האם נעשתה עסקת מכר למראית עין על מנת לסכל את יכולת הגביה של הבנק ? 2. העובדות הצריכות לעניין- 2.1 המשיב 2 , עו"ד במקצועו, ניהל חשבון בנק אצל המבקש, בנק מזרחי טפחות . המשיב ניהל עסקי מסחר שונים. במהלך שנת 2011 נקלע לחובות כבדים. 2.2 ביום 25.9.11 שלח המשיב 2 מכתב לבנק שבו הוא מסביר שלא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו בגין עסקה כושלת של יבוא דלתות מסין. המשיב ביקש לפרוס את יתרת חובו שעמדה לטענתו על סך של כ-280,000 ₪ להחזרים חודשיים של 5,000 ₪. 2.3 ביום 24.11.11 נחתם הסכם בין הבנק למשיב 2, לפיו הועמדה לזכותו הלוואה בסכום של 255,000 ₪ לתקופה של 60 חודשים (כאשר סכום החוב עצמו היה 290,792 ₪) . סוכם כי אם לא יעמוד משיב 1 בהתחייבותו , ייפרע מלוא סכום החוב. הסכומים החודשיים לפי טבלת הסילוקין עמדו על סך של כ -5,500 ₪ מידי חודש. 2.4 משיב 2 מציין כי ביום 28.11.11 לקה בהתקף לב ועבר צנתור בבית החולים. 2.5 המשיב 2 אישר בחקירתו כי בסוף שנת 2011 הוגבל חשבונו בבנק הפועלים. 2.6 המשיב 2 היה רשום כבעל זכויות של 1000 מ"ר בחלקה 28 גוש 8758 וזאת מכוח מכר ללא תמורה משנת 2002. 2.7 ביום 26.2.12 מכר המשיב 2 לאדם בשם מנאע בטיח 572 מ"ר מתוך חלקה 28 בגוש 8758 כשעליו דירת מגורים, תמורת הסך של 450 אלף ₪, כפי שנרשם בחוזה. נכתב בחוזה כי יתרת החלקה בשטח של 428 מ"ר יישארו זכויות של משיב 2. עסקת המכר נרשמה במסמכי רשם המקרקעין ביום 4.3.12. 2.8 ביום 3.7.12 שלח המשיב 2 מכתב לבנק ובו הוא מפרט כי מאז שנת 2007 ניהל עסק לניכיונות שיקים בו צבר הפסדים גדולים , בשנת 2011 החל לייבא דלתות מחו"ל , עסק שגם בו נכשל. המשיב 2 הציע לשלם לבנק סכום חודשי של 700 ₪. 2.9 ביום 10.7.12 , דהיינו שבוע לאחר משלוח המכתב לבנק , נרשמה הערת אזהרה על זכותו של משיב 2 בנכס לטובת אשתו , המשיבה 1. 3. טענות הצדדים - 3.1 המבקש טוען כי המשיב 2 פעל להברחת רכושו , שכן זה הנכס היחידי שנותר לו, שכן במקביל לניהול משא ומתן עם הבנק , מיהר להעביר על שם אשתו את הזכויות בנכס שבבעלותו. נטען, כי מטרת העברת הזכויות למשיבה 1 , היא על מנת להימנע ולהתחמק מתשלום חובות לבנק. נטען כי יש לבטל את העסקה שנערכה בין המשיבים. 3.2 המשיבים טוענים כי העברת יתרת הנכס למשיבה נבע מעסקת מכר וזאת כנגד זהב וכספים במזומן שהעבירה משיבה 1 למשיב 2 בשל הקשיים הכלכליים שנקלע אליהם. העברת הנכס למשיבה 1 באה למעשה לצורך החזרת החוב למשיבה 1. 4. דיון 4.1 המשיבים טוענים כי בחודש יוני 2012 נערך ביניהם הסכם מכר למכירת הנכס למשיבה 1. לבד מטענה סתמית כללית של בעלי דין , לא הובאה כל ראיה התומכת בכך. א. חוזה המכר עצמו לא צורף לתצהירי התשובה ולא הוצג בדיון. ב. חוזה המכר נעשה לכאורה רק בין שני הצדדים המשיבים מבלי שהיה עורך דין שלישי שערך אותו. ג. לא דווח על העסקה לרשויות המס. ד. לא נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר מהמשיב על מנת שיעשו בו שימוש לצורך רישום הזכויות בטאבו. ה. לא הוצגו שטרי מכר חתומים בגין העסקה כשהם מאומתים על ידי עורך דין. המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל - טענה סתמית של בעל דין לא נתמכה במאום , למעט בעובדת רישום הערת אזהרה ביום 10.7.12. 4.2 גם אם אצא מתוך הנחה כי אכן היתה עסקת מכר בין המשיבים למכר הזכויות בנכס , המסגרת הנורמטיבית של טענת המבקש היא כי מדובר עסקה למראית עין (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 ) וככזו בטלה, שכן נעשתה למטרת הברחת הנכס. בת.א (מחוזי חי') כהן דבי נ. כהן יוסף ואח' (9.4.08) נסקרה על ידי כב' השופט עמית השאלה מהיכן נובעת זכותו של נושה להעלות טענה לבטלות של הסכם שערך החייב בטענה של מראית עין או אי חוקיות, (שלא במסגרת פשיטת רגל) ומגיע למסקנה שם כי הזכות לטעון לבטלות החוזה מכח ס' 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 מתחייבת מתקנת הציבור. נראה כי לא מתעורר קושי לגבי זכות התביעה של צד ג' כאשר מדובר לכאורה בטענה להברחת נכס באמצעות חוזה למראית עין, נכס ממנו צד ג' שהוא הנושה, יכול להפרע. 4.3 נטל ההוכחה הוא על מי שטוען לבטלות הסכם בשל היותו הסכם למראית עין. ניתן להקיש על דרך ההוכחה מהפסיקה הקיימת לגבי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל. במסגרת פסקי הדין נקבע מתווה המסייע להוכיח קיומם של אותות מרמה, אשר הצטברותם מעידה על מרמה. משהוכחו לכאורה אותות מרמה , עובר הנטל לנתבע על מנת להפריכם. אותות המרמה הן חזקות בעובדה שפותחו במשפט האנגלו-האמריקני, ועל הנתבע להפריכן על מנת לדחות את הטענה המועלית כנגדו. במסגרת ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי (17.7.03) נקבע בעמ' 782: "שני גורמים חברו להקל את הנטל המוטל על המערער במקרה זה: האחד הוא הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הנתבע; השני, חזקות שבעובדה שקמו לטובת המערער. בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המרמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע" (הדגשה שלי ר.ל.). במסגרת - ע"א 1680/03 חנה לוי ואח' נ' אלי ואמירה ברקול ואח' (נבו, 2.8.2004) נדונה שאלת רמת ההוכחה הנדרשת, נקבע: "עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא (ראו פסק-הדין בע"א 8482/01 ....המותיר נושא זה בצריך עיון,).... ואולם נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית-המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מירמה (Badge of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מירמה. באלה ייכללו למשל חדלות-פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עיסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד...". לעניין נטל ההוכחה והסכם למראית עין ראו פסק דינו המפורט של כב' השופט עמית , ת.א(חי) 595/02 כהן דבי נ' כהן יוסף ( 9.4.08). בע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, (3.2.09) התייחס כב' השופט רובינשטיין לדרך הוכחת סעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ בקובעו - "ביחס להוראה זו ציינתי בעבר, כי "הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: 'יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית ח' 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר איפוא כלי להיאבק בתופעה זו." (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6), 941 , 946). מכל מקום, ברי כי נטל השכנוע הוא על מבקש ההצהרה, ובית המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום (ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמקה חיפושי נפט, פ"ד נ"ג(5) 689, 701 (השופט טירקל) (להלן פרשת פולק)). יוטעם כי גם אם לא הוכרעה עד תום רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא, אך היא בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badges of Fraud), שהן חזקות שבעובדה (ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי פ"ד נז(5), 776 , 782)(להלן פרשת סנדובסקי) (השופטת שטרסברג- כהן)). 5. להלן אתייחס לעובדות, שיש בהן כדי ליצור אותות מרמה, שהן בבחינת חזקה בעובדה שלא נסתרה. 5.1 האם המכר בתמורה - משיב 2 טען בחקירתו כי ביצע עסקת מכר ללא תמורה וכך גם רשם בהסכם המכר שלא הוצג לבית המשפט . יחד עם זאת, טען באותה נשימה כי יתרת הנכס הועברה למשיבה 1 כנגד תשלום של 250,000 ₪ שהעבירה לידיו, דהיינו, בתמורה לסכום זה. לא ייתכן שאותה עסקת מכר מחד תהיה ללא תמורה ומאידך תהיה בתמורה. 5.2 אין ראיות כלשהן להעברת סכומי כסף ממשיבה 1 למשיב 2 - המשיב 2 טען כי הסכום שהועבר לו מאשתו, המשיבה 1 מחולק לשני חלקים ; סכום של 150,000 ₪ מחסכונותיה של משיבה 1 מעבודתה עד גיל 20, מועד בו התחתנה; סכום נוסף של 100,000 ₪ שהעבירה לו בזהב. מסתבר כי משיבה 1 עבדה במתפרה , לדבריה מגיל 15 עד גיל 20 ונתנה את הכסף לאמה על מנת שתשמור אותו , כאשר בחלקו השתמשה לצרכיה . לא הובאה כל ראיה לגבי נתוני השתכרותה של המשיבה 1. לא הובאה אמה של משיבה 1 לעדות לתמוך את גרסתה. המשיבה 1 טענה שהעבירה תכשיטים של זהב לידי משיב 2 בסכום של 100,000 ₪ , אך הסתבר שלא היא מכרה אותם ולכן איננה יכולה להעיד על התמורה בעבורם. לא פורט מי מכר אותם , לא פורטו התכשיטים, ולא הובאה כל ראיה חיצונית על כך שבאמת נמכרו למאן דהוא. גם אם נטען שהועבר סכום כלשהוא מהמשיבה 1 למשיב 2 , אין לכך כל תיעוד שכן הסכומים לא עברו דרך חשבונות בנק כלשהם, לא ביציאתם ולא בהיכנסם. לפיכך, אין כל ראיה תומכת לכך שכסף כלשהוא הועבר ממשיבה 1 למשיב 2 . המשיבים נישאו בשנת 2000 . המשיבה 1 טענה שסכום של 150,000 ₪ חסכה מעבודתה עד למועד הנישואין. למרות זאת, לדבריה, נשמר הסכום אצל אמה עד שנת 2009 , דהיינו מהלך 9 שנים של נישואין, לא עשתה שימוש בכספיה כפי שצברה אותם ולא הביאה אותם לקופה המשותפת. זאת על אף שפרטה שהביאה נדוניה לנישואין בדמות מכשירי חשמל, כלים אחרים, כלי מיטה, שטיחים וכו'. אופן הצגת הדברים איננו סביר ואיננו הגיוני. ניתן לסכם ולומר כי טענת העברת הכסף היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"ה 1971. עדות שני בני הזוג הינה כעדות יחידה של בעל דין. בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ' נ' לופו, מיום 12.6.00, נקבע - "בענייננו, הגירסה העובדתית מבוססת על עדויותיהם של האישה ושל הבעל, שאליהן יש להתייחס כאל עדות יחידה. הסביר זאת מ"מ הנשיא ח' כהן: יש כאן , לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע; ושני הפיות הם לא רק של בעל דין ובן זוגו, כי אם אף של שני בעלי הדין, שתביעתם אחת. טעמה של הוראת סעיף 54 הוא למנוע ולסכל תביעה מבוימת , שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה; ותביעה מעין זו שלפנינו היא ממין התביעות, שיקשה מאד על נתבע לסתרן או להזימן בראיות משלו. תביעות , המתבשלות בין בני זוג לבין עצמם, בעדות הטבחים לא סגי להוכחתן (ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [9], בעמ' 55-56). 5.3 מועד העברת הכסף למשיב 2 - נטען כי משיבה 1 העבירה את הסכום של 250,000 ₪ למשיב 1 . כשנשאלה מתי עשתה זאת, השיבה בשנת 2009 אך באותה תשובה ציינה שמשיב 2 חלה והיה בהתקף לב , רצה לפרוע שיק ולא יכול , ולכן נאלצה לתת לו כסף. משיב 2 ציין שהתקף הלב היה בנובמבר 2011. מכאן , שגם אם הועבר סכום כלשהוא ממשיבה 1 למשיב 2 , מה שלא הוכח , יש ערפל לגבי מועד ההעברה שלו. ואכן עולה התהייה , אם הכסף הועבר ב - 2009 כפי שנטען , מדוע נמכרו הזכויות בנכס למשיבה 1 רק ביום ביוני 2012 כפי שטוען המשיב 2. 5.4 האם הלוואה - אין כל תיעוד או אסמכתא שכסף, אם ניתן ממשיבה 1 למשיב 2, ניתן כהלוואה שיש להחזירה. לא הובאו בפנינו תנאי ההלוואה או תנאי החזרתה והראייה שלא הוחזרה במהלך 3 שנים שלאחר נתינתה על אף שלכאורה היו מקורות הכנסה למשיב 2 במהלך התקופה. 5.5 המשיב 2 לא החזיר למשיבה 1 את סכום הכסף שלכאורה נתנה, על אף שהיו מקורות לכך - כפי שכבר ציינתי בחודש פברואר 2012 קיבל המשיב 1 תמורה בעבור מחצית החלקה שמכר. על אף שנטען שכספי המשיבה 1 ניתנו לו בשנת 2009, לא החזיר לה מתוך כספי התמורה את הכסף שנתנה. את המגרש העביר רק כאשר קם חשש ממשי לתפיסתו על ידי הבנק בגין אי פירעון החוב. 5.6 עסק הדלתות היה רשום על שם המשיבה 1 - מאחר ועסק הדלתות היה תחת שמה של משיבה 1 וענין זה איננו שנוי במחלוקת, אישרה המשיבה 1 בחקירתה כי כספים שהעבירה היו לצורך כיסוי החובות בעסק זה. מאחר והעסק הוא העסק שלה, קשה לראות איך לא לייחס את חובות העסק לחובותיה. אם לא מדובר בכך שמשיבה 1 העבירה כספים למשיב 2 לצורך תשלום חובותיו, ממילא לא קמה זכותה לקבל את הזכויות בנכס כתמורה. 5.7 שווי יתרת הנכס - המשיב 2 לא הראה כי הסכום של 250,000 ₪ יש בו כדי להוות סכום נכון לנכס המועבר. לא רק שלא הובאה חוו"ד שמאי בנושא זה אלא לא הייתה לכך כל התייחסות. משיב 2 מציין בחקירתו כי איננו יודע מה שווי הנכס. מכאן שאין ללמוד על כך שסכום של 250,000 ₪ הנטען הינו תמורה נאותה עבור הנכס שהועבר למשיבה 1, דבר המעורר סימן שאלה , אם אכן העברת הנכס נועדה להחזר הסכום שניתן כביכול. 5.8 סמיכות הזמנים בין המכתב לבנק לבין רישום הערת האזהרה - המשיב 2 כתב לבנק מכתב ביום 3.7.12 על כך שאיננו יכול לעמוד בהסדר התשלומים עליו חתם עם הבנק. 7 ימים לאחר מכן רשם את הערת האזהרה בלשכת רישום המקרקעין לפיה יתרת הנכס הועברה למשיבה 1. סמיכות הזמנים יש בה ללמד לכאורה על המניע שעמד מאחורי העברת הנכס. 6. אם נבחן את "אותות המרמה" בתיק זה נראה כי המשיב 2 הוא חדל פירעון אשר איננו יכול לעמוד בפירעון חובותיו לבנק ולא לנושים אחרים כפי שציין. המשיב 2 עמד בסמוך להעברת הנכס לאשתו בפני איום של תביעות על ידי הבנק. לא הובאה כל ראייה לכך שמדובר בעסקת מכר אמיתית, שכן לא הוצג הסכם המכר, העסקה לא דווחה לרשויות המס ולא הוכח שכללה מסמכים נדרשים, לא הוכח שאי פעם עבר כסף ממשיבה 1 למשיב 2, עיתוי העברת הנכס סמוך מאוד לעיתוי הצהרת המשיב 2 שאיננו יכול לעמוד בתשלום חובותיו לבנק. כל אלו מעבירים את הנטל לנתבע להפריך את החזקה העובדתית באופן שיראה שהעסקה נעשתה בתום לב או באופן שיסביר זאת בצורה המניחה את הדעת, אך המשיבים לא עמדו בנטל זה. 7. התמיהות, סימני השאלה, הסמיכות בזמנים העולים מן הראיות בפני בית המשפט תומכים בטענת הבנק. העובדות שעלו דרשו הסבר סביר והגיוני מצד המשיבים על מנת שיפריכו אותם אך עניין זה לא עלה בידם. 8. אציין, כי לא נטענה כל טענה מטעם המשיבים לעניין זכות המשיבה 1 במחצית מיתרת הנכס מושא הדיון, מכוח המשטר הרכושי בין בני הזוג וגם לא הובאו פרטים הנחוצים לצורך הכרעה בעניין זה. 9. אשר על כן, אני מורה על ביטול עסקת המכר, ככל שהיתה, בין המשיב 2 למשיבה 1 בהתייחס לחלקה 28 וגוש 8758 בגינה נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבה 1. הנני מורה על ביטול הערת האזהרה אשר נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 10.7.12. 10. המשיבים ביחד ולחוד ישאו בהוצאות המבקש בסכום של 5,000 ₪. החיוב בהוצאות בהחלטה מיום 17.12.14 - בטל. בנקלמראית עיןעסקת מכר