרישה השנייה, קיום סמכות לפי נקודת המבט של הדין המקומי, היא תנאי [11] (סעיף 6(א)(3) - "פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה: (3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל"). 6. בחינת סמכותו של בית המשפט שנתן את הפסק הזר לפי דין המדינה בה הוא פועל היא שאלה בה יש להכריע על פי הדין הזר. המדובר לפיכך בשאלה עובדתית, אשר יש להוכיח אותה באמצעות עדים המומחים בדין הזר. ואכן, הצדדים שלפני הביאו עדים מומחים בעניין זה, אשר המסקנה המתבקשת מעדויותיהם היא כי מנקודת ראותו של הדין השוויצרי פסק הדין השוויצרי הוא פסק דין מחייב, וממילא נובע מכך כי לפי הדין השוויצרי בית המשפט השוויצרי היה מוסמך לתת את פסק הדין (גם המומחה מטעם המשיבות אישר, לשאלת בית המשפט, כי פסק הדין השוויצרי הוא בר אכיפה בשוויץ. ראו פרוטוקול 29.9.2013, עמוד 39 שורות 22 - 23). 7. מנגד, בחינת סמכותו של בית המשפט שנתן את פסק הדין הזר מנקודת המבט של הדין הישראלי היא שאלה הנחתכת על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי. כללים אלו, כפי שגובשו בפסיקה (שהתבססה בעניין זה על הדין האנגלי), מכירים בסמכותו של בית משפט זר לדון בסכסוך, אם מתקיימת בין הנתבע לבין המדינה בה ניתן הפסק אחת משתי זיקות אפשריות: מגורים או הסכמה לשיפוט. וזהו הדין בסוגיה זו, כפי שהוא מוצג על ידי פרופ' סיליה פסברג: "כדי שפסק דין in personam המטיל על אדם חיוב, ייראה מוסמך בעיני המשפט הישראלי לצורך אכיפה על פי החוק, החייב בדין צריך לקיים אחת משתי זיקות למדינה הזרה: זיקת המגורים - residence, או זיקת ההסכמה. די לצורך זיקת המגורים שהנתבע נכח במדינה הזרה בעת פתיחת ההליכים, ולו נוכחת חולפת בלבד; אך לא די בנוכחות בזמן לידת העילה בלבד. ההסכמה יכולה לבוא מראש, בתניית שיפוט, והיא יכולה גם לבוא לידי ביטוי בהתייצבות בפני בית המשפט והשתתפות בהליך. אולם היא צריכה להיות מפורשת. תיקון שהוסף לחוק לאחרונה [התיקון הוסף ב - 1990 - ע.ג.] מעמיק דרישה זו להסכמה רצונית ומפורשת. סעיף 6(ב) החדש מבהיר שמי שמשתתף בהליך תוך שהוא מוחה נגד סמכותו של בית המשפט לא ייחשב כמי שהסכים לסמכות, אפילו טען גם טענות לגוף העניין" (פסברג, פסקים זרים, 16 - 17. כן ראו ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב(2) 701, 705 (1978. להלן: "עניין רוזנשיין"; דנ"א 7059/01Forum Bruno Krieski נ' ירון מרקס (ניתן ב- 11.12.2001); ע"א 4721/95 רימון נ'A.E.L. Leasing Co. , פ"ד נ(5) 99, 103 (1997); ע"א 10854/07 פיקהולץ (בדנר) נ' Jaime Sohacheski (ניתן ב- 17.3.2010), פסקאות 49 - 53; עמוס שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" (חלק ב') עיוני משפט ה' (תשל"ו-ז) 38, 46 - 53 (להלן: "שפירא, הכרה ואכיפה")). 8. אין טענה ממשית כי המשיבים בתיק שלפני היו נוכחים בשוויץ בעת פתיחת ההליכים. שלושת המשיבים הם אזרחי ותושבי צרפת, אשר המבקשים לא הביאו כל ראיה שנכחו בשוויץ בעת פתיחת התובענה (ואף לא במהלך התנהלותה). מנגד, המשיבה 2 הצהירה כי היא ובעלה לא התגוררו מעולם בשוויץ, אף לא באופן ארעי, וכי לא שהו בשוויץ, אף לו שהות זמנית, במועדים הרלוואנטיים. ב"כ המבקשים כלל לא חקר את המשיבה 2 בסוגיה זו, וממילא אין לי אלא לקבל את האמור בתצהירה בנקודה זו (השוו ואבחנו מעניין רוזנשיין, בו דובר בנתבע שהתגורר במדינת מתן הפסק בעבר, ושבית המשפט קמא קבע כי יתכן מאד שביקר בה גם בעת פתיחת ההליך המשפטי. בנסיבות אלו נקבע כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי לא מתקיימת בו זיקת המגורים). ואכן בסיכומיהם התבססו המשיבים בעיקר על זיקת ההסכמה, וכל שטענו לעניין זיקת המגורים היא שמפסק החוץ עולה שהמשיבים קיימו מערכת יחסים עסקית עם החברה והשתתפו לפחות בפגישה אחת במשרדי החברה בשוויץ (הכוונה לפגישה שהתקיימה ב- 13.9.1999, דהיינו שנתיים וחצי לפני פתיחת ההליכים בפני בית המשפט השוויצרי בפברואר 2002). ואולם בכך אין די כדי לבסס את זיקת המגורים (ודוק, זיקת המגורים נבחנת בעת פתיחת ההליכים, ו"לא די בנוכחות בזמן לידת העילה בלבד". ראו פסברג, פסקים זרים, עמוד 16 במיוחד הערה 42; שפירא, הכרה ואכיפה, עמוד 49). 9. הבסיס המרכזי עליו טוען ב"כ המבקשים כי ניתן להשתית את התקיימותו של התנאי שבסעיף 6(א)(3) הוא, אם כך, זיקת ההסכמה. ואולם, גם בעניין זה ברור וגלוי כי המשיבים עמדו בנטל (המוטל עליהם) להוכיח כי לא הסכימו להתדיין לפני בית המשפט השוויצרי. אין חולק כי המשיבים מעולם לא התייצבו לפני בית המשפט השוויצרי, לא יוצגו בהליכים לפניו, וממילא לא נתנו כל הסכמה, לא מראש ולא בדיעבד, להתדיין לפני בית המשפט השוויצרי (ודוק, שתיקה כשלעצמה אינה יכולה להוות הסכמה לעניין זה. ראו פסברג, פסקים זרים, עמוד 16 הערה 44; שפירא, הכרה ואכיפה, 51). כדי להתגבר על קושי זה טען ב"כ המבקשים כי יש לראות בהליכים המאוחרים שנקטו המשיבים בשוויץ משום הסכמה לשיפוט של בתי המשפט בשוויץ. עמדה זו לא ניתן לקבל משני טעמים חילופיים, ששניהם מתקיימים בענייננו: ראשית, ההליכים הללו ננקטו זמן ניכר לאחר סיום ההליכים בפני בית המשפט השוויצרי, וממילא לא ניתן לייחס בגינם לנתבע הסכמה להתדיין בהליך שכבר הסתיים; שנית, המדובר בהליכים שכל תכליתם לכפור בסמכות בית המשפט השוויצרי, ולפיכך אף אילו היו מוגשים במהלך ההתדיינות לפניו, לא היה בהם כדי ליצור סמכות שיפוט בינלאומית מכוח הסכמה (וראו סעיף 6(ב)(1) לחוק אכיפת פסקי חוץ, המבהיר כי התייצבות לצורך כפירה בסמכות או מחאה נגדה, איננו יוצר הסכמה לעניין סעיף 6(א)(3) לחוק). 10. משלא התקיימו ביחס למי מהמשיבים לא זיקת התושבות ולא זיקת ההסכמה, אין בית משפט ישראלי יכול להכיר בסמכותו של בית המשפט השוויצרי מנקודת המבט של הדין המקומי (דהיינו לעניין התנאי שבסעיף 6(א)(3) לחוק). על כן אין אפשרות להיענות לבקשת האכיפה של פסק הדין השוויצרי. סוף דבר 11. מהטעם שצוין לעיל, אי התקיימות התנאי הקבוע בסעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, דינה של בקשת האכיפה להידחות. עם דחיית בקשת האכיפה יתבטלו כל העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרת תיק זה. 12. התנהלותם של המשיבים (ובכך אינני מתכוון לבאי כוחם) במסגרת ההליכים שלפני הייתה לקויה. הם עשו כל מאמץ להביא להתמשכות ההליכים וסרבולם, ובסופו של דבר לא התייצבו לחקירה בישראל (חקירת המשיבה 2 על תצהירה נעשתה, לבקשתה, באמצעות שיחת ועידה. את המשיב 1, מסיבות שלא זה המקום לפרטן, לא ניתן היה כלל לחקור על תצהירו). במצב דברים זה, ולמרות תוצאת פסק הדין, לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות ושכר טרחה למשיבים. אכיפת פסק דין