תביעה ייצוגית: כתוב בערבית משהו אחר על מוצר ממה שכתוב בעברית

תביעה ייצוגית: כתוב בערבית משהו אחר על מוצר ממה שכתוב בעברית ?

רקע וטענות



המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה פיצוי בסכום של 21.45 ₪ על נזק שנגרם, לפי הטענה, עקב הטעיה או לחלופין בשל עשיית עושר ולא במשפט, או לחלופין פיצויי קיום בשל הפרת חוזה מצד המשיבה.




במקורה הוגשה בקשת האישור נגד המשיבה ונגד חברת אשפלסט תעשיות פלסטיק בע"מ ("אשפלסט"), אולם סמוך לאחר מכן הוגשה בקשה משותפת של המשיבות למחיקת ההליך נגד אשפלסט (בקשה מס' 2) בנימוק שהמשיבה תקבל על עצמה כל אחריות שתיקבע, אם וככל שתיקבע, בהליך זה. המבקשת התנגדה למחיקה, ובהחלטה מיום 15.9.13 דחיתי את התנגדות המבקשת והוריתי על מחיקת ההליך נגד אשפלסט.




המשיבה הגישה תשובה לבקשת האישור והמבקשת השיבה לתשובה, וביום 17.6.14 התקיים דיון קדם-משפט בבקשת האישור. באי כוח הצדדים הסכימו לוותר על חקירת מצהירים, ושההחלטה בבקשת האישור תינתן על יסוד כתבי הטענות בצירוף סיכומי טענות קצרים בכתב. יצוין גם שעוד קודם לכן, בתשובתה לתשובת המשיבה, הסכימה המבקשת לכך שבהתאם לתקנה 2(ה) לתקנות תובענות ייצוגיות תש"ע-2010, תינתן ההחלטה על יסוד החומר שהוגש.




הצדדים הגישו סיכומי טענות, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני מחליט לדחות את הבקשה.




בפתח הדברים אסביר את מהות ההטעיה המיוחסת למשיבה, ולאחר מכן את הנימוקים לדחיית הבקשה על-פי הוראות סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 ("החוק").




המוצרים שעליהם נסבה בקשת האישור הם שקיות אשפה מתכלות המשווקות על-ידי המשיבה וממותגות בכינוי "ניקול". על-פי הנטען, ולא מוכחש, מדובר בשלושה סוגים של שקיות אשפה: "שקיות אשפה מתכלות", "שקיות אשפה מתכלות עם שרוך" ו"שקיות אשפה עם שרוך".




המבקשת טענה, וייאמר כבר כאן שגם טענה זו לא הוכחשה, שעל אריזות שלושת המוצרים האמורים צוינה תכולתן בעברית ובערבית, והכיתוב בערבית שונה מזה שבעברית בכל אחד מן המוצרים. בכיתוב העברי של אריזת שקיות האשפה המתכלות צוין שהתכולה היא 40 שקיות, ואילו בכיתוב הערבי (בתרגום חופשי לעברית, וכך בהמשך) צוין: "חבילת חיסכון – 50 שקיות". בכיתוב העברי שעל אריזות שקיות האשפה המתכלות עם שרוך צוין שהתכולה היא 40 שקיות, ואילו בכיתוב הערבי צוין: "חבילת חיסכון – 45 שקיות". על שקיות האשפה עם השרוך צוין בכיתוב העברי "20 שקיות אשפה מתכלות", ואילו בכיתוב הערבי נאמר "חבילת חיסכון – 50 שקיות".




המבקשת טענה גם שהשימוש בביטוי "חבילת חיסכון" בכיתוב בשפה הערבית, ביטוי הנעדר מן הכיתוב בשפה העברית שעל-גבי האריזות, הוא בבחינת ניסיון מכוון להטעות את קהל הצרכנים במגזר הערבי, וכי השימוש בביטוי זה מקיים את יסודות עילת ההטעיה שבסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 ("חוק הגנת הצרכן").




בסעיף 3 לתצהיר התומך בבקשת האישור טענה המבקשת שביום 25.5.13 היא רכשה אריזה אחת מכל סוג של המוצרים, היינו שקיות אשפה מתכלות, שקיות אשפה מתכלות עם שרוך ושקיות אשפה עם שרוך, והיא שילמה עבורן, בהתאמה, סכומים של 27.99 ₪, 18.99 ₪ ו-22.90 ₪. בסעיף 4 לתצהירה טענה המבקשת כי "לאחר שרכשתי את המוצרים בהסתמך על הכיתוב בערבית על גבי האריזה של המוצרים, התברר לי, כי המשיבות הוליכו אותי שולל והטעו אותי כל השנים לעניין מספר השקיות ליחידה כל אחד מהמוצרים נשוא בקשה זו, כשבפועל הכמות האמיתית הינה קטנה באופן משמעותי מהכמות המוצהרת" (ההדגשה הוספה, א"ק). בהמשך, בסעיף 5 של התצהיר, הביאה המבקשת את הכיתוב בערבית על-גבי כל אחת מהאריזות, כאמור לעיל, וכנספחים 4–6 לתצהיר הובאו העתקים צבעוניים של הכיתוב שעל האריזות.




הגם שהדבר נעדר מתצהיר המבקשת, ניתן למצוא בבקשת האישור את הכימות המספרי, במונחי מחיר, של הפער בין הכיתוב בעברית לבין הכיתוב בערבית לעניין תכולת האריזה. בסעיף 15 של בקשת האישור הציגה המבקשת "טבלה המסכמת את ההבדל בין ציפיות המבקשת על פי מצגי המשיבות על גבי האריזה של כל אחד מן המוצרים לבין התמורה בפועל של המבקשת". בטבלה זו מוצגות המסקנות החשבוניות מן הפער שבין התכולה המוצהרת של כל אריזה בשפה הערבית לבין זו שבשפה העברית, ובמילים אחרות: הטבלה מראה שמחיר שקית אשפה בודדת גבוה ממחירה הנקוב על האריזה, אם מחשבים אותו על בסיס התכולה המוצהרת בשפה הערבית (שכאמור מציינת תכולה גדולה יותר מאשר בגרסת השפה העברית), ומכאן טענת המבקשת שנגרם לה נזק העולה כדי 21.45 ₪.




טענת המשיבה היא שמדובר בטעות גרידא ולא בהטעיה, ולאחר שהוסבה תשומת לבה לטעות היא תוקנה. עוד נטען כי נוכח ההבדל בגודל האותיות והספרות שבין הכיתוב בעברית לכיתוב בערבית, אין אפשרות להסיק את קיומה של הטעיה, וכי מכל מקום, גם אם –והמשיבה הכחישה זאת – המבקשת הוטעתה, בנסיבות העניין לא קיימת קבוצה שבשמה אפשר להגיש תובענה, מפני שציבור דוברי הערבית בישראל שולט בשפה העברית ובספרות אוניברסליות מקובלות. לכן ההנחה שטעותה של המבקשת משותפת לכלל ציבור דוברי הערבית בישראל אינה מבוססת כלל ועיקר.


דיון



סעיף 8(א) לחוק מונה ארבעה תנאים שבהתקיימם רשאי בית המשפט לאשר תובענה כייצוגית, ולענייננו רלוונטית הוראת ס"ק (1) הקובעת את התנאי ש"התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה".




בע"א 5378/11 ארתור פרנק נ' אולסייל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת א' חיות (22.9.14) נאמר, לעניין תנאי זה, כי:


"הלכה היא כי התשתית הלכאורית שעל המבקש להציג לביסוס בקשת האישור אינה נבחנית על-פי אמות המידה ועל-פי הכללים המקלים הנוהגים לעניין סילוק תובענה על הסף בהעדר עילה. הכללים שנקבעו לצורך אישור בקשה לניהול תובענה כייצוגית מחמירים יותר ולפיהם לא ניתן להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה ועל מבקש האישור להציג בטיעונים ובראיות לכאוריות בסיס ממשי - עובדתי ומשפטי - התומך בתביעתו. עוד נפסק כי על מנת שבית המשפט ישתכנע כי קיימת לכאורה אפשרות סבירה ש"שאלות מהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה" עליו "להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, אם היא מגלה עילה טובה ואם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים".

וברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, בפסק דינו של השופט י' דנציגר (11.4.13) נקבע כי:

"...מן הראוי לטעמי למנוע מצבים שבהם כל מאן דהוא החפץ לנהל תובענה ייצוגית יוכל לעשות כן גם מבלי שצלח את חובתו לבסס בראיות לכאורה את עילת התביעה. הקלה מעבר לנדרש באשר לרף הראייתי בו צריך לעמוד התובע הייצוגי עלולה לגרור תוצאות שלהן השלכות מערכתיות בלתי רצויות, הן על מערכת המשפט והן על המשק וחיי המסחר והכלכלה. משכך, שומה על בתי המשפט להקפיד על כך שרק תביעה שהונחה תשתית ראייתית לכאורית לביסוס עילתה, יתאפשר ניהולה כתובענה ייצוגית במסגרת ההליך העיקרי".



גישה אחרת, מקלה יותר הוצעה ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי, פסקה 15 (5.7.12)("עניין עמוסי"), ושם נקבע כי:


"החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה. נוסף על כך, דיון שמתבצע באופן זה אינו יעיל, מכיוון שנוצרת כפילות בין הדיון בגוף התובענה לבין הדיון בבקשת האישור; חוסר היעילות הטמון בכפילות זו גדל מקום בו פונים הצדדים פעמיים לערכאת הערעור".

לדעתי, גם אם תינקט הגישה המקלה שקיבלה ביטוי בעניין עמוסי, אין מנוס מן המסקנה שהמבקשת אינה עומדת בנטל הוכחת האפשרות הסבירה שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה. זאת הן מפני הספק בקיומה לכאורה של עילת תביעתה האישית, והן מפני הספק בדבר קיומה של קבוצה, היינו שתביעתה, גם בהנחה שהיא תוכח, מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לקבוצת אנשים, כנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק.




התביעה האישית



בבקשת האישור טענה המבקשת לקיומן של עילות מכוח חוק הגנת הצרכן, חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ("חוק החוזים") וחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 ("חוק עשיית עושר"). מן הנטען בבקשת האישור לא ניתן להסיק על מה מבוססות העילות הנטענות לפי חוק החוזים וחוק עשיית עושר, ומסיכום טענות המבקשת נראה שהיא זנחה את ההסתמכות על עילות אלה, ואף אם הנחתי זו אינה נכונה, אני סבור שאין לטענות המבקשת בהקשר לחוקים אלה בסיס מספיק. בתצהיר המבקשת שתמך בבקשת האישור לא נאמר דבר שניתן להסיק ממנו שהמשיבה הפרה חיוב חוזי כלפיה, או שיכול לתמוך בטענה שהועלתה על דרך הסתם שהמשיבה התעשרה על חשבונה של המבקשת.




עניין אחר הוא טענת ההטעיה המבוססת על חוק הגנת הצרכן, הקובע בסעיף 2(א) שלו כי:

"לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בע"פ, או בכל דרך אחרת, לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור, יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה:


הטיב, המהות, והכמות והסוג של נכס או שירות;
המידה, המשקל, הצורה והמרכיבים של נכס;...

(3)...." (ההדגשה הוספה, א"ק)

המבקשת טוענת שהפער בין מספר השקיות לפי הכיתוב בשפה הערבית על-גבי האריזות לבין כמות השקיות בפועל מעיד על ההטעיה המיוחסת למשיבה. אכן, אם הכיתוב שעל אריזות המוצרים היה זהה בשתי השפות ותוכנן היה כפי שנכתב בשפה הערבית, אין ספק שהיה בכך משום הטעיה, שכן כאמור, מספר היחידות (השקיות) בכל אריזה היה קטן מזה שצוין בכיתוב בערבית שעל האריזה. אולם אין מחלוקת שתוכנן של האריזות תאם את המוצהר על-פניהן בכיתוב העברי, ומכאן מתחייבת המסקנה שככל שמדובר בצרכנים הקוראים עברית, לא ניתן לייחס למשיבה הטעיה בנוגע לתוכן האריזות.



כאן גם המקום לומר שבעת הדיון בקדם-המשפט הוצגו בפניי האריזות, על מנת שאוכל להתרשם מן הכיתוב בשתי השפות. ואכן, כטענת המשיבה, האותיות בערבית זעירות בהשוואה לאותיות בעברית, והיחס ביניהן, על-פי התרשמותי, הוא כזה שגודל האותיות בעברית הוא לכל הפחות פי חמישה או שישה מגודל האותיות בערבית. אציין גם כי בכיתוב העברי מצוינת תכולת האריזות באותיות גדולות מאוד, וגדולות –במידה רבה- אף מאלה של שאר הטקסט שעל האריזה וכן, וזה העיקר, בספרות המציינות באופן ברור את כמות התכולה ובגודל שלא ניתן שלא להבחין בהן.




ברע"א 2837/98 שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד (1) 600 (2000) קבע בית המשפט כי "הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא, הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם". המבקשת ביקשה למצוא בדברים אלה תמיכה לטענת ההטעיה, אולם התקשיתי לראות כיצד בנסיבות העניין תומכים דברים אלה בטענותיה. כאשר בצד הכיתוב המיניאטורי בשפה הערבית ניתן לראות כיתוב באותיות ובספרות גדולות וברורות בשפה העברית, וכאשר תכולת האריזות תואמת את האמור בכיתוב העברי, לא ניתן לדעתי לייחס למשיבה הצהרה כוזבת בנוגע לתכולת האריזות. יש לזכור כי מעצם טיבה, הטעיה היא התנהגות שבה מיוחסת לעוסק כוונה להניע את הצרכן להתקשר בעסקה. פעמים תקבל כוונה כזו ביטוי במעשה מכוון ופעמים בהעלמה מכוונת של מידע מהותי, אולם ספק בעיניי אם ניתן לייחס לעוסק הטעיה כאשר נסיבות העניין מצביעות על כך שמדובר בטעות שלא נועדה להביא, ואין ראיה שהביאה, לעוסק תועלת כלשהי. בע"א 4333/11 דניאל סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ, פסקה 15 לפסק דינו של הש' י' עמית (12.3.14) התייחס בית המשפט לטענת הטעיה בהקשר של סימון תכולה על פני אריזת מוצר ואמר:


"המקרה שבפנינו - הטעייה בתום לב; של יבואן של מותג מזון תינוקות ידוע המאושר בארה"ב; כאשר היצרן לא החדיר את הקדמיום למוצר; כמות של קדמיום יכולה להימצא במוצר באופן טבעי; לא היה מניע שלילי מצד היצרן; לא הוכח כי כמות הקדמיום עומדת בניגוד לתקן רלוונטי; לא הוכח כי נוצר סיכון בריאותי; החרדה הנטענת על ידי המערערים נתבססה על הודעה שנתבררה כמוטעית לגבי כמות הקדמיום במוצר".

ובהשאלה לענייננו, כאשר הכיתוב בשפה העברית הוא באותיות ובספרות גדולות וברורות ואילו הכיתוב בשפה הערבית הוא באותיות מיניאטוריות, וכאשר ציון התכולה בשפה העברית הוא נכון ומדויק ואילו זה שבשפה הערבית הוא מוטעה, המסקנה המתבקשת היא שאם הייתה הטעיה, הרי שהיא בתום לב ואינה מקימה למבקשת עילת תביעה.



אכן, יכולה להתעורר שאלה כאשר מדובר בצרכן שאינו קורא עברית ואינו מכיר ספרות אוניברסליות, והוא דובר וקורא אך ורק ערבית. ייתכן שבמקרה כזה ניתן היה להניח שצרכן כזה היה בא לכלל טעות מהכיתוב הערבי שעל אריזות המוצרים, אולם הבקשה הנוכחית אינה מצריכה התייחסות למצב דברים משוער מעין זה, מפני שהמבקשת לא טענה שהיא עצמה חפה מכל ידיעה של השפה העברית (אותיות וספרות), והסתפקה בהצהרה ש"אינה בקיאה" בה, תהא אשר תהא הכוונה במילים אלה. גם הגדרת הקבוצה לפי טענת המבקשת היא "כל הצרכנים, דוברי הערבית כשפת אם, אשר רכשו...", ומכאן שהמבקשת, כמו חברי הקבוצה המיוצגת (כהגדרתה המוצעת), אמנם דוברת ערבית כשפת אם אולם באין טענה, או ראיה, שהיא דוברת וקוראת רק ערבית, קשה לקבל את טענותיה בעניין ההטעיה שבכיתוב שבערבית. לדעתי לא קיימת הנחה, והמבקשת גם לא טענה כך, שצרכנים דוברי ערבית כשפת אם אינם קוראים את השפה העברית ואינם מבינים כיתוב בספרות אוניברסליות.




בתשובה לתשובת המשיבה טענה המבקשת, בין השאר, כי "זכות היסוד של הערבים אזרחי ישראל לחופש הלשון", וכן ש"המבקשת, כמו גם הח"מ, ויתר בני הציבור הערבי בישראל, אינם מתביישים להודות ואינם מתנצלים על כך שהם מדברים, קוראים, כותבים וחולמים בשפת אמם, השפה הערבית – ואין נפקא מינא אם הם בקיאים בשפה העברית ואם לאו" (סעיף 3 לתשובה לתשובה, ההדגשה במקור). לדעתי, טענות אלה מעידות שהמבקשת נתפסה לכלל טעות והיא ערבבה מין בשאינו מינו. חוק הגנת הצרכן בכלל, ואיסור ההטעיה שהוא יסוד מוסד בו בפרט, אינם מבחינים בין דוברי שפות שונות, בין מגדרים וציבורים שונים, למעט כשההבחנה רלוונטית לעניין מסוים. תכליתו של החוק, כמו גם של הקשת הרחבה של תקנות וצווים שהותקנו מכוחו, היא להגן על הצרכן באשר הוא, ואין דבר בין אלה לבין זכותה של המבקשת, כמו גם של יתר בני הציבור הערבי בישראל, לדבר ולקרוא בשפתם. בהקשר הנוכחי השאלה הרלוונטית היחידה היא אם בנסיבות העניין הוטעתה המבקשת, ואם כמותה הוטעו גם כל לקוחות המשיבה מקרב הציבור הערבי, שרכשו את המוצרים. אוסיף עוד שבהעדר הוראת דין מפורשת, זכותה של המבקשת – וליתר דיוק חירותה – לדבר ולקרוא בשפתה, אינה מקימה חובה של המשיבה לציין את תכולת האריזות של מוצריה בשפה הערבית, ובקשר לכך גם לא מיותר לציין את הוראת סעיף 4(א) לצו הגנת הצרכן (סימון טובין) תשמ"ג-1983 המחייבת, ככלל, סימון טובין בשפה העברית. כשאין חולק שהמשיבה עמדה בחובתה זו, קשה לראות את היסוד לטרונייתה של המבקשת.


הנזק



בסעיפים 29 ו-30 של בקשת האישור נטען כי המבקשת הסתמכה על הכיתוב בשפה הערבית שעל אריזות המוצרים, ואילו ידעה שהיא רוכשת מוצרים הכוללים כמויות פחותות של שקיות מן המוצהר על-גבי האריזות, היא הייתה רוכשת שקיות אשפה מתוצרת אחרת. את נזקה היא אמדה בסכום של 21.45 ₪, המהווה 30.69% מן הסכום הכולל שאותו שילמה עבור שלוש האריזות של שקיות האשפה מן הסוגים שתוארו לעיל.




שאלת ההסתמכות על מצג שווא, ואדגיש שאיני אומר שהיה כזה, קשורה מטיבה ומטבעה בשאלת הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין ההטעיה וכידוע, בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385 (2003) נקבע שקיומה של עילה אישית מחייב הוכחת קשר סיבתי, בין המצג המטעה לבין הנזק. על הלכה זו נמתחה ביקורת (בין השאר, יובל פרוקצ'יה ואלון קלמנט, הסתמכות, קשר סיבתי ונזק בתובענות ייצוגיות בגין הטעיה צרכנית, עיוני משפט לז, עמ' 7 (תשע"ד); ס' דויטש, תובענות ייצוגיות צרכניות: הדרישה להסתמכות אישית על מצג השוא של המטעה, מאזני משפט, כרך ב' עמ' 97 (תשס"ב)), שעיקרה הוא שניתן לקבוע את קיומו של הנזק אף ללא הוכחת הסתמכות על המצג המטעה. עם זאת, נראה לי שבענייננו השאלה כלל אינה מתעוררת, מפני שאפילו לפי טענתה של המבקשת לא ברור מהו הנזק שלטענתה נגרם לה. נספח 7 לתצהירה של המבקשת הוא העתק של שתי קבלות המעידות על רכישת המוצרים. באחת הקבלות צוין שהיא שילמה 47.00 ₪ עבור שתי אריזות של 40 שקיות אשפה כל אחת (הקבלה האחרת שצורפה היא בלתי קריאה ואינה מאפשרת זיהוי מספר שקיות האשפה שעבורן שולם סכום של 22.90 ₪). כאמור לעיל, בבקשת האישור נטען שלו הייתה המבקשת מודעת לכך שהתכולה האמתית של האריזות קטנה מזו המצוינת בכיתוב בערבית, היא הייתה רוכשת שקיות אשפה של יצרן אחר. ייתכן שכך הדבר, אלא שטענה זו אינה נזכרת, אפילו ברמז, בתצהיר המבקשת, ומעבר לכך, הטענה כשלעצמה היא סתמית ואינה מבססת קיומו של נזק ממוני. על מנת לעשות כן, היה על המבקשת לציין פרטים בנוגע לאפשרות הרכישה החלופית שעמדה בפניה, ובהעדר מידע עובדתי בעניין זה מסתכמת התשתית העובדתית בכך שבעת התשלום עבור שקיות האשפה היא נוכחה לדעת שכמות השקיות אינה תואמת את זו שבכיתוב בערבית שעל האריזות. עובדה זו כשלעצמה, גם אם היא נכונה, אינה תומכת בטענת הנזק, שכן בתצהירה של המבקשת לא נאמר דבר לעניין השאלה אם קודם לרכישה ידעה המבקשת את מחירי האריזות של השקיות השונות. שכן אם לא ידעה, לא ניתן לבסס את טענת הנזק הכספי, ואם ידעה – תתעורר מאליה השאלה כיצד ידעה. שהרי טענת ההטעיה מושתתת על הכיתוב בערבית בעניין הכמות, אולם לא נטען – ולא הוכח – שמחירי האריזות צוינו רק בכיתוב ערבי, ואם יכלה המבקשת לקרוא את המחיר – ממילא קשה לקבל את טענתה שלא יכלה לקרוא את ציון הכמות בספרות האוניברסליות הבולטות.




לכך קשורה גם הטענה שנזקה של המבקשת הוא סכום המבוסס על חישוב, שלפיו כמות השקיות באריזות השונות קטנה ב-30.69% מן המוצהר בכיתוב בערבית על-גבי האריזות. לדעתי גם טענה זו היא סתמית, שכן באין טענה שמחיר שקיות האשפה הוא אחיד (למשל, בשל פיקוח על מחירים), לא ברור מדוע הפער בכמות השקיות מקבל ביטוי בסכום המחושב על בסיס מחיר המכירה של חנויות קמעונאיות שמהן נרכשו המוצרים. ייתכן אמנם שאם היה מקום לאשר את התובענה כייצוגית ניתן היה להשאיר עניין זה לשלב בירור התובענה, אולם כאשר, כאמור לעיל, קיימים נימוקים לדחיית הבקשה לאישור, ראיתי לנכון לציין גם עניין זה המשמש כתנא דמסייע לתוצאה שאליה הגעתי.


הקבוצה



קיומה של קבוצה הוא מסקנה עובדתית המוסקת כאשר מתקיימות הנסיבות המפורטות בסעיף 4(א)(1) לחוק, היינו, כאשר תביעתו של מבקש האישור "מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט, המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם...". נפסק שקיומן של נסיבות כאלה מצריך הוכחה, והנטל בעניין זה הוא על מבקש האישור (בר"מ 3284/10 עיריית תל אביב נ' יהודה רסלר, חברת עורכי דין (3.12.12) וע"א 3948/11 נירה חגי נ' פרטנר תקשורת בע"מ (20.11.12)).




בתצהיר התומך בבקשת האישור לא נאמר דבר לעניין מיהות חברי הקבוצה, ויש להניח שהמבקשת הותירה לבית המשפט להסיק את הדבר מן העובדות שפורטו בתצהירה. אולם את זאת לא ניתן לעשות ולכן, גם מטעם זה, יש לדחות את הבקשה. המבקשת ציינה בתצהירה שהיא אינה בקיאה בשפה העברית (סעיף 2), ושהיא רכשה את המוצרים בהסתמך על הכיתוב בערבית על-גבי אריזותיהם (בסעיף 4). יחד עם זאת, המבקשת לא ציינה בתצהירה מיהם, לטענתה, חברי הקבוצה, וייתכן שלא בכדי, שכן הגדרת הקבוצה שהוצעה בבקשת האישור הייתה, כזכור, "כל הצרכנים, דוברי הערבית כשפת אם, שרכשו ... את מוצרי המשיבה...". ברור שעל בסיס הגדרה כזו לא ניתן לקבל את בקשת האישור ולאשר את התובענה כייצוגית, שכן ההגדרה שהצרכנים הם דוברי ערבית כשפת אם אינה שוללת את ההנחה שהקבוצה כוללת צרכנים רבים שבצד היותם קוראי ערבית – הם גם קוראי עברית, וככאלה לא ניתן לראותם כמי שהוטעו. נותרה אפוא רק האפשרות שחברי הקבוצה הם צרכנים דוברי ערבית, שאינם קוראים עברית ואינם מזהים ספרות אוניברסליות, והם רכשו את מוצרי המשיבה. בהנחה שקבוצה כזו קיימת – היה על המבקשת לתאר אותה באופן סביר, אלא שמתצהירה, כמו מבקשת האישור עצמה, נעדרים פרטים המאפשרים לקבוע שקבוצה כזו אכן קיימת, וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה שיש לדחות את הבקשה.


סיכומו של דבר, הבקשה נדחית והמבקשת תשלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חיקוי מוצרים

  2. אי התאמה במוצר

  3. העתקת מוצרים מסין

  4. אי קבלת מוצר בזמן

  5. חוב על מוצרי תאורה

  6. חיקוי אריזה של מוצר

  7. תאונה בגלל מוצר פגום

  8. תביעה בגין גניבת מוצרים

  9. רכישת מוצרים בתחנת דלק

  10. טענת מחדלים באספקת מוצרים

  11. אי סימון מוצר בניגוד לתקן

  12. תביעה ייצוגית סימון מוצרים

  13. הסכם הזמנת מוצרי אלומיניום

  14. קיזוז קניית מוצר משכר העובד

  15. תשלום מכס על מוצרים שנגנבו

  16. נזק גוף עקב שימוש במוצר פגום

  17. מע''מ על מכירת מוצרים לעובדים

  18. תיאור מוצר הפרת זכויות יוצרים

  19. פציעה ביד עקב פתיחות מוצר מזון

  20. העונש על מכירת מוצרים מזויפים

  21. אספקת מוצר שאיננו תואם את הזמנה

  22. אחריות בנזיקין על מוצרים פגומים

  23. שמות מוצרים דומים עד כדי להטעות

  24. מכירת מוצר מזויף לחנויות בארה''ב

  25. תביעה לתשלום בגין מכירת מוצרי דלק

  26. תביעה לתשלום יתרת התמורה עבור מוצר

  27. אספקת מוצר לבית: מנגנון מיטה עם חלודה

  28. סיווג מכס - מוצר המורכב מרכיבים שונים

  29. תביעה ייצוגית: סימון אריזות של מוצרי יין

  30. יבוא מוצרים מסין - הפרת זכויות יוצרים

  31. אספקת מוצר שונה באופן מהותי ממה שסוכם

  32. ביטול עסקה בגלל פגם במוצר - הגדרת "פגם"

  33. תביעה כספית על חוב בגין אספקת מוצרי ריצוף

  34. הסתלקות מתביעה ייצוגית לאחר שינוי באריזת המוצר

  35. דוגמא לתביעה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים

  36. "חוק אחריות על מוכר מוצר": 5 חובות שחלות על המוכר

  37. האם אפשר להחליף לקבל זיכוי על מוצר שנקנה ב"מבצע" ?

  38. תביעה ייצוגית: מידע שגוי על אריזה של מוצר קפה טורקי

  39. פרסום מוצר פיקטיבי כדי להראות את האפקטיביות של הפרסום

  40. תביעה ייצוגית: אי הצגת מחירי מוצרים בחנויות נוחות בתחנת דלק

  41. תביעה ייצוגית: אי פירוט "חומרי יסוד" של מוצר מזון על האריזה

  42. תביעה ייצוגית: כתוב בערבית משהו אחר על מוצר ממה שכתוב בעברית

  43. תביעה ייצוגית: אי רישום על מוצר מזון בערבית לגבי סכנת חנק לילדים

  44. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון