הסכמים בין דיירי הבניין לגבי הגג

אין זה ראוי לאפשר לתובע לחמוק מתוצאות ההתדיינות אליה גרר את הנתבע לפי ע"א 570/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, פ"ד מו(3), 738, 745-746 (1992), ערעור על פסק דינה של המפקחת על רישום המקרקעין בפתח תקווה (כב' המפקחת טלי להב, להלן: "המפקחת") בתיק 210/11 מיום 25.11.2012 (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נעתרה המפקחת באופן חלקי לתביעת המשיבים. עיקרי העובדות הצדדים לערעור הינם בעלי דירות בבית המשותף שברחוב אלוף דוד 143 רמת גן, בשכונת רמת חן ברמת גן. בבניין 4 דירות, מתוכן דירת המערערים בקומת הקרקע (להלן: "יחזקאל"), מעליה דירת המשיבים (להלן: "שטראוס"), ובשתי הדירות הנותרות מתגוררים משפחות סלטון וג'משי (בהתאמה). הבניין נבנה בשנת 1960 בקירוב ונרשם בשנת 1974 בפנקס הבתים המשותפים. בנוסף לארבע הדירות קיימת חצר עורפית גדולה, חצר צדדית וחצר קטנה יותר בחזית. על פי נסח רישום המקרקעין, קיים תקנון מוסכם ובסיסי (משנת 1974) שמאמץ את הוראות התקנון המצוי למעט חריג אחד הקובע כי שיעורו של החלק ברכוש המשותף הצמוד לכל דירה יהא בחלוקה שווה בין הדיירים, דהיינו, 1/4 מהרכוש המשותף לכל דייר, ולא ייקבע על פי שטח רצפת הדירה של כל דירה בבניין ביחס לשטח הרצפה של כלל הדירות. לפיכך חלים כללי התקנון המצוי בסייג של החריג הנ"ל. המשיבים רכשו בשנת 2007 את זכויות החכירה בדירתם, במטרה להרחיבה ולהתגורר בה. לקראת אמצע שנת 2008 הודיעו המשיבים למערערים כי בכוונתם להרחיב את דירתם ולבקש היתר בנייה כדין. המערערים וכל שאר דיירי הבניין, נתנו את הסכמתם העקרונית לבניה. על בסיס הסכמה זו הגישו המשיבים לרשות הרישוי ברמת-גן, בקשה למתן היתר להרחבת הדירה, ובספטמבר 2008 אישרה הרשות את הבקשה. המערערים ושאר דיירי הבניין אישרו את תוכניות הבניה, וחתמו עליה. בשלהי 2008 חזרו בהם המערערים מהסכמתם להרחבת דירתם של המשיבים, והגישו את התנגדותם לעיריית רמת גן (ב-26.10.2008), ללא הנמקה. רשות הרישוי, על אף התנגדותם אישרה את הבקשה להיתר הבנייה, ובמאי 2009 ניתן ההיתר. בשלב מאוחר יותר, הוגשה תוכנית בנייה מתוקנת להעתקת הממ"ד מקומה שניה לקומה ראשונה, לנוכח דרישת יחזקאל ולנוכח תלונתם לרשות הרישוי. תוכנית השינויים (ת/5) אושרה וניתן היתר להעתקת הממ"ד, אך גם על מתן ההיתר לשינויים ערערו המערערים בפני ועדת הערר המחוזית וערעורם נדחה. התנגדותם של המערערים להרחבת דירת המשיבים השתכללה והחריפה לכדי מאבק ארוך ומתיש בין הצדדים. במסגרתו הוגשה תובענה מצד יחזקאל כנגד שטראוס. בשלב מסוים יחזקאל חזרו בהם מתביעתם ביום 29.11.11 (לאחר שהוגשה חוו"ד המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש שלא הניחה את דעתם של יחזקאל) ונותרה עומדת בפני עצמה התביעה שכנגד של שטראוס, שהסעד העיקרי שבה היה להצהיר כי שטראוס השיגו את הרוב הדרוש להרחבת דירתם וכי ההרחבה בוצעה כדין. כמו כן ביקשו הריסת החומה שהקימו יחזקאל בחצר שהפרידה את דירתם מיתר שטח החצר וכך דמי שימוש בגין שימוש יחודי למטרת קייטנה, בחצר המופרדת. פסק דינה של המפקחת 3. המפקחת קיבלה בפסק דינה את מרבית תביעת שטראוס, והצהירה כי הם השיגו את הרוב הדרוש להרחבת דירתם וכי הרחבתם בוצעה כדין. ניתן: "צו מותנה להריסת החומה. הצו מותנה בקיומה של אסיפה כללית וקבלת החלטה ברוב קולות", שכן החומה מצויה אף בשטחם של דיירים אחרים בבניין. המפקחת גם חייבה את יחזקאל בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 2,250 ₪ לשטראוס בגין השימוש הייחודי שעשו בחצר לתקופה של 9 חודשים, החל מיום הגשת התביעה שכנגד ע"י שטראוס באוקטובר 2010 ועד ליוני 2011. המפקחת הטילה על המערערים הוצאות משפט, שבכללם, בין היתר, גם שכ"ט המומחים ושכ"ט העדים. דיון 4. בערעור עמוס ובלתי סדור העלו המערערים טענות שונות שבחלקן לא נטענו בפני בימ"ש קמא ואתייחס לעיקריות שבהן. זכויות הבניה וההסכמים בין הדיירים 5. המערערים תלו את עיקר יהבם על הסכמים בין דיירי הבניין משנת 2007 ו- 2009, הקובעים כי הגג לקומות העליונות והחצר לקומות הקרקע. המערערים טענו כי המפקחת התעלמה מהסכמים אלו, שמגדירים את זכויות הבניה שלא על פי התקנון המצוי בחוק, וכן התעלמה מכך שהמשיבים בהתנהלותם בפרשייה, הפרו את ההסכמים הנ"ל. לא ראיתי טעם מספיק, להתערבות ערעורית במסקנת המפקחת כי הסכמים אלו אינם בגדר זכויות מחייבות. המפקחת נימקה קביעתה בעיקר בעובדה שהמערערים עצמם זנחו הסכמים אלו בהתנהגותם, כאשר התנגדו לכך שהמשיבים ירחיבו דירתם אל הגג. וכך קבעה המפקחת בפסק דינה: "ואולם, למגינת לב הנתבעים היו אלה שבמאבקם המתמשך בבניה בגג ערערו את הנוהג בבית שלפיו "חצר לדירות הקרקע וגג לדירות הגג ...". (עמ' לפסה"ד, ש' 25-26) יצויין, כי מעבר לנימוק זה אותו פירטה המפקחת בהרחבה בפסק דינה, הסתמכות המערערים על ההסכמים הנ"ל לא נקייה מקשיים נוספים. כך למשל העובדה שהסכם 2007 לא נחתם ע"י המשיבים אלא ע"י הבעלים הקודמים של דירתם, והעובדה שההסכמים הנ"ל לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, שעל כן המשיבים לא הוזהרו בדבר קיומן של זכויות מוקנות לכאורה ברכוש המשותף. כך גם העובדה שהסכם 2009 לא נחתם ע"י המשיבים (למרות שבמועד זה הם כבר היו דיירי הבניין). אינני רואה צורך להכריע בקשיים אלה. עצם העובדה שהמערערים עצמם זנחו את ההסכמים הנ"ל בהתנהגותם, מספיקה כדי להשאיר את מסקנת המפקחת על כנה. מאותה סיבה, גם טענת המערערים שהפנו להסכם בין דיירי הבניין הסמוך, שטרם נרשם בטאבו, ושבו סוכם כי הגג ישתייך לדירות הגג והחצר לדירות הקרקע, לא יכולה להועיל למערערים. הסדרים בבתים אחרים אינם מחייבים את דיירי הבניין הנדון. יובהר, שהמשיבים מצידם הגיעו להסכמות עם הדיירים האחרים בבניין: ההסכם בין ג'משי למשיבים להרחבת דירת המשיבים קיבל תוקף של פסק דין ביום 8.2.2011. ההסכם בין המשיבים לסלטון קיבל תוקף בפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2012. המערערים לא סתרו עובדות אלו, אך טענו כי הסכמות אלו מהוות הפרה של הסכמי 2007 ו- 2009. כפי שהוסבר לעיל הסכמי 2007 ו - 2009 נזנחו אפילו ע"י המערערים עצמם, וההסכמות המאוחרות יותר, גוברות על ההסכמות המוקדמות. לפיכך, אין להתערב במסקנת המפקחת שקבעה כי יש להעניק למשיבים את הסעד ההצהרתי, שכן הושג הרוב הדרוש של הדיירים להרחבת דירתם. חוו"ד המומחה שמונה ע"י המפקחת 6. המערערים, לא חסכו השתלחות בחוות הדעת של המומחה, המהנדס והשמאי גבי קיינר, שמונה בהסכמה דיונית של הצדדים (להלן: "המומחה"). המומחה השיב לשאלת הבהרה של הצדדים ונחקר על ידי באי כוחם. הוא קבע בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות המפקחת כי אחוזי הבניה בקומת הקרקע (של יחזקאל) ובקומה הראשונה (של שטראוס) הם במסגרת 160 מ"ר המותרים לפי התכנית, וכי ניצול אחוזי הבניה לצורך הרחבת הדירה עומד במסגרת ניצול האחוזים המותרים על פי התוכניות החלות על הבית המשותף ואין בו כדי לפגוע בבנייה עתידית בקומת הקרקע, וכי ניתן לבנות מרתף בהיקף תכסית קומת הקרקע וקירות הממ"ד ישתלבו בבניה העתידית בקומת הקרקע. עם זאת, ציין המומחה כי ליחזקאל מגיע סך של 80,000 ₪ בגין תשלומי איזון. לטענת המערערים האיזונים בחוות הדעת לא שיקפו את הערך האמיתי הגבוה יותר המגיע להם וכי המומחה לא התייחס בתחשיבו לסיטואציה של בנייה עתידית. לטענתם, חוות דעתו חד-צדדית, לא אובייקטיבית ותחשיב האיזון כפי שנעשה על ידו היה מגמתי. עוד טענו המערערים כי מועד חוות דעת המומחה המוסכם היה בתחילת בניית הרחבת דירת המשיבים ולא בגמר הבניה לפי ההיתר החדש שהוצא. כמו כן, כיוון שבמועד מתן חוות הדעת, הבניה טרם נסתיימה. היא איננה משקפת במלואה את המציאות בשטח. יצויין, כי המפקחת הבהירה היטב בפסק דינה כי : "יחזקאל התובעים דאז עמדו כאמור במריים וויתרו על זכאותם לתשלומי איזון ועתרו במפגיע בבקשה למחיקת התובענה שהוגשה על ידם ולאיון ממילא של ממצאי חוות הדעת. (עמ' 12 לפסה"ד). היא גם הדגישה כבר בהחלטה למחיקת התובענה כי : "5. זאת ועוד, על הפסקת תובענה חלה, ממילא, הוראת תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. כך אף שיש טעם של ממש בטענת ב"כ המשיבים כי במסגרת שקול הדעת בהקשרה של תקנה זו יש להתחשב ביתרון הדיוני שיכול שיושג שלא כדין ע"י המבקשים ובלשונו של ע"א 302/83 חשולי הכרמל נ' נסחלהטשווילי משה, פ"ד לט(2), 831, 835-836 - "העקרון של הכלל הוא פשוט. משמעו, כי אחרי שההליכים הגיעו לשלב מסוים, אין להתיר לתובע, שהביא את יריבו לבית המשפט, להמלט דרך דלת צדדית ולהתחמק מן ההתמודדות". (עמ' 12 לפסה"ד) כמו כן גם לפי ע"א 570/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, פ"ד מו(3), 738, 745-746 (1992), אין זה ראוי לאפשר לתובע לחמוק מתוצאות ההתדיינות אליה גרר את הנתבע. ערכאת הערעור לא נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים, ולא בנקל תתערב ותפסול את חוות דעתו של המומחה, שהתקבלה ע"י הערכאה הדיוני, אלא אם מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי לגרום עיוות דין. משהסכימו הצדדים על מינוי מומחה, חלה תקנה 130(ג) לתקסד"א. בהסכמתם נטלו הצדדים על עצמם, את החובה לכבד את תוכן חוות דעתו והם מנועים מלהביא כראיה סותרת, עדות מומחה מטעמם. יתרה מכך, חוות דעת המומחה מטעמם של המערערים - ארז אריה, לא התקבלה ע"י המפקחת. גם בהחלטתי מיום 16.10.13 קבעתי כי מוצגים י'-יא, היינו, חוות דעת השמאי וחוות הדעת מהנדס אריה ארז, שהמערערים ביקשו להגיש, כראיות בערעור לא ייכללו כראיה בתיק שבפני. בר"ע שהגישו לבימ"ש עליון, על החלטתי נדחתה. הנחת המוצא היא כי מומחים עושים את מלאכתם נאמנה ופועלים בהגינות ובתום לב, אלא אם מוכח ההיפך. המומחה קיינר, בחוות דעתו התייחס לכל העניינים שנתבקש על ידי המפקחת ועל ידי הצדדים, השיב לשאלות הבהרה בצורה מפורטת ועניינית וביצע עבודתו כמומחה סביר. הסכמת המערערים למינוי מומחה ונסיגה ממנה, בשל תוצאה שאינה הולמת את הציפייה שלהם, כמו גם נסיגות נוספות שנעשו מטעמם במהלך הסכסוך כולו, מצביעות על התנהלות מניפולטיבית שמעלה ספקות באשר לתום ליבם. לא מצאתי פגם במסקנות המפקחת שהתבססו על חוו"ד המומחה, אשר מצדיקה את התערבותו של ביהמ"ש זה. לעניין עיתויה של חוות הדעת - מהנספחים שהוצגו בפני עולה כי, המומחה מונה לאחר שכתבי הטענות של הצדדים כפי שהתגבשו היו בפני המפקחת. חוות דעתו של קיינר ניתנה ב-5.1.2011, לאחר שביקר בנכס. עובדתית לא הוצגו ראיות המצביעות על מועד סיום הבנייה. אין גם מקום לקבל טענות חדשות של המערערים כי הבנייה המשיכה תוך חריגות מההיתר אחרי ביקור המומחה. טענות אלה כאמור גם אינן נובעות מכתבי הטענות ועל כן הן בגדר הרחבת חזית. כמו כן המערערים הרי מחקו את התביעה שהגישו, ומאז לא הגישו תביעה חדשה בנוגע להתפתחויות חדשות שחלו לכאורה, לשיטתם. על פי חוות דעתו של המומחה, זכויות הבניה של משפחת יחזקאל, בסופו של יום, לא נפגעו מהותית, ובכל מקרה גם אם הייתה פגיעת-מה, הרי שהיא אוזנה בסכום תשלומי האיזון שהוא קבע ושהמערערים ויתרו עליהם. המערערים כאמור רצו להוסיף כראיות נוספות בערעור חוות דעת של אלי סידאווי שהעריכה תשלומי איזון של כ- 800,000 ₪ במקום 80,000 ₪ שקבע קיינר. משוויתרו המערערים על תביעתם, ולא הגישו תשובה לתביעה שכנגד, חווה"ד של סידאווי לא יכולה להתקבל בערעור זה. ערעור איננו בגדר מקצה שיפורים והתחלת הליך חדש, במתכונת שונה מזה שהתנהל בפני הערכאה הדיונית, שקבעה חד-משמעית: "ודוק, על אף הנטען לא יכולה התנהלות זו שלא לפעול לרעת הנתבעים, על אף גילה של נתבעת 2 ומסכת היחסים ההדוקה שבינה לבין בנה מר רובי יחזקאל המוציא ומביא מטעמה. כלומר משבחרו הנתבעים שלא לשכלל את ממצאי חוות דעת המומחה שמונה המזכה אותם בתשלומי איזון לכדי סעדים שניתן יהיה לפסוק לפיהם, אף שהותר להם לעשות כן פעם אחר פעם, עתה לא תשמע הטענה כי למגינת ליבם נבנתה בבית "מפלצת נדל"ן" בלשון בא כוחם, היא ה"מפלצת" שנאמדה בחוות דעתו של המומחה שמאי המקרקעין המהנדס קיינר כהרחבה שאין בה כשלעצמה כדי לפגוע בהרחבה עתידית בדירת התובעים". (עמ' 13-13 לפסה"ד) . חוות הדעת ההנדסית של ארז אריה שביקשו להוסיף המערערים, אין בה כדי להפריך חוות דעת מומחה שמונה ע"י המפקחת בהסכמת הצדדים. יתירה מכך, המערערים טוענים כי שגתה המפקחת כשסירבה לקבל את חוות הדעת של אלי סידאווי וארז אריה כראיה לפניה, אך לא טרחו לצרף למסמכי הערעור מטעמם את החלטת המפקחת בעניין זה. לפיכך, לא ניתן לבחון את נימוקי המפקחת. לא זו אף זו, המערערים טענו (בבקשתם לעיון מחדש בהחלטתי שלא לקבל ראיות חדשות אלו בערעור) כי שתי חוות דעת אלו הוגשו על ידם למומחה קיינר בערכאה קמא. אם זו גירסתם, חזקה על המומחה קיינר שמונה ע"י המפקחת כי ראה חוות דעת אלו, בחן אותן ולקח אותן בחשבון במסגרת שיקוליו, כך שהן חלק מהתשתית למסקנותיו. אשר על כן, כל טענות המערערים המתייחסות לחוות הדעת השונות דינן להידחות. החומה שבנו המערערים בחצר הבניין 7. המפקחת קבעה כי בניית החומה ע"י המערערים בחצר הבניין לא הייתה כדין, מאחר שהיא מנעה שימוש סביר מהמשיבים, בחצר המשותפת. כפי שצויין לעיל הסכם 2009 שהעניק את החצר לשימוש ייחודי של המערערים בוטל ע"י המערערים בהתנהגותם, לפיכך גם חייבה המפקחת את המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים לשטראוס, עבור השימוש הייחודי שעשו בחצר כקייטנה (סע' 45-48 לפסה"ד). אין להעלות על הדעת שיתאפשר למערערים ליהנות מכל העולמות, גם להתנער מהסכמים כלפי המשיב וגם לנסות להבנות עליהם, להפקת תועלת כלכלית לעצמם בלבד. המפקחת הפנתה ל- המ' 163/81 בודנוף נ' נציגות הבית המשותף, פד"י לה(4) 277, לפיו נדרשים שני תנאים מצטברים: כי השימוש יהיה רגיל וסביר וכי לא יימנע שימוש כזה מהדיירים אחרים. כיון שהחומה היא חיבור של קבע לרכוש המשותף, היא למעשה מונעת שימוש סביר ברכוש המשותף ליתר הדיירים. המפקחת ציינה בפסק דינה (סע' 38-39 לפסה"ד) כי לא הוצגה החלטה אופרטיבית של דיירי הבניין להקמת החומה. המערערים טענו להסתמכות על הסכמי 2007 ו- 2009, אך לצורך בניה יש צורך בהסכמה מפורשת, וכאמור לעיל, הסכמים אלו ממילא בוטלו, לפי קביעת המפקחת. אכן מאחר שהחומה עומדת שנים רבות, ניתן להסיק הסכמה שבשתיקה של הדיירים לבנייתה, אך מאחר שלא ניתנה תמורה להסכמה זו, המדובר בהרשאת חינם שהדיירים רשאים לבטלה בכל עת. לפיכך המפקחת קבעה כי בנסיבות המקרה יש לקבל את החלטת רוב בעלי הדירות באסיפה הכללית להריסת החומה, ואז המערערים יהיו מחוייבים להרוס את החומה תוך 30 יום מקבלת החלטה כזו. קביעה זו סבירה ועניינית בנסיבות המקרה. דמי שימוש בגין החצר 8. המשיבים עתרו לדמי שימוש בגין השימוש בחצר שלא כדין וללא הסכמה. לטענתם, המערערים הפעילו בחצר קייטנה והניחו בריכה לשימוש הקייטנים. המערערים לא התייחסו כלל בסיכומיהם בפני המפקחת לתביעת דמי השימוש, פרט לטענתם הכללית כי המפקחת נעדרת סמכות עניינית לדון ברוב רכיבי התביעה, מאחר שהיא תביעה נזיקית. באשר לשאלת הסמכות, צדקה המפקחת בקביעתה כי יש לה סמכות עניינית לדון ברכיבי התביעה, מכוח סע' 72(ב) ו- 74 לחוק המקרקעין. המערערים גם לא תקפו בערעור דנן את מסקנתה זו של המפקחת. אומנם בערעור העלו המערערים טענות פרטניות שונות כנגד החיוב בדמי השימוש, אך זיכרן לא בא בסיכומיהם בערכאה קמא. מאחר שהמערערים בטיעוניהם מתייחסים בעיקר למישור העובדתי, לא ראיתי להתערב כערכאת ערעור במסקנתה של המפקחת. הפועל היוצא הוא, כי קביעת המפקחת כי המערערים מנעו את השימוש וההנאה של המשיבים מהחצר תקפה, והיא אכן גוררת חיוב של המערערים בתשלום דמי שימוש למשיבים, בגין החצר. כמו כן, לא מצאתי להתערב אף בקביעת המפקחת כי יש לאמץ את חוות הדעת השמאי יעקב אשר, מטעם המשיבים, לעניין גובה דמי השימוש הראויים עבור החצר (ראו: סע' 47-48 לפסה"ד). המערערים טענו כי המפקחת החליטה ביום 9.11.2010 כי לא יוגשו חוות דעת נוספות, אלא שהמערערים לא הגישו החלטה זו כך שלא ניתן לבחון את טענתם זו. מכל מקום, המערערים נמנעו מלחקור את שמאי המשיבים באשר לגובה דמי השימוש הראויים, והעיקר - הם לא העלו הסתייגות מחוות דעת זו בסיכומיהם בפני המפקחת. לאור כל אלה, אין מקום להתערב בקביעת המפקחת גם בעניין זה. הוצאות 9. כאמור לעיל, המפקחת חייבה את המערערים בתשלום הוצאות 7,500 ₪ בגין החזר מחצית שכ"ט השמאי המוסכם קיינר. 1,392 ₪ בגין הוצאות ששולמו למהנדסת אילה חן, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, ושכר ארבעת העדים בסך 300 ₪ לכל עד, 3,500 ₪ בגין שכר בטלה למשיבים עצמם לרבות החזר אגרת בית משפט בשיעור יחסי. ביהמ"ש אינו מתערב בפסיקת הוצאות אלא אם הן חורגות משמעותית מהרף המקובל. (ראו: ע"א 419/97 בנק הפועלים נ' שפע בר - מכון תערובת בבאר יעקב - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (לא פורסם, 3.6.1999)). במקרה זה, ההוצאות שנפסקו בפסק הדין סבירות, במיוחד לאור אופן התנהלות התיק, ואינן מצדיקות התערבות של ערכאת הערעור. סיכום 10. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, הערעור נדחה. המערערים יחד ולחוד יישאו בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. חוזהגגבניין