ד י ו ן 7. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. 8. בית משפט קמא קבע כקביעה עובדתית, שלמעשה לא הייתה עליה מחלוקת, כי המערערת אכן נתנה לבנק הוראה להגביל את מסגרת כרטיס האשראי. בית המשפט יצא מנקודת הנחה כי נציג הבנק אכן העביר את ההוראה לחברת האשראי, אם כי קבע כי הבנק לא עמד בנטל להוכיח טענתו לפיה נציג הבנק הזהיר את המערערת מהסיכונים הכרוכים בהעברת הכרטיס לצד ג' ובקושי הקיים ביישום הגבלת מסגרת האשראי. יחד עם זאת, מאוד תמוה כיצד המערערת לא הגישה תביעה אזרחית כנגד מר שור, ואף לא הגישה נגדו תלונה במשטרה, כאשר לאור זאת, ולאור העובדה שלא הובאו כל ראיות מלבד עדות המערערת, קבע בית המשפט בצדק כי המערערת "לא פעלה כמצופה ממי שנפל קורבן למעשה הונאה... לא הרימה את נטל ההוכחה... לעניין השימוש לרעה שנעשה בכרטיס האשראי...". 9. השאלה העיקרית שבמחלוקת בענייננו הינה על מי מוטלת האחריות לנזק, ככל שנגרם, למערערת - האם על המערערת שבחרה לתת לאדם זר לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלה, או שמא על הבנק שחרף הוראת המערערת להגביל את השימוש בכרטיס האשראי לא ווידא כי הדבר אכן נעשה. 10. אני סבורה כי בצדק קבע בית משפט קמא כי האחריות במקרה זה מוטלת על המערערת, שנטלה על עצמה את הסיכון שבמסירת השימוש בכרטיס האשראי לצד ג', אותו, על פי דבריה, הכירה הכרות שטחית בלבד. אין ספק שהמערערת, עורכת דין במקצועה, פעלה ברשלנות רבתי שעה שמסרה לשימוש של אדם זר את כרטיס האשראי שלה, ומשכך, אין לה אלא להלין על עצמה. בספרם כרטיסי חיוב - היבטים משפטיים ומעשיים של כרטיסי אשראי ובנק (1997) (להלן: "כרטיסי חיוב") מציינים המחברים א' ברק ו-ע' פרידמן כי "הלקוח לא יהנה ממנגנון חלוקת האחריות כל אימת שתרם בהתנהגותו או במחדלו לשימוש לרעה בכרטיס החיוב שבבעלותו" (עמ' 306). דהיינו, גם אם הוכח שימוש לרעה, הרי מקום בו בעל הכרטיס לא נקט אמצעי זהירות סבירים - ובמקרה זה כאשר לא מדובר במי שנגנב ממנו הכרטיס אלא במי שברשלנות מסר את הכרטיס לשימוש של זר תוך שנתן בו אמון ללא נקיטת אמצעי זהירות מספיקים - האחריות נותרת עליו ואין מקום להטלת אחריות, ולו חלקית, על חברת כרטיסי האשראי או הבנק. קל וחומר בענייננו, כאשר בית משפט קמא קבע, כקביעה עובדתית, שלא מצאתי מקום להתערב בה, כי המערערת כלל לא הוכיחה שימוש לרעה בכרטיס האשראי. 11. סעיף 5(ד) לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו - 1986, קובע כי ככל שהלקוח מסר את כרטיס האשראי לשימושו של אחר, הוא שיישא באחריות לנזק כזה או אחר בעקבות עסקאות שבוצעו בכרטיס, ולא ייהנה מהסרת האחריות שבסעיף 5(ב). וזו לשון הסעיף: "5.... (ב) הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה. ... (ד) הגבלת האחריות האמורה בסעיף זה, לא תחול אם נתקיים אחד מאלה: (1) הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד, ואולם הלקוח לא יהיה אחראי לשימוש לרעה שנעשה אחרי שכרטיס החיוב שנמסר לאדם אחר, אבד לאותו אדם או נגנב ממנו; לענין זה, מסירת כרטיס החיוב יחד עם הצופן לא תיחשב כמסירה בנסיבות סבירות; (2) השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח; ...". בהקשר זה מצויין בספר כרטיסי חיוב הנ"ל כדלקמן: "הסדר הגבלת האחריות לא נועד להגן על לקוח שהיתה לו יד בשימוש לרעה שנעשה בכרטיס החיוב. לקוח כזה חייב לשאת במלוא הנזק, ולפיכך נקבעו בחוק כרטיסי חיוב מספר סייגים להטלת האחריות. חוק כרטיסי חיוב בא להבטיח, במידת האפשר, את מודעותו של הלקוח לאופן השימוש בכרטיס, ובעיקר לסיכונים הכרוכים בשימוש זה. ... ... לכן נקבע במפורש כי הנזק יפול על הלקוח אם מסר את הכרטיס לאחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות לצורך שמירת כרטיס חיוב... הסייג השני מתיחס למקרים בהם השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח, ועל כן מוצדק שהלקוח ישא באחריות לשימושים שנעשו בכרטיס החיוב שלו. הוראה זו באה לטפל במקרים בהם הלקוח, שהוא היחיד הרשאי לעשות שימוש בכרטיס על-פי החוזה, הרשה זאת לאחר...(בעמ' 320 -321). 12. אומנם המערערת ביקשה מהבנק לפנות לחברת האשראי ולהגביל את השימוש החודשי בכרטיס, ואולם, אין בכך די, והיה עליה לנקוט אמצעי זהירות נוספים. מצופה היה ממנה לבדוק את אופן השימוש בכרטיס ולא להסתמך רק על הבנק. אני סבורה כי בכל מקרה, רשלנותה של המערערת במקרה דנן, הן בעצם מסירת הכרטיס לאחר, והן בהעדר נקיטת אמצעי זהירות מספיקים - אינה מצדיקה הטלת אחריות על הבנק ואינה מצדיקה סטייה מפסק דינו של בית משפט קמא. 13. באשר לפסיקה אליה מפנים המערערים, הרי שמדובר בפסיקה העוסקת בחובת הזהירות הכללית של בנק כלפי לקוחו, ואינני סבורה כי יש בפסיקה זו כדי להועיל למערערים, שהרי הבנק העביר את הוראות המערערת לחברת כרטיסי האשראי, ואין באפשרותו לעקוב אחר כל חיוב וחיוב בכרטיס. אומנם בית המשפט קבע כי הבנק לא הוכיח טענתו כי הזהיר את המערערת על הסיכונים שבהעברת כרטיס האשראי, ואולם אין להתעלם מהעובדה שמדובר במערערת שהינה עורכת דין, וכי בכל מקרה, לא הוכח שהבנק התרשל בהתאם למבחנים הדרושים להוכחת הפרת חובת הזהירות של הבנק כלפי לקוח. עוד אוסיף כי באשר לטענה כי הבנק התרשל, הרי שבית משפט קמא קבע כעובדה כי הבנק אכן העביר את הוראת המערערת לחברת כרטיסי האשראי, אם כי אין מחלוקת כי בפועל הפעולה לא יושמה אצל חברת כרטיסי האשראי מסיבות שלא הוכחו. עוד קבע בית המשפט כי בכל מקרה קיימים מקרים שלא ניתן לעקוב אחר הוראות הגבלה שכאלה, כך כאשר השימוש בכרטיס הוא בסכומים נמוכים בכל שימוש, וכן כאשר לבעל החשבון מספר כרטיסי אשראי בחשבון וההגבלה היא כוללת לכל הכרטיסים, בשני המקרים כפי שהיה בענייננו. לאור האמור, לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא בעניין זה. סוף דבר 14. לאור האמור, הערעור נדחה. הנני מחייבת את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. ככל שהתשלום יבוצע תוך 30 יום מהיום תוחזר למערערת הערבות הבנקאית על סך 10,000 ₪ שהופקדה בקופת בית המשפט. אשראיכרטיס חיוב (אשראי)בנק