1. לפניי ערעורה של המערערת על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה (חיים קנת, עורך דין - אב"ד; עדי ברטל, עורך דין; יהודה ציליבוים, עורך דין) בתיק בד"א 32/2013 מיום 2.6.2013. רקע רלבנטי 2. המערערת הגישה קובלנה כנגד המשיב, שבה יוחסו לו עבירות של חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה") וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלשכה"); עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק הלשכה; עבירות של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק הלשכה. 3. במסגרת הדיון בקובלנה בבית הדין המשמעתי של מחוז תל-אביב והמרכז (אבי אודיז, עורך דין - אב"ד; שמואל פינקו, עורך דין; ארז שניאורסון, עורך דין), בתיק בד"מ פ/12/68, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה כתב הקובלנה המקורי יתוקן, והצדדים יטענו לעונש באופן חופשי. על-פי כתב הקובלנה המתוקן הוסכם כי המשיב היה עורך-דין פעיל במחוז תל-אביב והמרכז בזמנים הרלבנטיים לקובלנה. המתלונן הועסק במשרדו של המשיב בתקופה שבין 1.12.2006 ועד ליום 31.1.2010. במהלך חודש ספטמבר 2009 התברר למתלונן כי המשיב הושעה זמנית מלשכת עורכי-הדין לתקופה של שישה חודשים (1.9.2009-1.3.2010). המתלונן פנה למשיב, אשר הסביר לו כי הוא אכן נמצא בהשעיה, ולפיכך יפעל בהתאם להוראות לשכת עורכי-הדין, כלומר ישנה את לוגו נייר המכתבים, יעדכן את לקוחותיו וכיו"ב. אף על פי כן, המשיב המשיך להגיע למשרד, להיפגש עם לקוחות, לייעץ לעורכי-הדין שעבדו אצלו כיצד להמשיך ולנהל את ההליכים בתיקיהם, וכן היה מודע לכך שמהמשרד יצאו מכתבים אשר תוכנם למעשה היה הוראות מטעם המשיב. 4. בגין זאת הורשע המשיב במסגרת ההסדר המוסכם בעבירות על מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת דין, על-פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק הלשכה, ובעבירות של עיסוק או שיתוף או שניהם במקצוע עריכת הדין בתקופת השעיה זמנית, על-פי סעיפים 59ד(ב) ו-61(3) לחוק הלשכה. 5. להשלמת התמונה אציין, כי בכתב הקובלנה המקורי - אשר תוקן כאמור בהסכמת הצדדים - נטענו עובדות חמורות יותר כלפי המשיב. כך, נטען, בין היתר, כי המתלונן גילה שנשלחו מכתבים עם לוגו המשרד בחתימה מזויפת, וכי המשיב אף המשיך להוציא מכתבים הנחזים להיות בשמו ובחתימתו של המתלונן, על-אף שהמתלונן סיים את עבודתו אצל המשיב. בהתאם, כתב הקובלנה המקורי אף כלל הפרות נטענות של הפרות חוק חמורות כעבירות, בין היתר, של התחזות לעורך-דין פעיל ועשיית פעולות שיוחדו לעורך-דין בתקופת השעייתו, על-פי סעיפים 96, 97 ו-61(1) לחוק הלשכה. טענות עובדתיות אלו, והפרות חוק נטענות אלה, נמחקו כאמור בהסכמת הצדדים. 6. לאחר שניתנה הזדמנות לצדדים לטעון לעניין העונש, גזר בית הדין את עונשו של המשיב. בגזר-דין ארוך, מפורט ומנומק הטיל בית הדין עונש של 3 שנות השעייה על-תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור על אחת או יותר מהעבירות בהן הורשע; תשלום הוצאות ללשכת עורכי הדין בסך של 10,000 ₪; עונש של נזיפה ואזהרה מפורשת למשיב. ערעור שהוגש על קולת העונש נדחה על-ידי בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין. בית הדין הארצי קבע כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב במידת העונש שגוזרת הערכאה הדיונית אלא אם נפגם גזר הדין בפגם של ממש או שהערכאה הראשונה טעתה טעות היורדת לשורש העניין. בית הדין קבע כי באיזון הראוי של נסיבות המקרה ושל עניינו של המשיב, הערכאה קמא מיצתה את הדין עם המשיב והטילה עליו עונש ראוי שאין מקום להתערב בו. 7. מכאן, ערעורה של המערערת שלפניי. עיקר טענות הצדדים תמצית טענות המערערת 8. לטענת המערערת שגה בית הדין הארצי שעה שלא קיבל את הערעור על קולת העונש שנגזר על המשיב. המערערת מציינת, כי לחובת המשיב כבר חמש הרשעות חלוטות בענייני משמעת. מעשיו של המשיב בהם הורשע בהסדר הטיעון, לפיהם על-אף השעייתו המשיך להגיע למשרדו, להיפגש עם לקוחותיו והמשיך לנהל את ענייניו הם חמורים. לטענת המערערת, צריך שיתקיים בעונש שיושת יחס הולם בין מידת החומרה והאשמה לבין סוג ומידת העונש המוטל על המשיב, וכי על בית הדין להתחשב בערך החברתי שנפגע (אמון הציבור), מידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בעבירה, וכל זאת כנגזר מעיקרון ההלימה שנקבע בתיקון 113 לחוק העונשין. כנגזר מכך, עברו המשמעתי המכביד של המשיב, והעובדה כי העונש שהוטל עליו בעבר לא הרתיעו מביצוע עבירות נשנות מוכיחות זלזול בחוק ובהחלטות שיפוטיות. לטענת המערערת, שגה בית הדין קמא בכך שפסק כי על-אף העובדה ש"הכף נטה לכיוון של גזירת עונש של השעיה בפועל ועונשים נלווים" (עמ' 55 שורות 8-9 לפרוטוקול הישיבה מיום 27.2.2013), הרי שהתחשבות בנסיבות אישיות וחלוף הזמן מאז בוצעו העבירות לא היה בהם כדי להצדיק את הענישה המקילה שהוטלה על המשיב. לטענת המערערת, עונש זה אף סותר את הוראתו של בית המשפט העליון, לפיו העונש הראוי למקרה מסוג זה הוא השעיה בפועל. תמצית טענות המשיב 9. לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור וכי מלכתחילה הקובלנה שהוגשה היתה פגומה, ולא היה בה כל ממש. כל פעולותיו נעשו בתום-לב. העברת תיקים לעורכי-דין חלופיים אין בה משום עבירה. כך גם לא שיחות אקראיות שבין המשיב ללקוחותיו, שחלקם חברים אישיים של המשיב. בפני ההרכבים השונים - בבית הדין המשמעתי כמו גם בבית הדין הארצי - עמד מכלול הנסיבות, שנשקלו היטב ונערך איזון ראוי בין הטענות השונות, ונגזר עונש שאין להתערב בו. ודאי כך הדבר שעה שהמדובר למעשה ב"גלגול שלישי" של אותו עניין, ואין להתערב לפיכך בשיקול הדעת של בתי הדין למשמעת, בייחוד כאשר אמור הדבר במידת הענישה. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 11. כידוע, בית משפט שלערעור אינו מתערב, למעט במקרים יוצאי דופן, בשיקול-דעתם של בתי-הדין המשמעתיים, אשר הם האמונים על שמירת כללי האתיקה, שהרי מן הראוי שבתי דין המשמעתיים הם אלו שיסללו את "שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין" (על"ע 9/89 עורך דין רמי יובל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע פ"ד מד(1) 705 (1990)). זאת, כל זמן שהענישה אינה חורגת ממתחם הענישה הראוי (על"ע 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עורך דין דרור רוכברג (26.10.1999)). זאת אפילו אם ערכאה זו היתה נוקטת במקרה מסוים בענישה מחמירה יותר או מקילה יותר במקרה הנדון (על"ע 6/86 פרקליט המדינה נ' שמחה מנדלבוים, עורך דין, פ"ד מב(1) 25 (1988)). עקרון זה הוחל גם לגבי רמת הענישה (על"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמחה ניר (25.10.2010)). 12. בנוסף, אין לומר כי גזר-דינו של בית הדין המשמעתי חורג במידה קיצונית ממתחם הענישה הראוי. אכן, לחובת המשיב כבר חמש הרשעות חלוטות בענייני משמעת אולם עיון בהרשעות אלו מעלה כי אין המדובר בהפרות המנויות על הצד החמור ביותר של טווח המעשים (לא הוגשו סיכומים במועד (בד"מ 56/02); בד"מ 51/02 עניינו בגביית שכר-טרחה מעבר לסכום המותר בתביעת נזיקין לפי חוק הפיצויים; בד"מ 55/04 עניינו אי-קיום גזר-הדין בד"מ 51/02, בכך שלא השיב למתלוננת את כספי שכר-הטרחה שגבה ביתר; בד"מ 9/07 לא הוגשו סיכומים במועד; בד"מ 149/08 גם הוא עניינו באי הגשת סיכומים במועד). כך, גם הלכות שיצאו מלפני בית המשפט העליון, אליהם הפנתה המערערת, עניינם במקרים חמורים יותר, של ייצוג בפועל בפני ערכאות שיפוטיות בתקופת ההשעיה, אשר היוו מעשים פליליים של התחזות ממש, וחרגו מהמסגרת המשמעתית. זאת, בניגוד למצב בענייננו, שבו מדובר בפגישות עם לקוחות וייעוץ לעורכי-דין, שאומנם אין להקל בהן ראש ,אך אינם מצויים ברף הגבוה של העבירות. בהקשר זה אציין, כי טבען של פגישות והתייעצויות אלו לא הובהרו די צרכן לאור הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, אולם יש להניח - לטובת המשיב, בהיות ההליך "מעין-פלילי" - שהמדובר בפגישות שאינן עולות כדי הפרה חמורה של הוראות החוק וכטענת המשיב המדובר בשיחות אקראי עם לקוחות שחלקם חבריו האישיים של המשיב, שנעשו בתום לב (והשוו על"ע (י-ם) 8/08 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' אהרון איטח, עורך דין, בפסקה 11 והאסמכתאות ששם ( 7.11.2010)). 13. אכן יש טעם לא מבוטל בטענות המערערת, כי גם בגזירת הדין בהליך המשמעתי לפי חוק הלשכה, שהוא הליך "מעין פלילי" , ניתן לקבל השראה מתיקון 113 לחוק העוונשין בדבר הבניית הענישה (ראו עמדתו של כב' סגן-הנשיא מ' דרורי עמל"ע 24122-10-12 בית הלוי נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב, פסקאות 87-91 ( 21.3.2013)). אולם גם על רקע גישה זו , דומה שהאיזון שנערך בגזר-הדין היה ראוי. על פי תיקון 113, העיקרון המושל בכיפה הוא עקרון ההלימה ועל בית המשפט לקחת בחשבון, בקביעת מתחם העונש ההולם, שורה של נסיבות ומאפיינים הקשורים בביצוע העבירה. זאת שעה שנסיבותיו האישיות וגם הרשעותיו הקודמות של העושה מובאות בחשבון, לקולא ולחומרה, רק בעת גזירת העונש בתוך המתחם ולא במסגרת עיצובו של המתחם גופו. אמנם, בית הדין המחוזי ובעקבותיו בית הדין הארצי לא הלכו על פי המתווה של תיקון 113, ולא קבעו מתחם ענישה הולם לעבירות המיוחסות למשיב, במנותק מהרשעותיו הקודמות ומנתוניו האישיים. זאת, על אף שהתיקון מוזכר בהרחבה בגזר דינו של בית הדין המחוזי. אולם, לא ניתן לומר, לטעמי, גם על סמך רמת הענישה הנוהגת, כי מתחם הענישה לעבירות בהן הורשע המשיב ,בנסיבותיהן, אינו יכול להכיל ,ברף התחתון ,שלו עונש של השעיה על תנאי, שאף הוא מבחינת סיווגו העונשי, בגדר עונש של השעיה (ראו סעיף 68א(א) לחוק הלשכה). באשר לגזירת העונש בתוך המתחם, הרי בית הדין המחוזי לקח בחשבון, לצד הרשעותיו החלוטות של המשיב השוקלות לחומרה, גם את הרקע להגשת התלונה, גם את הסבריו של המשיב למעשים וגם את מצבו הבריאותי שבחלקו הושפע מהעונש שנגזר עליו, כשיקולים לקולא. לנוכח כלל אי ההתערבות שצוטט לעיל, על אף שמדובר בעונש מתון, העונש שנגזר על המשיב אינו סוטה במידה כה קיצונית מרף הענישה הראוי, עד כדי שמוצדק להתערב בו במסגרת ערעור בגלגול שלישי. 14. בשולי הדברים אציין, כי הרקע להרשעתו של המשיב מצוי בהרשעה קודמת של המשיב (בד"מ 149/08) (להלן: "ההליך הקודם"), בה הורשע בהפרת הוראות סעיף 2 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; עבירות על מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת-הדין, על-פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי-הדין; עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת-הדין, על-פי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי-הדין. בצד גזר-הדין שנקבע בהליך הקודם אשר קבע עונש השעיה של שישה חודשים בפועל (אשר בשל העובדה שהמשיב המשיך לעבוד בתקופה זו, הורשע המשיב בהליך מושא ענייננו), נגזרו על המשיב גם שישה חודשי השעיה על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, שלא יעבור עבירה מעבירות המשמעת בהן הורשע. הערעור נדחה (בד"א 97/09). עיון בסעיפים בהם הורשע בהליך הקודם ובסעיפים בהם הורשע בהליך מושא דיוננו מעלה כי אותו תנאי היה בר הפעלה במסגרת ההליך נשוא דיוננו. 15. אף על פי כן, עניין זה לא הועלה על ידי באי-כוחה של המערערת, לא בפני בית הדין המחוזי, לא בפני בית הדין הארצי ולא בפני מותב זה בשבתו כערכאת ערעור. לעובדה זו לא ניתן הסבר ויש בה כדי לעורר תמיהה. יחד עם זאת, מאחר שמדובר בערעור בגלגול שלישי, לא מצאתי לנכון להורות על השבת הדיון לבית הדין המחוזי, כדי שיבחן אם יש מקום להפעיל את התנאי. זאת גם בשל העובדה שמדובר באירועים שהתייחסו לסוף שנת 2009 ובפתיחת העניין מחדש, בשלב זה ומבלי שהמערערת העלתה את הטענה, יהיה משום עיוות דין למשיב. 16. לאור כל האמור, הערעור נדחה. בהתחשב בעובדה שהמשיב "ניצל" מהטלת עונש של השעיה בפועל שהתחייב לכאורה מהרשעתו בתקופת התנאי בעבירה שהיה כדי להפעיל את העונש המותנה שנגזר עליו בהליך הקודם, עקב מחדלה של המערערת, לא אפסוק לזכותו הוצאות. השעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)שאלות משפטיותהשעיהעורך דין