דחיית תביעה שהוגשה בארץ עקב תניית בוררות בחו"ל

דחיית תביעה שהוגשה בארץ עקב תניית בוררות בחו"ל

עסקינן בבקשה לדחית תביעה על הסף, הנסמכת על מספר עילות. אקדים את המאוחר ואציין, כי הגעלתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין.

רקע עובדתי

1. בשנת 2001 נטלה המשיבה (התובעת) חלק במכרז לאספקת מערכות ביטחון לבית כלא בסינגפור. בתנאי המכרז נדרשו המציעים להקים מיזם משותף עם חברה מקומית שעיסוקה בתחום המערכות ולהחזיק נציגות בסינגפור. המשיבה הגיעה להסכמות יחד עם המבקשת 1 (מגאסון) וחברה סינגפורית - הנתבעת 3 Tyco)) בנוגע למחירי ציוד ותנאי אספקתו. בדיעבד התברר למשיבה כי המבקשת 1 ונתבעת 3 התקשרו עם צד ג' בהסכם להספקת מוצרים "דומים" במחירים נמוכים יותר ופעלו מול המזמין, תוך העלאת טענות כוזבות בנוגע לציוד של המשיבה.

2. בעקבות גילוי זה הגישה המשיבה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בתל אביב בת.א. 1952/03. הנתבעים התגוננו מפני התביעה וטענו, בין היתר, כי על פי דיני סינגפור החלים על החוזה שנכרת בינם לבין המשיבה, קיים בין הצדדים "הסכם בוררות", ולכן יש לעכב את ההליכים בתביעה ולהורות על העברת הסכסוך לבוררות בסינגפור. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד"ר פלפל) לא נענה תחילה לבקשה לעיכוב הליכים, וקבע ביום 27.4.08 כי החוזה בין הצדדים לא נכנס לתוקף, בשל אי התקיימות תנאי מתלה שבהזמנת הרכש, קרי לא ניתן אישור סופי על ידי הרשויות בסינגפור, עורכות המכרז להזמנת הרכש. על החלטה זו הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון, (רע"א 4986/08), שהתקבלה. בית המשפט העליון קבע, כי קיים הסכם בוררות בר- תוקף בין הצדדים, והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן אם התקיימו התנאים לעיכוב הליכים בהתאם לסעיפים 5, ו- 6 לחוק הבוררות.

3. ביום 7.12.10 קבע בית המשפט המחוזי בהחלטה, כי התקיימו התנאים ויש להורות על עיכוב ההליכים בתובענה בת.א. 1952/03 (להלן: "ההחלטה").
בר"ע שהוגשה על ההחלטה נדחתה על ידי בית המשפט העליון ביום 17.2.11 (רע"א 141/11). ונקבע באופן סופי, כי יש לעכב את ההליכים בתובענה, ועל המשיבה לברר את המחלוקות שהתגלעו בינה לבין המבקשות כאן במתווה שנקבע בתניית הבוררות. בית המשפט אימץ את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה צריך שהסכם בוררות יהיה בכתב אך בנסיבות מסוימות הוא יכול להשתכלל גם בהיעדרה של חתימה וקבע, כי המשיבה נכנס מרצונה החופשי להתקשרות חוזית שכללה תניית בוררות ומשכך עליה לעמוד בהתחייבותה.

5. ביום 25.4.11 הוגשה מטעם המשיבה דרישה לקיום בוררות במוסד לבוררות בינלאומית בסינגפור, הוא המקום שעליו הוסכם בתניית הבוררות. בד בבד, לא חדלה המשיבה מניסיונותיה לבטל את הקביעה המחייבת אותה לפנות לבוררות, והגישה בקשה נוספת לביטול עיכוב ההליכים – שנדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 13.12.11. בר"ע שהוגשה על החלטה זו לבית המשפט העליון נדחתה אף היא ביום 23.5.12 (רע"א 454/12), אך ככל הידוע לא התקיימו בפועל הליכי בוררות בין הצדדים.



6. בתובענה הנוכחית שהגישה ביום 31.10.12 שוב עותרת המשיבה לביטול ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים, שלטענתה הושגה במרמה. בכתב תביעה עב-כרס, הכולל פירוט מחדש של כל טענות המשיבה בנוגע להתנהלות הצדדים במכרז ולאחריו, מגוללת המשיבה גם את טענות המרמה שיפורטו להלן.

תמצית טענות המשיבה

7. בבקשה לביטול ההחלטה טוענת המשיבה, כי ההחלטה הושגה תוך שימוש במסמכים מזויפים שהוגשו לבית המשפט והעלאת שורה של טענות כזב בתצהירים. כתוצאה ממעשה המרמה, נתקבלה בסופו של יום החלטה המורה על עיכוב ההליכים בבית המשפט, נוכח "תניית הבוררות", וזאת מבלי שנחקרו עדים על תצהיריהם ומתוך כך שבית המשפט הוטעה להאמין שהמסמכים "המפוברקים" הם אמת והיוו חלק מהמוסכם (סעיף 3 לבקשה).

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי כחברה ישראלית לא הכירה את הוראות הדין בסינגפור, לא הסכימה מעולם לקיום בוררות, לא חתמה על הסכם בוררות, לא הסכימה להיות כפופה לדין בסינגפור ולא בחרה בסינגפור כפורום נאות לבירור מחלוקות עם מי מהנתבעים.

טענות המבקשים

8. המבקשים עותרים לדחית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין (בנוגע לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות); בשל העדר סמכות עניינית (של בית המשפט להביא לביטול החלטות של בית המשפט העליון); בשל שימוש לרעה בהליכי בית משפט (הניסיון לפתוח מחדש הליכים שהסתיימו); בשל הליך תלוי ועומד (במוסד לבוררות בסינגפור); ובשל התיישנות עילת התביעה. הבקשה הוגשה סמוך למועד קדם המשפט שהתקיים במעמד הצדדים, ולכן נשמעו טיעוני הצדדים בעל פה וניתנה להם אפשרות להוסיף עליהם בכתב.

הדיון במעמד הצדדים

9. במהלך הדיון טען ב"כ המשיבה, כי התביעה דנן הוגשה רק עתה, מכיוון שהמשיבה "נלחמת בתיק הזה כעשר שנים, בוצעה כאן מרמה, לקחו מסמך הדביקו עליו מסמך ואמרו זה החוזה" (עמ' 5 שו' 12). לדבריו "כולם התייחסו לזה כהסכם ושהסעיף שיש בו בוררות חל. עלו וירדו מביהמ"ש העליון, וכולם חזרו להחלטת השופט שילה לגבי מה שקבע בדיון המקדמי הראשון".

ב"כ המבקשים טען לעומתו, כי התביעה דנן הוגשה כצעד נואש וכוללת האשמות ללא ביסוס, שהועלו לאחר עשר שנים של דיונים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון.

בסיום הדיון הוצע לב"כ המשיבה לשקול ולהודיע אם מרשתו מסכימה לסילוק התביעה על הסף או מבקשת להגיש תגובה בכתב לבקשה. המשיבה בחרה באפשרות השניה, ולאחר שהוגשה טיעוני הצדדים בכתב הגיעה עת ההכרעה.


טענות המרמה

10. בתגובת המשיבה לבקשת הסילוק על הסף, המשתרעת על פני 34 עמודים, מפרטת המשיבה שלא לצורך הליכים נוספים שהתקיימו בין הצדדים ומנסה להעניק פרשנות משלה להחלטות שניתנו בבית המשפט בסוגיית הבוררות. אין בדעתי להרחיב את הדיון בטענות אלה, שאינן ממין הענין.

11. לגופו של ענין טוענת המשיבה בתגובתה, כי המרמה המיוחסת למבקשים בתובענה החדשה קשורה, בין היתר, במעשי הונאה כלפי בית המשפט בישראל, שכללו הצגת גרסה כוזבת ביודעין לגבי עובדות שלא היו ולא נבראו, זיוף מסמכים ועוד.

דא עקא, המשיבה אינה טוענת כי מדובר במעשי מרמה וזיוף שהתגלו לאחרונה. ההיפך הוא הנכון, מדובר בטענות שהיו ידועות למשיבה זה מכבר והיו בידיה שלל הזדמנויות להעלותן במסגרת ההליכים השונים שנקטה היא עצמה, בניסיון לבטל את ההחלטה לעיכוב הליכים. המשיבה אינה מפרטת מדוע לא עשתה כן. חלף זאת, עורכת המשיבה השוואה בין התובענה החדשה לבין התביעות הקודמות, שאין בה כדי להועיל או ללמד מדוע כבשה בלבה עד כה את הטענות החמורות הללו, אם אכן יש בהן ממש.
בנסיבות אלה, קשה לקבל כראויה את התנהלות המשיבה, המנסה היום להעלות טענות שלא מצאה לנכון להעלותן קודם לכן, באופן המהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.


סילוק על הסף בשל מעשה בית דין

12. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי קיים מעשה בית דין בין הצדדים בכל הנוגע לתוקפה של תניית הבוררות ולכן יש להורות על דחיית התביעה על הסף, כאמור בתק' 101(א)(1) לתסד"א.


13. כלל ידוע הוא כי בית המשפט יסלק על הסף תובענה רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן, ויפעיל סמכותו זו בזהירות מופלגת – כאשר אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש (רע"א 1635/13 מדינת ישראל נ' אלדר [ 12.3.13], בפסקה 13; רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' ברדיצ'ב [ 3.10.11], בפסקה 34). זאת, על מנת להבטיח שלא ישלל מתובע יומו בבית המשפט.

14. דוקטרינת מעשה בית דין, שלא הוזכרה על ידי הצדדים בטיעוניהם, בנויה על שני עקרונות מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה חל במקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך. השתק פלוגתא קם כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא. במקרה מעין זה, מושתקים בעלי הדין וחליפיהם מלהתדיין לגביה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה (ע"א 8756/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (27.12.10, פסקה 23, להלן "פז").

לא מכבר חזר בית המשפט העליון וקבע מפי כב' השופטת חיות, כי "השתק פלוגתא הוכר בפסיקה ככלל משפטי החוסם בעל דין מלשוב להתדיין בשאלה עובדתית או משפטית זהה שנדונה בין הצדדים בהליך קודם והייתה חיונית לתוצאה הסופית" (רע"א 8954/12 נירוסופט תעשיות בע"מ נ' ימית סינון וטיפול בע"מ (5.6.13)).

15. במקרה דנן, אין חולק כי בדיונים הקודמים הועמדה במחלוקת שאלת קיומה של תניית בוררות מחייבת בין הצדדים, והיא הוכרעה בפירוש על ידי בית המשפט המחוזי ועל ידי בית המשפט העליון, שנדרשו לנושא יותר מפעם אחת.

ודוק: המשיבה לא השלימה עם ההחלטה לעכב את ההליכים, ושבה והעלתה את הנושא לדיון, כל פעם באצטלא אחרת. העובדה שאין דמיון בין טענות המרמה המועלות בתביעה הנוכחית, לבין הטענות שנטענו בהליכים הקודמים, אינה מעלה ואינה מורידה. להיפך, יש בה כדי לעורר ספק לגבי תום לבה של המשיבה, שלא מצאה לנכון לטעון כי ההחלטה הושגה במרמה, בשלל ההליכים שיזמה לאורך השנים בבתי המשפט. במיוחד נכונים הדברים, כאשר אין מדובר במרמה שפרטיה נודעו רק עתה אלא היו ידועים למשיבה זה מכבר, והמשיבה אינה מפרטת מדוע לא הועלתה על ידה קודם לכן.

16. תנאי לקיומו של מעשה בית דין הוא זהות בעלי הדין בשני ההליכים, אם כי אין מדובר בתנאי בל יעבור, ולעיתים ניתן להסתפק בקיומה של "קרבה משפטית" בין הצדדים (פסק דין פז, פסקה 25). במקרה דנן, אף מכשלה זו אינה קיימת, שכן הצדדים לתובענה דנן הם אותם בעלי דין שהתדיינו בהליכים הקודמים. ההבדל היחיד הוא בזהות עורכי הדין המייצגים את המשיבה, שהתחלפו במשך השנים.

17. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, כי בין הצדדים קיים מעשה בית דין, במובן של השתק פלוגתא, בכל הנוגע לתוקפה המחייב של תניית בוררות והקביעה כי הסכסוך בין הצדדים יתברר בסינגפור. משכך דין התביעה להידחות על הסף ואין להעמיד שוב לדיון את שאלת תוקפה של תניית הבוררות והשלכותיה או את השאלה האם מדובר בהסכם מחייב, כפי שנקבע כבר בדיונים הקודמים.

18. לאור המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום לדון ביתר הטענות שהעלו המבקשים בבקשה לדחיה על הסף.

19. המשיבה תשלם למבקשים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון