זכויות על 50% מהדירה שלא ניתן לעקל

זכויות על 50% מהדירה שלא ניתן לעקל

מבוא וטענות הצדדים


לפניי תובענה לפי סעיף 34(ב) בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). התובעת, טן חברה לדלק בע"מ (להלן: "טן"), מבקשת להצהיר כי מחצית הזכויות בדירה (להלן: "הדירה בבאר-שבע"), הרשומה על שמה של הנתבעת 2, גב' אביה X (להלן: "אביה"), שייכת למעשה לנתבעת 1, גב' דליה X (להלן: "דליה"), שהיא החייבת 2 בתיק הוצל"פ מס' 01-91051-09-6 בלשכת ההוצל"פ בתל-אביב. עוד מבוקש בתובענה לצוות על עיקול מחצית הזכויות הנ"ל, השייכת לדליה, לטובת טן.
טן טוענת כי הדירה בבאר-שבע נרכשה על ידי דליה ואביה בכספי התמורה של דירתן הקודמת (להלן: "הדירה בנתיבות"). חרף זאת, הדירה בבאר-שבע נרשמה על שם אביה בלבד. מהלך זה בוצע על ידי דליה ואביה במטרה לחלץ את הדירה בנתיבות מעיקול צפוי לזכות טן על המחצית השייכת לדליה. לפיכך יש לקבוע כי בפועל – גם מחצית הזכויות בדירה בבאר-שבע שייכת לדליה, ויש מקום לעקלה לזכות טן כפי שניתן היה לעשות במחצית של דליה בדירה בנתיבות.
דליה ואביה טוענות כי הדירה בבאר-שבע נקנתה בכספיה של אביה בלבד: מן המחצית של אביה בתמורה שהתקבלה בגין הדירה בנתיבות, שאביה ירשה את מחצית הזכויות בה בעקבות פטירת האב, בן-זוגה של דליה; וממתנה שקיבלה אביה, בסכום ההפרש שנדרש להשלמת מחיר הדירה בבאר-שבע, מידי דודה של אביה, אחיה של דליה, (להלן: "אריה"), אשר ביקש לסייע לאחייניתו היתומה מאב, ולקיים בכך את צוואת אביו, כגרסתו. לפיכך, הדירה בבאר-שבע שייכת, להלכה ולמעשה, לאביה בלבד. אין לדליה כל זכויות בה, וממילא אין לטן כל עילה להטיל עיקול על מחצית הזכויות בה.
נוכח החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא דנתי אלא באלו מבין הטענות והראיות שמצאתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר שלילי לגבי השאר.


דיון והכרעה


ביום 30.10.2009 קיבלה דליה את האזהרה בתיק ההוצל"פ [נספח ה' לתצהירי טן]. בעקבות כך נודע לה כי טן נושה בה מאות אלפי ₪.
לגרסת דליה [תצהירה, סעיף 2], הדירה בנתיבות עמדה ריקה מאז שנת 2006, משום שדליה עברה, בעקבות מחלתה, לגור עם אחותה בבאר-שבע; ואביה גרה בפנימייה, ובסופי-שבוע וחופשות גרה עם אימה אצל הדודה הנ"ל [עדות אביה, פרוטוקול עמ' 22].
לפי הצהרותיה של דליה – אין לה הכנסות, זולת קצבאות ביטוח לאומי; ואין ולא היה לה רכוש, זולת הדירה בנתיבות. בחלקה של דליה בתמורת הדירה בנתיבות, שלגרסתה לא הושקע ברכישת הדירה בבאר-שבע – פרעה חובות [פרוטוקול חקירת יכולת, נספח י' לתצהירי טן; תצהיר תשובות לשאלון ת/6, תשובה ב(5)].
דליה העידה כי מצבת חובותיה הסתכמה בסך כ-600,000-700,000 ₪, כאשר החלק-הארי מסכום זה היה חובה לטן, והיתרה – חובות לספקים, כגון חברות סלולר, וכן לבני-משפחה [פרוטוקול, עמ' 36].
אין מחלוקת כי הדירה בנתיבות נמכרה ביום 6.1.2010, במחיר של 438,000 ₪. מאלף לציין את המאפיין הבלתי-שכיח של עסקה זו, העולה מתוך סעיפי החוזה: יום כריתת החוזה היה גם יום מסירת החזקה ויום תשלום מלוא התמורה [נספח 1 לתצהיר דליה, סעיפים 3(ב)(1) ו-7(א)]. נראה, אפוא, כי הדירה נמכרה בבהילות, זמן קצר (כחודשיים) לאחר קבלת האזהרה מלשכת ההוצל"פ, לאחר שבמשך כ-5 שנים עמדה ריקה ולא נמכרה.
גרסתה האמורה של דליה מעלה מספר תמיהות, כפי שיפורט.
לא סביר שבמצבה הכלכלי המתואר לא הייתה דליה מפיקה ערך כלכלי מן הדירה בנתיבות, על ידי השכרתה או מכירתה והשקעת תמורתה. אפילו אניח שדליה הייתה טרודה במחלתה – חזקה על בני-משפחתה, שחלקם אף סייעו לה כספית בדחקה, שהיו מסבים את תשומת-לבה לכך שראוי לעשות כן, ואף היו מסייעים לה במימוש, הן לטובת דליה והן מתוך אינטרס עצמי.
לא ברור מהו הדבר שהשתנה במצבה של דליה, מלבד הסיכון שהמחצית השייכת לה בדירה בנתיבות תעוקל לזכות טן, אשר יכול להסביר את העיתוי של מכירת דירתה. יוזכר: לפי גרסת הנתבעות – הדירה עומדת כ"אבן שאין לה הופכין" במשך כ-5 שנים; וכחודשיים לאחר קבלת האזהרה בהוצל"פ – היא נמכרת, תוך שהחוזה נכרת, החזקה נמסרת והתמורה משולמת ביום אחד.
קיים קושי לקבל את הגרסה שלפיה דליה ואביה לא גרו בדירה בנתיבות, נוכח סימני אי-האמת בעדויות בעניין זה. אריה העיד, בניגוד לגרסתן של דליה ואביה, כי הן "לא גרו בה מעולם" [פרוטוקול, עמ' 12]. לא סביר בעיניי שאריה שכח שאחותו האלמנה גרה בנתיבות. נראה היה כי הוא מסתבך בגרסה שתואמה מראש; ורק בהמשך התעשת ו"יישר-קו" עם הגרסה שלפיה הדירה הייתה ריקה רק בשנים האחרונות, מאז מחלתה של דליה.
תמוה כי אחותה של דליה, שאצלה עברה להתגורר לאחר שעזבה את הדירה בנתיבות, כנטען – לא הובאה לעדות. דווקא היא, יותר מאריה, הייתה המועמדת הטבעית לחזק את עדותן של בעלות-הדין בעניין מרכזי זה.
דליה לא הסבירה מה עשתה במחצית התמורה שקיבלה מן הדירה בנתיבות. גרסתה כי החזירה חובות אינה הולמת את הנתונים הכספיים שסיפקה דליה עצמה, שהרי יתרת חובותיה – מלבד החוב לטן שלא נפרע – קטנה בהרבה מסכום מחצית התמורה (סך 218,000 ₪). ראוי לציין כי לא הובאה כל ראיה לגרסת פירעון החובות; לרבות מצד הנושים העסקיים שבוודאי היו נותנים לדליה אסמכתא לפירעון חובותיה כלפיהם. כמו-כן, אותם קרובים שלכאורה זכו בפירעון הלוואותיהם לדליה לא הובאו להעיד על כך. חסרים ראייתיים אלה נזקפים לחובת דליה, ומזמינים את המסקנה כי אין ממש בגרסתה זו.
גרסתה של דליה בתשובתה בתצהיר [ת/6, ב(5)], לאמור: "בחלקי מהדירה שילמתי חובות. מכירת הדירה לא היה לה קשר כלשהו לחובותיי. החוב הנוכחי בכלל לא עלה במחשבתי כאשר מכרתי את הדירה השקולים הנ"ל" – אינה מתקבלת על הדעת. לא סביר שחייב הכורע תחת נטל חובות ישתמש בתמורת דירה שמכר כדי לשלם חובות, ויטען כי החוב העיקרי לא עלה במחשבתו כשהחליט על מכירת הדירה.
על פני גרסתה של דליה היא פעלה בהעדפת נושים, בעת שהעדיפה לשלם את חובותיה לחברת הסלולר ולבני משפחתה, אך נמנעה מלהשתמש בחלקה בתמורת הדירה בנתיבות כדי לפרוע, ולמצער להקטין, את חובה לטן. דליה מודה, אפוא, כי לא היה לה עניין בפריעת חובה לטן.
מן הבחינה הפסיכולוגית, ניתן להבין את חוסר העניין של דליה בפריעת חובה לטן. דליה נקלעה לחוב זה בשל ערבותה לעסקו של אחיה, החייב מס' 1 בתיק ההוצל"פ, מר מאיר X (להלן: "מאיר"). הייתה לה, לגרסתה, נטייה לקבל אחריות על החובות שצברה בשל צריכת שירותים שהיא עצמה נהנתה מהם, או בשל קבלת כספים מקרוביה. אולם, לא הייתה לה מוטיבציה לקבל אחריות לחוב שצבר מאיר בגין עסקיו-הוא, שלה לא היה חלק בהם. תחושה זו בלטה במיוחד בעדותה של אביה, כגון בדבריה המתריסים כנגד ב"כ טן "אתה תובע אותי בעקבות חוב של דוד שלי" [פרוטוקול, עמ' 28]. תחושה זו בלטה גם בדבריו המתריסים של אריה כנגד ב"כ טן: "היא חתמה לאחי מאיר ערבות. אשה אלמנה, חולת סרטן. חברת טן מה חסר לה? מה אתה מחפש ממנה?" [שם, עמ' 13]. לפיכך לא ברור מדוע, לגרסת דליה, אין לייחס לה את המרת הדירה שבה יש לה זכויות רשומות בדירה שבה אין לה זכויות רשומות, המשרתת בדיוק את האינטרס הזה – קרי: להשתמט מנשייתה של טן, שהיוותה את עיקר מצבת החובות שלה. גם אביה נתפסה בתשובה חסרת היגיון פנימי בהקשר זה, באומרה: "למה שהיא תמכור רכוש שהיה שלה ושלי ותעשה רק על שמי. זה הרכוש היחיד שיש לה היא תמכור אותו לטובת הברחות" [שם, עמ' 26].
התמיהות המפורטות לעיל בגרסתן המוצהרת של דליה ואביה מזמינות את הציפייה כי יוכלו להראות תמיכה ראייתית כלשהי לעיקר גרסתן. כלומר, מצופה מהנתבעות להראות שהמימון לדירה בבאר-שבע, הרשומה רק על שם אביה, אכן בא ממקורות כספיים שונים, למעט חלקה של דליה בדירה בנתיבות, למרות שרכישתה של הדירה בבאר-שבע, ביום 24.1.2010, עקבה אחר מכירתה של הדירה בנתיבות,18 יום בלבד לאחר מכן!
דא-עקא, שהנתבעות לא הביאו כל ראיה משכנעת לכך. גרסתן היא שהמימון המשלים בא מידי האח והדוד, אריה. אולם, לפי הגרסה, מימון זה נעשה במזומן, מתוך כספים שהוחזקו על ידי אריה במזומן. בהתאם לכך, דליה ואביה, והעד מטעמן אריה, לא הציגו כל אסמכתא לנתיב זה של הכסף. גם עדותם אודות נתיב המזומנים הנטען לא הייתה אמינה עליי, כמפורט להלן.
כל העדויות אודות המזומנים התאפיינו בהיעדרם של כל פרטים קונקרטיים. השאלות אודות פרטים כאלה נענו, בעקביות, בתשובה כי אינם זכורים לעד. אפילו אקבל כי אריה, שבשעתו גלגל, לדבריו, עסקים גדולים במזומן, לא יזכור את פרטיהן של תנועות כספיות במזומן בסכומים שש-ספרתיים – אתקשה לקבל כי אצל אביה, אז כבת 18, לא נותרו כל זיכרונות קונקרטיים ממעורבותה בתשלום במזומן של סכום כזה לצורך רכישת דירתה.
העדות היחידה התומכת בעדותן של דליה ואביה, שהן בעלות-דין ובעלות אינטרס ישיר ומהותי בתוצאות ההליך, היא עדותו של אריה. דא-עקא, שלא אוכל להסתמך על עדותו. ב"כ טן הציג לו את התזה שביסוד התביעה, והזמין אותו לציין כל עובדה שתסתור תזה זו. בתשובה, כפי שכבר הוזכר, אריה דווקא פרש את המוטיבציה של דליה ואביה להבריח את הדירה מנשייתה של טן [פרוטוקול, עמ' 13]. בהמשך עדותו סיפר אריה כי השיק של רוכשי הדירה בנתיבות הומר מיד במזומנים, וכי המחצית של אביה הופקדה בכספתו [שם, עמ' 14]. נשאלת השאלה, מדוע לעשות כן? אילולא הכוונה להבריח את התמורה בגין הדירה בנתיבות מנשייתה של טן, ולהימנע מלחשוף אותה לסיכון של עיקול – לא היה כל טעם שלא להפקיד את השיק בחשבון הבנק של אביה. בהמשך עדותו "זגזג" אריה בנוגע למקור המימון – כמובן, במזומנים, וללא ידיעתו של איש – שהעניק לאביה, לצורך רכישת הדירה בבאר-שבע. האם היה זה כספו שלו? אולי היה זה מכספי חמיו? אריה הציע כך ואף כך, ואחר-כך סירב לפרט בדבר מקורו של הכסף [שם, עמ' 15]. אחר-כך הציע שהכסף התקבל מחברים, ושוב סירב לפרט בקשר לכך [שם, עמ' 16]. במענה לשאלה חוזרת מסר שהביא את הכסף מעצמו ומחמיו, אך ציין שחמיו לא ידע מה מטרת הכסף [שם]. כשנשאל מדוע חמיו לא הובא לעדות בעניין זה, לא ביסס זאת על אי-ידיעתו של חמיו אודות פרטי העניין, כפי שיכול היה לטעון על יסוד גרסתו לעיל, אלא שב והטיח בב"כ טן: "אני לא צריך להוכיח לך מאיפה הבאתי את הכסף. מה אתה חושב שאני גנבתי את הכסף" [שם]. בגרסה סתמית כזו, שאינה מאופיינת בפירוט קונקרטי או בראשית-ראיה עצמאית, אין די כדי לסתור את הרושם העולה מן התמיהות שפורטו לעיל בגרסת הנתבעות.
מצאתי טעם גם בטענת ב"כ טן בסיכומיו כי תמוה שאריה לא פירט את מאפייני הסיוע שהעניק לאביה. האם הייתה זו מתנה גמורה? אולי הלוואה "עד שירווח"? המדובר בסכום משמעותי, הנגרע מרכושה של משפחתו הגרעינית של אריה, שמצבה הכלכלי הידרדר. לכאורה, היה מתבקש כי אריה יפרט יותר את גרסתו בעניין זה; ואי-הפירוט אינו מוסיף למהימנותה.
תמוה גם שדליה, אביה ואריה, לפי גרסתם, שמרו את תמורת הדירה בנתיבות, המיועדת לרכישת דירה עבור אביה, במזומן בכספת, במקום להשקיעה לתקופת-הביניים באופן שישמור על כוח-הקנייה הנדל"ני שלה. מתבקשת, אפוא, ההשערה כי תכליתה של השמירה במזומן הייתה לטשטש את נתיב העקיבה של תמורת הדירה בנתיבות אל מימון הדירה בבאר-שבע.
למעלה מן הצורך אעיר כי התנהלות כספית במזומנים, תוך הימנעות מתיעוד ומתנועות כספיות ממוסדות המותירות עקבות רישומיים, מאפשרת העלמתן של תנועות כספיות מרשויות המס ומנושים, והעלמתן של עסקאות בלתי-חוקיות, ושל הלבנת הון, מעיני רשויות החוק. לפיכך, חזקה עובדתית, והנחה המתבקשת משיקולי מדיניות, כי התנהלות כזו מכסה על כוונות פסולות כאמור. על-כן, אין בהתנהלות כזו כדי לספק "אליבי" למי שאינו יכול להוכיח תנועות כספיות ואת מקורותיהן ויעדיהן, אלא דווקא כדי להקים נגדו חזקה כי לו אותן תנועות כספיות היו נחשפות – היה בכך כדי לסבכו ולהיזקף לחובתו.
גם עדותה של אביה לא הייתה נעדרת תמיהות. היה תמוה בעיניי שאביה לא זכרה תווים בסיסיים בתרחיש של תשלום הכסף בגין הדירה בבאר-שבע, בסך כ-350,000 ₪. היא לא זכרה אם אריה, מיטיבה ואיש-חסדה, אשר לגרסתה העניק לה סך כ-160,000 ₪ לשם רכישת דירתה, היה עמה באותו מעמד. היא לא זכרה אם אימה, דליה, הייתה עמה באותו מעמד. היא לא זכרה כיצד עברו השטרות במזומן, בסך כ-350,000 ₪, מהכספת של אריה, באמצעותה, לידי פקיד הבנק, שבאמצעותו בוצעה ההעברה לחשבון של הכונס שהעמיד את הדירה בבאר-שבע למכירה. לא היה לה שום זיכרון חזותי מצורתו של צבר השטרות. אזכיר כי המדובר היה בשטרות-כסף במזומן בסך כ-350,000 ₪; מחזה שבוודאי לא היה חזון נX בחייה של אביה, אז נערה כבת-18 [פרוטוקול, עמ' 23-29]. נראה היה שאביה נצמדת, שלא לעניין, לנרטיב המתואם של הכספת; אך אינה מצליחה לפרט מעבר לכך [פרוטוקול, עמ' 28, שורה 26].
משקל ראייתי מסוים יש גם להתבטאויותיה של דליה באוזני החוקר הפרטי מטעם טן, מר אלון גולד, שהוקלטו ותומללו [נספח לתצהירו]. בשיחה זו אמרה דליה, בעניין הדירה בבאר-שבע: "מכרתי את הדירה בנתיבות וקניתי את זה על שמה". בהמשך הדברים הוצג לה עניין זה באופנים שונים על ידי החוקר, ודליה אישרה את דבריו. לא היה בדברי דליה לחוקר זכר לגרסה המוצהרת שלפיה הדירה נקנתה בכספיה של אביה בלבד, לרבות סיוע כספי מדודה אריה.
מלבד התמיהות הפרטניות שהוזכרו, ניתן להקשות גם במבט כולל על גרסת הנתבעות, כלהלן: מדוע בכלל היה צורך למכור את הדירה בנתיבות, אף בהתעלם מן העיתוי החשוד? מגרסת הנתבעות עולה כי נוצר צורך להבטיח את עתידה של אביה, על ידי רישום נכס מקרקעין על שמה בלבד; כי עמדו לרשות אביה נדיבותו ואמצעיו של אריה; וכי נוצר גם צורך ליתן בידיה של דליה אמצעים כספיים נזילים כדי לפרוע את חובותיה, תוך הסתמכות על המשך מגוריה של דליה אצל אחותה. אולם, ניתן היה להשיג מטרות אלה בפשטות רבה יותר על ידי העברה ללא תמורה של זכויות דליה בדירה בנתיבות על שם ביתה אביה; והעמדת כספי הסיוע של אריה, ואפילו בסכום נמוך יותר, לפירעון חובותיה הקטנים-יחסית של דליה (למעט החוב לטן), לצורך אפשורו של המהלך, לטובתה של אביה.
לדרך-פעולה זו היה רק חיסרון אחד: היא הייתה שקופה. היא הייתה מסוכלת בקלות על ידי טן, שהייתה עותרת לביטול ההעברה מהחייבת דליה לביתה. להבדיל מדרך-פעולה זו, ניתן להניח כי דליה סברה שעל ידי מכירת הדירה בנתיבות ורכישת דירה אחרת במזומן, שתירשם על שם אביה בלבד – תצליח דליה למלט את הדירה ואת תמורתה מפעולות אכיפת-החיובים שטן הייתה צפויה לנקוט.
ניתן, כמובן, לטעון כי דליה ואביה רצו שאביה תגור בבאר-שבע, ליד אימה ושאר בני המשפחה; או כי רצו שהנכס שיבטיח את עתידה של אביה יהיה דירה בבאר-שבע, העדיפה מבחינה נדל"נית על דירה בנתיבות. דא-עקא, ששום דבר מן האמור לא נטען על ידי דליה ואביה.
למעשה, ניתן להקדים ולהקשות, תוך דחיית גרסתן של הנתבעות מעיקרה: מהי סבירותו של וויתור גורף של דליה, אישה באמצע החיים, עם בעיות בריאות, על הנכס היחיד שלה; תוך המרתו במזומנים נזילים, שדרכם "להתמסמס" בלחץ ההוצאות של חיי היום-יום, ובמגורים כאורחת אצל אחותה?! נוכח מצבה הכלכלי הקשה של דליה, סביר יותר היה לצפות כי הנכס שדליה ואביה ירשו מבן-הזוג והאב ישמש להבטחת העתיד הכלכלי של שתיהן. הטעם היחיד לנהוג אחרת הוא הסיכון שחלקה של דליה, השקועה בחובות, יעוקל על ידי נושיה. כלומר, הטעם המובן היחיד להתנהלות לפי גרסתן של הנתבעות הוא התכלית המיוחסת להן על ידי התובעת; קרי: הברחת הדירה בנתיבות מפני עיקול צפוי לטובת טן.
המסקנה המתבקשת מן הניתוח שלעיל היא כי רק הנרטיב של ניסיון ההברחה של הנכס מנשייתה של טן, ולא אינטרסים לגיטימיים כאלה או אחרים של אביה ושל דליה, הוא היכול להסביר את הפעולות שננקטו בפועל על ידי דליה ואביה. מסקנה זו אף מתגברת נוכח האופן והעיתוי שבו ננקטו פעולות אלה – קרי: בעסקאות-בזק, בסמיכות זמנים לקבלת האזהרה בהוצל"פ על ידי דליה, שלא על רקע שינוי נסיבות כלשהו מלבד קבלת האזהרה.
למסקנה זו הגעתי למרות שלמען הזהירות לא הסתמכתי על טענות טן, שלכאורה היו מגובות בסימנים ראייתיים, כי דליה מכחשת גם באשר לזכויותיה בחנות הירקות שהיא מפעילה, ואין בעבודתה בחנות רק משום עזרה ללא תמורה לגיסתה, בעלת החנות, כנטען [תצהירי אלון יהודה ונועם אבוקסיס ונספחיהם; תצהיר דליה, סעיף 11]. אני רחוק מלהיות משוכנע שגרסת דליה בעניין זה היא האמתית; אולם, למען הזהירות, לא הבאתי ספקות אלה בחשבון.
אני קובע, אפוא, כי התקיימו "אותות המרמה" האמורים בפסיקה, שיש בהם כדי להעביר אל הנתבעות את הנטל לסתור את השתמעותן-לכאורה; וכי הנתבעות לא סתרו אותם, בהעמדת גרסה וראיות שיש בהן כדי להניח את הדעת בדבר פשר לגיטימי ותמים להתנהלות הנדונה [ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול (2.8.2004) (להלן: עניין לוי), פסקה 7].
אני סבור כי טן הרימה את הנטל גם לפי הדרישה המחמירה למידת ראיה מוגברת להוכחת תרמית. למעלה מן הצורך אעיר כי איני סבור שזהו רף הראיה המתאים ליישומו של סעיף 34(ב) בחוק ההוצל"פ. הוראת-חוק זו מניחה מצב שבו ניסיון החיים מלמד כי חייבים עשויים וצפויים לנסות להשתמט מפירעון חיוביהם בדרכים מתוחכמות. שיקולי-מדיניות של חיזוק שלטון החוק, מוסר-התשלומים והתפקוד הכלכלי מחייבים רף ראייתי נמוך מן הרף הרגיל בסכסוך אזרחי שבו נטען לתרמית יוצאת מן הכלל. כמה שנאמר, וצוטט בהסכמה בעניין לוי [שם]: "הטלת נטל כבד מדי תסכל את האינטרס של יעילות הגביה. אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם".
דין התביעה להתקבל, אפוא.
פסק-דין זה נכתב בלא-חמדה. עיקר תפקידו של בית-המשפט הוא להציל עשוקים מיד עושקיהם. הנרטיב הקלאסי הוא שאלמנות ויתומים נעשקים לבצעם של תאגידים מסחריים. אולם בענייננו ראיתי עצמי אנוס על פי ערך הדבקות באמת, החובה החוקית והתפקיד השיפוטי לקבוע שהדין עם התאגיד המסחרי; וכי האלמנה והיתומה הן שחטאו בניסיון להבריח נכסים, ולהשתמט מפירעון חיובים. כמה שנאמר: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" [שמות כג, ג]; "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" [שמות כג, ו]; "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" [ויקרא יט, טו].


סיכום


הנתבעת 1 (דליה), שערבה לעסקו של אחיה ומצאה עצמה חייבת מאות אלפי ₪ לתובעת (טן), מכרה את הדירה בנתיבות, השייכת לה ולביתה הנתבעת 2 (אביה), ורכשה תחתיה דירה בבאר-שבע, אותה רשמה על שם אביה בלבד; והכל בעסקאות-בזק, בסמוך לקבלת אזהרה מן ההוצאה לפועל בדבר חובה לטן.
גרסת הנתבעות, שלפיה הדירה בבאר-שבע נרכשה בכספיה של אביה בלבד, בסיוע הדוד אריה, לא נמצאה אמינה ומשכנעת, ולא היה בה כדי להדוף את המסקנה המתבקשת כי הנתבעות אמנם ניסו למלט את הדירה בנתיבות מעיקול לטובת טן.
לפיכך התביעה מתקבלת.
מוכרז בזה על שייכותה לדליה של מחצית הזכויות בדירה בבאר-שבע; וכי טן זכאית לרישום עיקול על מחצית זו.
הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד לפי בקשה לשומת הוצאות שתוגש עד יום 15.4.14.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הזכות לשוויון

  2. זכות החזרה של קרנית

  3. זכות לכאורה

  4. הזכות לשם טוב

  5. זכויות אב שכול

  6. הפרת זכות מוסרית

  7. זכות תגובה לבקשה

  8. הזכות להליך הוגן

  9. זכויות נכי צד''ל

  10. זכויות במשק במושב

  11. זכויות עוזבי קיבוץ

  12. זכות מוסרית ביצירה

  13. זכויות פועל בניין

  14. זכויות גננת מחליפה

  15. זכויות אסיר לשיקום

  16. זכויות אלמנה מתאונה

  17. זכויות שוטרים בעזה

  18. הזכות לדיור ציבורי

  19. זכויות שרת בית ספר

  20. זכויות חכירה במושע

  21. זכויות בנחלה חקלאית

  22. עורך דין זכויות אדם

  23. זכויות פליטים בישראל

  24. זכויות אלמנת עובד זר

  25. זכויות על חדר בבניין

  26. זכויות בר רשות בנחלה

  27. הזכות לפנות לערכאות

  28. פסיקה בנושא זכות השתיקה

  29. עורך דין זכויות אזרח

  30. זכות עיכבון סטטוטורית

  31. הזכות לדעת ציון קב''א

  32. זכות התערבות בהליכים

  33. זכויות אלמנת עובד אגד

  34. הזכות לעלות להר הבית

  35. מיצוי זכויות בינלאומי

  36. זכויות מטפל סיעודי זר

  37. הזכות לאוטונומיה אישית

  38. זכות אסיר להגיש עתירה

  39. זכויות שביושר במקרקעין

  40. זכויות שכר עבודה בזנות

  41. שנת שבתון זכויות מימוש

  42. סעיף זכות סירוב ראשונה

  43. יתרת זכות בחשבון כינוס

  44. זכויות גמלאי משרד החוץ

  45. זכויות בניה בבית משותף

  46. זכות שביושר תוצרת הארץ

  47. זכויות סבתא כלפי נכדיה

  48. זכויות משת"פים פלסטינים

  49. זכויות האישה במשק חקלאי

  50. זכויות ילדי אסיר בטחוני

  51. זכויות דוור ברשות הדואר

  52. זכויות סייעת חינוך מיוחד

  53. זכויות מלווים לנכי צה''ל

  54. הענקת זכויות חייב לגרושתו

  55. זכויות ילדים של חבר מושב

  56. זכויות בניה לאחר הצמדת גג

  57. זכויות היסוד במשפט הפרטי

  58. זכויות נכדים של דייר מוגן

  59. זכויות נהג אמבולנס מחליף

  60. זכויות ניצולי שואה ממרוקו

  61. זכויות ספרנית במשרה חלקית

  62. בקשה לנצל זכויות להרחיב דירה

  63. זכויות פרילנסרים בטלוויזיה

  64. זכויות ילדים של מבקשי מקלט

  65. זכויות בעל קורא בבית כנסת

  66. זכויות העירייה על מקרקעין

  67. זכויות העיוור בביטוח לאומי

  68. זכויות מטפל סיעודי זר מהודו

  69. ויתור על הזכות לדיור חלופי

  70. זכויות מאבטחי מוסדות חינוך

  71. זכויות דיילות - הסכם קיבוצי

  72. עסקאות נוגדות בזכות ציבורית

  73. זכויות קריינים ברשות השידור

  74. זכויות אלמנה נכה ביטוח לאומי

  75. זכויות משפחה של חייל שהתאבד

  76. זכויות רוכש דירה בפרשת חפציבה

  77. זכויות ילדי מבקשי מקלט בישראל

  78. זכויות נכה שגר בשטחים ביריחו

  79. תביעה לתשלום זכויות סוציאליות

  80. זכויות גרושה מול נושים של הבעל

  81. זכויות סבים וסבתות כלפי נכדיהם

  82. זכויות הורים שכולים ביטוח לאומי

  83. זכויות פנסיה לאלמנים שגרו בנפרד

  84. זכויות החוכר לפי החכירה המקורית

  85. זכויות קרובי משפחה של דייר מוגן

  86. זכויות נכה מעבודה להנחה בארנונה

  87. זכויות רופא לעסוק בפרקטיקה פרטית

  88. זכויות דייר ממשיך בדיור הציבורי

  89. זכויות פנסיונרים של מועצת הפועלים

  90. זכויות המשכיר לשנות את דמי השכירות

  91. זכויות עובדת סיעודית זרה לילד נכה

  92. זכויות קבלן עצמאי שעובד לפי עמלות

  93. זכויות קיבוץ במקרקעין חכירה לדורות

  94. זכויות על 50% מהדירה שלא ניתן לעקל

  95. זכויות האישה בדירה לפי חזקת השיתוף

  96. זכות לתבוע פיצויים בגין תכנית מתאר

  97. זכויות הסבים לאחר פטירת הורי הקטין

  98. זכויות מכוח זיקת הנאה בהסכמת הבעלים

  99. זכויות בן זוג דייר מוגן שעזב את הנכס

  100. זכויות משפחת מתנדב במשמר האזרחי שנפטר

  101. זכות אישה גרושה לעזוב את הארץ עם הילדים

  102. זכות הזקיפה - ויתור על גמלת ביטוח לאומי

  103. זכויות חבר אגודה שיתופית לקבל שטח חקלאי

  104. זכויות מדריך מקצועי במשרד העבודה והרווחה

  105. זכות העמידה של סבים וסבתות לקשר עם נכדיהם

  106. זכויות יורשים של בעלי קרקעות שנפטרו בחו''ל

  107. זכויות שוהים בלתי חוקיים לתגמולי ביטוח לאומי

  108. זכויות אחים למחצה לירושה של כספי פוליסת ביטוח

  109. זכויות פנסיה לידועה בציבור לאחר פטירת בן הזוג

  110. זכויות אלמנה מכוח חוזה מכר שחתם בעלה עם המינהל

  111. זכויות קונה שלא רשם הערת אזהרה מול קונה מאוחר

  112. זכויות גרושה (ידועה בציבור) של חייל שנספה במערכה

  113. זכויות נכה צה"ל לקבלת החזר ביטוח רכב ואגרת רישוי לרכב

  114. זכויות בעל הערת אזהרה נשמרות גם בהליכי פירוק / כינוס נכסים

  115. שאלת הזכות לקבל גם את שווי הזכויות בחצר הסמוכה לבית אשר פונה

  116. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון