האם אפשר להכריח חברה לחלק דיבידנד ע"י צו בית משפט ? מבוא לפני בקשה למתן צו ביניים, המורה למשיבים (להלן: "אבישי" ו- "אהרן", וביחד "טלר") לבצע חלוקת דיבידנדים, מתוך הרווחים אשר נצברו בחשבון הבנק של חברת מאפיית טלר בע"מ (להלן: "החברה"), בגובה הסכום אשר עליו יורה בית המשפט ולכל הפחות בסכום של 1,000,000 ₪ וזאת לאחר שהמשיבים מסרבים לחלוקת דיבידנד כלשהו, על חשבון רווחים אלה בחוסר תום לב ובניגוד להסכמים. הבקשה הנדונה הוגשה במסגרת אחד משני הליכים מאוחדים המתנהלים בין הצדדים - בעלי המניות בחברה. ההליכים, הטענות שבכתבי הטענות והמחלוקות העיקריות בין הצדדים פורטו בהחלטות קודמות מיום 26.8.2013 ומיום 10.12.2013, ולשם הנוחות אחזור על עיקרי הדברים שנכתבו שם. לאחר מכן אפרט את טענות המבקש (להלן: "סולטן") בבקשה, את תגובת טלר ואת תשובת סולטן, ואדון בשאלה האם יש מקום למתן צו הביניים המבוקש. הרקע למחלוקות וההליכים בין הצדדים כמתואר בתובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה על ידי טלר כנגד סולטן וכאמור בהחלטות הקודמות, בשנת 2005 הקים אבישי עסק של מאפייה לאפיית לחמי מחמצת בשם "מאפיית טלר" (להלן: "המאפיה" או "העסק"), אליה הצטרף מאוחר יותר גם אהרן, אביו של אבישי. עם צמיחתה והצלחתה של המאפיה, הפועלת כיום בשתי חנויות באזור שוק מחנה יהודה בירושלים, ביקשו טלר להכניס גורם נוסף אשר יסייע בניהול המאפיה ויאפשר השקעת הון נוספת הנדרשת לצורך הרחבתה. ביום 31.5.2009 חתמו הצדדים על הסכם במסגרתו הצטרף סולטן לעסק (להלן: "ההסכם"). בהתאם להוראות ההסכם, הקימו הצדדים את החברה באופן שבו טלר מחזיקים ב-70% מהון המניות של החברה (35% כל אחד), ואילו סולטן מחזיק ב-30% הנותרים. יצוין, כי אבישי מונה דירקטור ראשון יחיד לחברה. על פי סעיף 15 להסכם נדרשת הסכמה פה אחד לקבלת החלטות בנושאים שנקבעו: השקעות הצדדים בחברה, חלוקת רווחים, שינוי הון החברה, קבלת שותף או בעל מניות חדש ומינוי מנכ"ל לחברה. ככל שלא תתקבל הסכמה כאמור, נקבע כי ההחלטה תועבר להכרעתו של בורר מוסכם וזו תהיה סופית. כן נקבע בהסכם כי אף אחד מהשותפים לא יהיה רשאי לפרוש מהשותפות ללא הסכמת השותף האחר לפני תום תקופה של 7 שנים מתחילת ההסכם (סעיף 19). בכל הנוגע למשיכות השותפים קובע ההסכם בין הצדדים את ההוראות הבאות: "מוסכם על הצדדים כי אבישי ושותף 2 (סולטן - א.ד.) יקבלו משכורת בסך 30,000 ₪ ברוטו לחודש בגין עבודתם בעסק, וכל שינוי במשכורת השותפים (ת)יעשה בהסכמת השותפים. מוסכם כי על הצדדים כי אהרון יהיה זכאי לסכום שלא יפחת מ- 15,000 ₪ ע"ח הרווחים. משיכות בעלי המניות מריווחי החברה מעבר למשכורות יעשו בהתאם לחלקיהם בחברה דהיינו 70% לשותף 1 ו- 30% ושותף 2 ולאחר שהצדדים הסכימו ביניהם פה אחד על סכום ותאריך המשיכה". (סעיף 14, ההדגשה שלי - א.ד.). לאחר מספר שנים בהן פעל העסק בהצלחה התגלעו מחלוקות בין הצדדים בשורה ארוכה של סוגיות. סוגיות אלו כללו, בין היתר, את חלוקת הסמכויות בין סולטן לבין אבישי, קביעת יעדי החברה בכל הנוגע להתרחבותה ולהקמת סניפים חדשים, כניסת משקיעים נוספים לחברה, תמחור המוצרים, תמהיל הלקוחות הראוי בין לקוחות מוסדיים ללקוחות מזדמנים, העסקה ופיטורים של עובדים והטבות הניתנות להם. לאור מחלוקות אלה, הגיש סולטן בשנת 2011 תביעה לבית משפט זה (ת.א 3603-03-11) וכן בקשה למתן צו מניעה נגד טלר לשם אכיפת ההסכם. מנגד, הגישו טלר המרצת פתיחה (ה"פ 44006-06-11) למתן סעד הצהרתי אשר יקבע כי ההסכם בטל נוכח הפרתו על ידי סולטן, לחיובו של סולטן לחדול מפעילותו במסגרת החברה ולתשלום פיצויים. לאחר דיון בבית המשפט, ניתנה ביום 18.7.11 החלטה לפיה ימשיכו הצדדים לקיים את הסכם השותפות. הצדדים פנו בהמשך לכך להליך גישור, אשר בסיומו הגיעו להסכם שנחתם ביום 27.11.11 (להלן: "הסכם הגישור"). בהסכם הגישור הסכימו הצדדים לקיים הדדית את הסכם השותפות ביניהם משנת 2009, תוך שנכללו בהסכם הגישור הוראות נוספות בדבר מינוי יועץ ארגוני לחברה וקבלת המלצות באשר למבנה החברה, ניהולה והתרחבותה, עריכת ישיבות עבודה שבועיות, חלוקת רווחים ושיתוף הדדי במידע. הסכם הגישור קיבל תוקף של פסק דין ביום 15.12.11, ובעקבותיו אף נמחקו בסופו של יום ההליכים שהגישו הצדדים. בהסכם הגישור קבעו הצדדים מנגנון לחלוקת רווחי החברה: "מוסכם כי אהרון יהיה זכאי לפחות לתשלום חודשי נטו ע"ס 15,000 ₪ על חשבון רווחים. אחת לשלושה חודשים יחולקו רווחים לצדדים בשיעור שיוסכם ביניהם ושלא יפחת מהסך נטו אותו קיבל אהרון עד לאותו מועד, על פי החלק היחסי של כל אחד מהצדדים בעסק וזאת בהתאם להסכם 31/5/09. החלוקה הראשונה תהיה ביום 31/12/11 ולאחר מכן בתום כל רבעון." (סעיף 5 להסכם הגישור). המרצת הפתיחה, הטענות בה והסעדים המתבקשים תוחלתם של הצדדים כי הסכם הגישור יביא לסיום של המחלוקות ביניהם נכזבה, ואף לאחר חתימתו נמשכו חילוקי הדעות, כאשר כל צד מפנה את האשמה בכך לצד שכנגד. על רקע זה הגישו טלר, בחודש פברואר 2013, את המרצת הפתיחה, שבהחלטתי מיום 26.8.2013 הועברה לפסים של תביעה רגילה. בגדרה של תובענה זו נתבקש מתן פסק דין הצהרתי הקובע כי: א. אבישי הינו הדירקטור היחיד בחברה; ב. סולטן איננו מנכ"ל החברה ואינו מוסמך לקבל החלטות ניהוליות בכל הנוגע לייצור או למדיניות החברה ויעדיה; ג. סירובו של סולטן להסכים לפיטוריו של מר בנימין בן פזי, מנהל החשבונות של החברה (להלן: "בן פזי") וסירובו להפנות את סוגיות מינוי המנכ"ל להכרעה בבוררות הם הפרה של ההסכם; ד. טלר רשאים להפעיל את סמכותם על פי ההסכם וכן כבעלי רוב המניות וכדירקטוריון החברה, לפעול למינוי מנהל חשבונות חדש במקומו של בן פזי וכן להביא את עניין מינוי המנכ"ל בפני בורר. כאמור, בסיס המחלוקת בין הצדדים הוא האופן שבו יש לפרש את הגדרת הסמכויות שנקבעו במסגרת ההסכם כאמור לעיל. בעוד סולטן טוען כי סמכות הניהול שניתנה לו הינה כללית ובלעדית בכל הנוגע לענייני החברה (למעט בתחום הייצור והאפייה), סבורים טלר כי זכות הניהול הינה רק לניהול שוטף בלבד, אולם הסמכות לקביעת מדיניות החברה ויעדיה האסטרטגיים נתונה להם, כבעלי השליטה בחברה ולאור היותו של אבישי הדירקטור היחיד בה. כן טוענים טלר כי לסולטן לא הייתה הסמכות לפעול בניגוד להוראות הדירקטוריון והאסיפה הכללית של החברה. בנוסף, כך נטען, לטלר קיימת זכות לדרוש מינוי מנכ"ל לחברה על פי ההסכם ולאור מצב החברה, וסולטן מפר את ההסכם בסירובו למינוי זה, ואף בסירובו להפנות החלטה זו להכרעתו של בורר. בכתב התשובה שהגיש, עומד סולטן על פרשנותו להסכם לפיה נתונה לו זכות בלעדית לניהול כלל עסקי החברה. הוא מוסיף וטוען כי על אף מצבה הכלכלי השפיר של החברה וחלקו המרכזי בכך, בו מודים גם טלר, הם פועלים באופן עקבי לשם יצירת משברים והפעלת לחצים עליו בדרכים שונות - והכל על מנת לכפות עליו שינויים בהסכם או בכדי שיסתלק מהשותפות. באשר למינוי המנכ"ל הוא טוען כי אין הצדקה כלכלית לכך וכי על פי ההסכם הדבר תלוי בהסכמתו, ובכל מקרה עמדתו היא שכל מנכ"ל שיתמנה יהיה כפוף אליו מבחינה ניהולית, בהתאם לזכויות הניהול שניתנו לו על פי ההסכם. הוא ממשיך ומונה את ההפרות הרבות של ההסכם והסכם הגישור מצדם של טלר, לרבות אי הסכמה לחלוקת רווחי החברה ללא כל הצדקה, התעלמות מהמלצות היועץ הארגוני שמונה לחברה, אי שיתוף הידע המקצועי ביחס לנושאי הייצור, הניסיון לפיטוריו של בן פזי והפרות נוספות. מחלוקת משפטית מרכזית נוספת בין הצדדים נוגעת לקביעת המערכת הנורמטיבית החלה ביחסי הצדדים - בעוד שטלר משתיתים את עמדתם על דיני החברות, טוען סולטן בתוקף כי בין הצדדים קיימת מערכת של שותפות עליה חלים דיני השותפויות, וכי ההתאגדות כחברה הינה פורמאלית בלבד - ולפיכך על פי הקריטריונים בפסיקה יש לראות בחברה "מעין שותפות". תביעתו של סולטן, הטענות והסעדים במקביל הגיש סולטן בחודש יולי 2013 תביעה נגד טלר. בתביעה עותר סולטן לאכיפת ההסכם ולתשלום פיצויים בסך 1,212,100 ₪ בגין נזקים ממוניים ובלתי ממוניים שנגרמו לו לטענתו. בתביעתו טוען סולטן כי בהחלטה השרירותית על אי חלוקת רווחי החברה, על אף בקשתו המפורשת, יש משום הפרת ההסכם והסכם הגישור, וכן יש בה שימוש בחוסר תום לב בכוח הרוב ועושק וקיפוח המיעוט. החלטה זו גרמה לסולטן לטענתו לנזקים כלכליים ולפגיעה בשמו הטוב. בנוסף נטען כי טלר מסרבים להשתמש ברווחים אלו לטובת פיתוח והרחבת העסק, והם מונחים כאבן שאין לה הופכין. על אף התחייבותם המפורשת של טלר במסגרת ההסכם לפעול לטובת החברה ולפיתוחה, הם עומדים על סירובם לנקוט בפעולות המתאימות להרחבת כושר הייצור של החברה ולפתיחת סניפים חדשים, וזאת בניגוד גם להמלצת היועץ הארגוני שנשכר במסגרת הסכם הגישור. בכך, מפרים טלר את ההסכם בין הצדדים וגורמים למאפיה נזקים גוברים והולכים. סולטן טוען אפוא כי טלר אחראים לפצות אותו עבור נזקיו הן מכוח תביעתו גם בשם השותפות עצמה, והן בגין עילות אישיות חוזיות ונזיקיות. לחלופין מבקש סולטן כי תינתן לו הרשות להגיש כנגד טלר תביעה נגזרת בשם החברה לפיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו לה בשל מחדליהם. סולטן מוסיף ותובע לאכוף על טלר למסור לו את הידע הנוגע לייצור ולאפיה בחברה, כפי שהתחייבו לעשות בהסכם הגישור. בנוסף הוא מבקש כי יוצא צו מניעה כנגד טלר אשר יאסור כל מעשה שיש בו כדי לפגוע בסולטן, במעמדו בחברה או בזכויותיו על פי ההסכם. הבקשה למתן צו ביניים הרקע לבקשה, כפי שעולה ממנה, הוא כי לחברה (שסולטן מקפיד לכנותה שותפות) רווחים גבוהים המצטברים בחשבונות החברה ושמורים בפק"ם, אשר מותיר אותם זמינים לשימוש אך הריבית הנצברת על סכומים אלה אינה גבוהה. מאידך, טלר מסרבים לחלוקת הרווחים לשותפים - למעט החלק היחסי הנובע מהסכום המינימאלי שעליו הוסכם במסגרת הסכם הגישור - 15,000 ₪ לחודש לחלקו של אהרון. בבקשה מציין סולטן כי לאחר חתימת הסכם הגישור ובהתאם למוסכם בו חולק דיבידנד אחד לשנת 2011 ביום 30.11.2011 בסך של 342,857 ₪ וסכום נוסף חולק ביום 20.12.2011 בסכום כולל של 685,716 ₪ עבור שנת 2012. סכום זה חולק בסוף שנת 2011 כנגד שנת 2012. מעבר לחלוקה זו, כך טוען סולטן, מסרבים טלר לחלק דיבידנדים נוספים, וזאת למרות שקיים תזרים מזומנים חיובי לחברה ובחשבונות פק"ם שלה מופקדים פיקדונות בסכום של 1,405,665.52 ₪, שהם רווחים הניתנים לחלוקה ואינם נדרשים לתזרים השוטף. סולטן מצרף תדפיסי בנק לתמיכה בבקשתו. לטענת סולטן, הסירוב לחלק דיבידנדים חסר תום לב, נועד להקשות עליו ולמרר את חייו, ובין היתר להקשות על ניהול המערכה המשפטית שלו מול טלר מתוך מטרה להשיג יתרון בלתי הוגן. הוא מציין כי יש לו הוצאות משפטיות רבות בגין ההליכים שננקטו על ידי טלר והוא נאלץ לשאת בהן, בעוד "כספים המגיעים לו" מוטלים כאבן שאין לה הופכין וללא שימוש בחשבון פק"ם של החברה. עוד נטען כי אין טעם ענייני לסירוב של טלר לאפשר חלוקה כזו שכן הם מסרבים לכל ההצעות שמעלה סולטן להרחבת העסק, הגדלת המאפיה, והעברת הייצור למקום גדול יותר. הוא מפנה לחוסר רצינות כוונותיהם של טלר בהגדלת העסק לחלופת תכתובת שהייתה בין הצדדים. אשר לפן המשפטי טוען סולטן כי בית המשפט מוסמך לפסוק סעד כספי חלקי במהלך ניהול הליך - כסעד ביניים - וזאת על אף ההלכות לעניין אי מתן צו זמני שהוא במהותו צו עשה. תמיכה לעמדתו מוצא סולטן בשלוש החלטות שניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים: החלטת כב' השופט י' ענבר בבש"א (י"ם) 8305/01 דורון נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (16.2.2003) (להלן: "דורון"), החלטת כב' השופט (כתוארו אז) מ' דרורי בבש"א (י"ם) 1462/08 פלוני נ' בית חולים קפלן (3.6.2008) (להלן: "פלוני") והחלטה בת.א. (מרכז) 48469-08-11 מאיר דהן נ' גרין ביופיולס הולדינג בע"מ (28.9.2011) (להלן: "דהן"). סולטן מזכיר בבקשתו את התנאים שנקבעו בהחלטה בעניין דורון למתן סעד כספי זמני, ובהם כי אחריותו של הנתבע אינה שנויה במחלוקת או שקיימת סבירות גבוהה לכך שבית המשפט יכיר באחריות הנתבע; סביר שהתובע יזכה במשפט בסכום כסף משמעותי הגדול מזה שמתבקש לפסוק אותו במסגרת הבקשה לסעד זמני; מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת התובע תוך בחינת אורכה הצפוי של ההתדיינות; ייפסקו לזכות התובע במסגרת סעד זמני אותם סכומים אשר לאור מכלול הנתונים הכרחי וצודק לפסוק אותם בשלב מוקדם, וכן שיקולי תום לב וצדק. לדעתו של סולטן בענייננו כל התנאים מתקיימים: הוא סבור ש- 30% מרווחי ה"שותפות" הם שלו ולכן הוא זכאי לקבלם, ניתן לחלק רק חלק מהרווחים שנצברו ואין הכרח בחלוקת כולם, לטלר לא יגרם נזק אם יחולקו הכספים, ובכל מקרה אם יוחלט על שימוש בכספים לצרכי הרחבת העסק הוא נכון להעמידם לרשות החברה; מדובר בהחלטה צודקת שכן הסירוב מצד טלר לאפשר חלוקת כספים חסר תום לב ונעשה מתוך מניעים פסולים. התגובה לבקשה טלר סבורים כי יש לדחות את הבקשה. הם מעלים לכך נימוקים פרוצדורליים ונימוקים מהותיים. לטענתם היה על סולטן לצרף את החברה כצד להליך שכן הדיבידנדים שסולטן מבקש לחלק הם כספי החברה. בהמשך לכך הם טוענים כי לפי ההסכמים בין הצדדים יש להפנות את ההכרעה בעניין זה לגורם מכריע ולא לבית המשפט, כי לא שולמה אגרה בגין הסעד הסופי, כי הסעד הזמני זהה לסעד הסופי המבוקש וכן מעלים טענת שיהוי. לגופה של הבקשה טוענים טלר כי צו עשה זמני לתשלום כספים יינתן רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. זאת משום שצו כזה הוא חריג לסעדים הזמניים בשל כך שהוא משנה את המצב הקיים. לדעתם התנאים שנקבעו בהחלטה בעניין דורון אינם מתקיימים שכן אין מדובר במקרה שבו אחריות הנתבע אינה שנויה במחלוקת, סולטן לא הצביע על נזק בלתי הפיך במהותו שיגרם לו, ולא הונחה תשתית לקבוע כי הסכום המבוקש הוא סכום אשר הכרחי לפסוק אותו בשלב הזה. טלר מנתחים את פסקי הדין וההחלטות שאליהם הפנה סולטן ומצביעים על כך שנסיבותיהם וקביעותיהם שונות. כך הם טוענים כי התנאי הבסיסי למתן צו עשה זמני הוא כי סולטן יוכיח שיגרם לו נזק בלתי הפיך, ואין די באמירה הסתמית כי יש לו הוצאות משפטיות רבות וכי הן מכבידות על חשבונו. סולטן, כך נטען, לא ביסס את הטענה באשר לגובה ההוצאות שיש לו, למצבו הכספי ולקיומם של אמצעים אחרים העומדים לרשותו. באשר לכך מזכירים טלר כי סולטן מקבל שכר מהחברה בגובה של 30,000 ₪ וכן דיבידנד חודשי בסכום של 13,500 ₪, וזאת מכוח הסכם הגישור וההסכמה על סכום מינימום לדיבידנד חודשי. לצד טענה זו טוענים טלר לנזק שיגרם לחברה אם יחולקו הכספים באופן שיימנע כל התרחבות עתידית של החברה. טלר חולקים גם על ההנחה הבסיסית של סולטן כי מדובר בכספים השייכים לו. התשובה לתגובה בתשובה לתגובה טוען סולטן כי המניעים האמיתיים של טלר הם פסולים שכן הם מונעים כל אפשרות להרחבת העסק ודוחים כל הצעה לכך. עוד הוא מצביע על כך שטלר היו הראשונים שפנו לבית המשפט ועל כן אין להישמע לטענה שהיה עליו לפנות לגורם מכריע. סולטן גם חולק על כך שהיה מקום לצירוף החברה כצד להליך. סולטן משיב גם לטענות האחרות של טלר באשר להצדקה למתן סעד זמני. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 קובעת כי: "(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש. (ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש." בית המשפט רשאי אפוא לקבוע סעד זמני אם שוכנע בקיומה של עילת תובענה, ולאחר שנתן משקל ראוי למאזן הנוחות בין הצדדים, לתום הלב של המבקשים ולמידת הצדק שיש במתן הסעד הזמני (רע"א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרא שייפ מדיקל, פסקה 10 (5.4.2012)). בבוא בית המשפט לדון בבקשה למתן סעד זמני עליו לשקול שני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. לצד שני אלו, על בית המשפט לבחון גם שיקולי יושר (רע"א 4783/13 עו"ד יוסי כהן נ' יואב יצחק, פסקה 5 (7.7.2013)). שיקולים אלו מקיימים ביניהם יחסי גומלין של "מקבילית כוחות", כך שככל שעולה עוצמתו של אחד מהם, ניתן ליחס לשיקול השני חשיבות מועטה יותר (רע"א 5711/12 נ.מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פסקה 5 (25.2.2013), רע"א 560/13 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' גולדשטיין שירותי תברואה בע"מ, פסקה 6 (12.2.2013), רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל נ' ביאטריס בגס, פסקה 4 (25.12.2005)). מתן סעד זמני שהוא במהותו צו עשה זמני, המשנה את המצב הקיים, יינתן במקרים חריגים בלבד (ר' רע"א 7477/13 גלריה עדן נ' דגנית בלכנר פלד, פסקה 10 (3.12.2013); רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות, פסקה 5 (13.12.2005)). בית המשפט מוסמך לתת סעד זמני כספי, המשמש כעין "תשלום תכוף" במשפט האזרחי (ר' ניתוחו המעמיק של כב' השופט י' ענבר בפרשת דורון, פסקאות 7-12). מטרתו של סעד זה הינה שמירה על השוויון הדיוני בין הצדדים ומניעת הפעלת לחצים פסולים או ניצול לרעה של פער כוחות משמעותי בתקופת בירור התובענה (פלוני, פסקאות 29-31, דהן, פסקה 6). מטרה נוספת היא מניעת מצב שבו התארכות בירור הסכסוך תביא למצב בו אף אם יזכה התובע בתביעתו, לא יוכל לממש את פירות זכייתו בשל חלוף הזמן, ועל כן תהא זכייה זו חלולה וריקה מתוכן (דורון, פסקה 9). עם זאת, סעד כספי זמני - התשלום התכוף האזרחי - לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במשורה, תוך שמירה על אמות מידה קפדניות (דורון, פסקה 16, פלוני, פסקה 35, דהן, פסקה 1) וכאשר מתקיימים התנאים הבאים, כפי שנקבעו בהחלטה בעניין דורון: אחריות הנתבע איננה שנויה במחלוקת, או שקיימת סבירות גבוהה שבית המשפט יכיר באחריות הנתבע; קיימת סבירות גבוהה לכך שהתובע יזכה בסכום כסף משמעותי, העולה על הסכום המבוקש כסעד זמני; מאזן הנוחות נוטה בצורה ברורה לטובת התובע, בין היתר בהתחשב בנזק שייגרם לו ובפגיעה בזכויותיו הבסיסיות, וכן בכורח לנהל התדיינות ממושכת; התובע עומד בכל יתר השיקולים שיש לשקלם במסגרת בקשה לסעד זמני, כגון הגשת הבקשה בתום לב, היות הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, וכזה שאינו פוגע בנתבע במידה העולה על הנדרש. בכל מקרה ייפסקו לזכות התובע אך ורק הסכומים אשר לאור מכלול הנתונים הכרחי וצודק לפסקם בשלב מוקדם (דורון, פסקה 16, לעניין זה ר' גם אסף פוזנר, "עיכוב תשלומים על ידי חברות ביטוח: אור בקצה המנהרה? בעקבות חוק חוזה ביטוח (תיקון מס' 4) התש"ע-2010", רפואה ומשפט 42 (2010) 115, 119-124). במקרה שלפני מקובלים עלי נימוקיהם של טלר כי לא קמו התנאים למתן צו ביניים שבמהותו מקבל באופן חלקי את התובענה בשלב זה. כזכור, סולטן תבע מטלר חלוקת דיבידנד במסגרת התובענה שהגיש ואף תבע מהם פיצוי על הנזקים שנגרמים לו בשל אי חלוקת הרווחים. הרצון לקבל באופן חלקי את הכספים כבר עתה אינו מצדיק מתן סעד זמני - כל זאת בשים לב לכך שבעלי המניות החליטו על חלוקת רווחים בהיקף מוסכם אחת לרבעון וכך נעשה, וכן כי חולק חלק מרווחי החברה לשנים 2011 ו- 2012 בהסכמה. ההחלטות שאליהן הפנה סולטן לתמיכה בבקשתו דנות במקרים שונים לחלוטין מהמקרה שלפנינו. בענייננו לא נוצר הרושם כי קיים פער כוחות מהותי בין הצדדים או כי טלר הפעילו על סולטן לחצים פסולים. לא הונחה כל תשתית לקבוע כי ייגרם לסולטן נזק בלתי הפיך אם לא יקבל כספים מתוך רווחי החברה כבר עתה, והטענה להוצאות משפטיות רבות מצדו אינה מספיקה, אינה מפורטת ואינה נתמכת בדבר. בכדי שניתן יהיה לשקול בקשה מסוג זה היה על סולטן להניח תשתית עובדתית רחבה בהרבה, המבהירה את הפגיעה המהותית הנגרמת כתוצאה מהותרת המצב הקיים על כנו. זאת ועוד, בניגוד למקרים שהובאו בפרשות דורון, דהן ופלוני, בהן שאלת האחריות הייתה ברורה (אף אם חלוקתה עמדה במחלוקת), בענייננו שאלת חלוקת הרווחים והמנגנון לקביעת החלוקה נתונה להכרעה בבית המשפט, והנחתו של סולטן כי מדובר בכספים שלו - כלל איננה ברורה מאליה. אף השאלה אם מדובר בחברה או בשותפות טרם הוכרעה, ועל פני הדברים, מקום בו ההתאגדות היא בדרך של חברה בע"מ, הרי שהרווחים הלא מחולקים אינם הופכים אוטומטית לרכושו של כל אחד מבעלי המניות. ככל שמדובר בחברה לכל דבר - הרי שהיקף ההתערבות של בית המשפט בחלוקת הרווחים על ידי החברה הינו מוגבל (ר' אירית חביב-סגל, דיני חברות כרך ב' (2004) 329, ציפורה כהן, בעלי מניות בחברה זכויות ותרופות כרך ב' (מהדורה שניה, 2008), 148-149, 153-154). אשר לטענה בדבר עיכוב בבירור התובענה, הרי שאין לזקוף את פרק הזמן שאורך בירור התובענות לחובתם של טלר בלבד. לאור האמור לעיל, המקרה שלפנינו איננו אחד מאותם מקרים נדירים המצדיקים מתן סעד כספי זמני. סיכום הבקשה נדחית. הוצאות הליך זה תובאנה בחשבון, ככל שאתבקש לכך, בעת מתן פסק הדין.דיני חברותדיבידנדשאלות משפטיותצווים