מה העונש על נהיגה בשכרות ובשלילה ? לפניי ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתן ביום 29/05/13, על ידי כב' השופט שמואל יציב, בתיק 5965-01-12. ערעור המדינה מופנה כנגד קולת העונש. המשיב הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירה של נהיגה בשכרות - לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"), בקשר עם סעיפים 39א ו- 64ד לפקודה וכן עבירה של נהיגה בזמן פסילה - עבירה לפי סעיף 67 לפקודה. בכתב האישום נטען כי ביום 02/11/09, בשעה 23:35, נהג המשיב ברכבו, ברחוב יצחק רבין שבקריית אתא ועוכב לביקורת משטרתית. המשיב התבקש למסור דגימת אויר נשוף לצורך בדיקת רמת ריכוז אלכוהול בגופו וסירב. עוד נטען בכתב האישום כי המשיב נהג בזמן פסילה וזאת בשל העובדה שביום 11/10/09, נפסל על ידי קצין משטרה מלנהוג ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 30 יום ואף הפקיד את רישיונו. המשיב הודה באמור בכתב האישום, הורשע בדין ולאחר שהצדדים טענו לעונש, בית משפט לתעבורה גזר עליו את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, 30 חודשי פסילה בפועל וקנס כספי בסך 1,800 ₪. בערעור המונח בפני מלינה המערערת - המדינה, על קולת העונש. המערערת טענה כי בית משפט לתעבורה טעה וזאת מאחר ולא ייחס את החומרה הראויה והמתבקשת לעבירות בהן הורשע המשיב. המערערת סבורה כי היה על בית משפט לתעבורה להטיל על המשיב מאסר בפועל בהתאם למדיניות הענישה, תוך שהיא מפנה לפסיקת בתי המשפט ובעיקר פסיקת בית המשפט העליון - ראו רע"פ 5090/04 גיאד צאנע נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 31/5/04). המערערת הפנתה גם לרע"פ 6439/06 עובדיה קריטי נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 19/10/06), שבו נאמר כי חובה היא להילחם בתופעה המדאיגה של נהיגה בשכרות. משנה חומרה יש לראות בהתנהלות המשיב, שלא זו בלבד, נהג בשכרות, הוא גם נהג בהיותו פסול מלנהוג; התנהלות מעין זו חותרת תחת אושיות השלטון והחוק על כל מרכיביה הפסולים ושיש בהם כדי להעיד על מסוכנות המשיב לציבור ולמשתמשים בדרך - ראו ע"פ (י-ם) 8392/04 עליאן חמדאן נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 18/8/04). בפסיקה אליה הפנתה המערערת נאמר מפורשות כי העונש ההולם את העבירות בהן הורשע המשיב, הוא מאסר בפועל, כי עבירות אלו משקפות יחסו הבוטה של המשיב, יחסו המבזה והמזלזל בחוק ורומס את הנורמות הבסיסיות של כיבוד החוק וגורמי האכיפה. לדעת המערערת הטלת עונש קל על מי שנוהג בזמן פסילה ובהיותו שיכור, עלולה להתפרש באופן שלילי אצל רבים ואף עלול הדבר שיובן בצורה לא נכונה, במובן זה, שישדר ויעביר מסר שלילי ביותר שמשמעותו שכל אדם יוכל לעשות את העולה על רוחו. לעומת זאת, טען בא כוח המשיב כי העונש אינו חורג במידה קיצונית המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. בא כוח המשיב טען שכפי שבאת כוח המערערת לא נימקה את בקשתה להטיל על המשיב עונש מאסר בפועל, היה רשאי בית המשפט לתעבורה שלא לנמק את החלטתו שלא להטיל מאסר בפועל, בגישתו זו, אין כל פסול, לטעמו של המשיב. בא כוח המשיב טען עוד כי המערערת ביקשה בבית משפט לתעבורה להטיל על המשיב עונש פסילה בפועל שלא יפחת מעונש המינימום וכן מאסר בפועל והגם שלא הוטל עונש מאסר בפועל, הרי שעונש הפסילה בפועל שהוטל על המשיב עולה על עונש המינימום, כך שבדרך זו נוצר האיזון הדרוש בין רכיבי הענישה. המשיב נוהג מזה 24 שנים וצבר כ - 7 עבירות, כך שלא ניתן לומר כי עברו מכביד. המשיב נפגע בתאונת דרכים עת נסע ברכב בו נהגה חברתו. כתוצאה מתאונה זו הוא, סבל מפגיעה גופנית חמורה שהותירה אצלו, לטענתו, נכות רפואית גבוה בתחומים שונים. המשיב הפנה לפסיקה וביקש לדחות את הערעור. בטרם מתן פסק הדין הופנה המשיב לממונה על עבודות שירות והדיונים בעניינו נדחו מעת לעת בשל כך שהמשיב לא המציא לממונה תיעוד רפואי. כאמור, לשם הכנת חוות דעת מטעם הממונה נתבקש המשיב להמציא תיעוד רפואי, אך הוא לא קיים חובתו זו, למרות שנתנה לו יותר מהזדמנות אחת. לאור זאת תחילה הממונה לא מצא את המשיב מתאים לריצוי עונש במסגרת עבודות שירות - ראו חוות דעתו מיום 20/02/14 ומיום 13/03/14. בישיבה מיום 24/03/14, מסרה באת כוח המשיב הסבר לאיחור בהמצאת התעודות הרפואית תוך הדגשה שהדבר לא היה בעטיו של המשיב. האחרון ביקש דחיית הדיון והמערערת הסכימה. ביום 22/04/14, הוגשה חוות דעתו של הממונה בה קבע כי המשיב אינו מתאים להשמה בעבודות שירות. לאחר שעיינתי בגזר הדין, בכתב האישום, בהודעת הערעור, בפסיקה ושמעתי את טענות הצדדים, אני בדעה שדין הערעור להתקבל. המשיב התייצב בפני הממונה על עבודות שירות והבטיח להמציא לו תיעוד רפואי, אך הוא לא קיים את התחייבותו ולכן קבע הממונה כי המשיב אינו מתאים להשמה במסגרת זו. יודגש כי הדיון נדחה מעת לעת מספר חודשים לשם המצאת תיעוד רפואי. על סמך התיעוד הרפואי (אישור פסיכיאטרי) שנשלח ע"י המשיב ונבדק ע"י רופא יחידת עבודות השירות, נקבע כי המשיב בשלב זה, אינו נתן להשמה בעבודות שירות. בית המשפט העליון התייחס לא אחת לרמת הענישה הראויה למי שנוהג בזמן פסילה בקובעו כי העונש ההולם למעשה כגון דא אמור לכלול מאסר בפועל לתקופה הולמת - ראה רע"פ 7019/04 ניר אופיר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 12/8/04) וע"פ 324/88 אלאעסם נגד מדינת ישראל, מב(3) 728. צודקת המערערת בטענתה כי ככלל, בעבירות בהן הורשע המשיב ובעיקר העבירה של נהיגה בזמן פסילה, יטיל בימ"ש עונש מאסר בפועל, למעט המקרים החריגים ויוצאי הדופן, ובלבד שמתקיימות נסיבות שיביאו לחריגה מכלל זה. במקרה שבפני לא מצאתי נימוקים בגזר דינו של בימ"ש לתעבורה שיצדיקו סטייה מהכלל דנא. אכן הפסיקה אליה הפנתה המערערת היא זו הקובעת את מדיניות הענישה ושעל פיה עונשו של מי שנוהג בפסילה, ככלל הוא מאסר בפועל ולכן ברי שבימ"ש לתעבורה חרג ממדיניות ענישה זו, מבלי להביא נימוקים לכך, כמתחייב מהדין. כידוע לכולי עלמא, בית המשפט העליון עמד על החומרה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה והסכנה הנשקפת ממנה ומכאן הצורך בענישה מחמירה בגינה, לאור העובדה כי טמון בה סיכון בטיחותי לציבור הנהגים והולכי הרגל ואף משקפת היא יחס של ביזוי החוק וצווי בית המשפט - ראו לעניין זה: עפ"ת (חי') 3748-09-11 ראני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 10/10/11), רע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 26/5/05), רע"פ 1392/09 נתן אבנילוב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 5/3/09) ורע"פ 3943/11 אסלם ברהום נגד מ"י (ניתנה ביום 27/5/11). לעניין הענישה בעבירה זו, ראו גם רע"פ 6206/07 ענתבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/9/07), רע"פ 1575/07 משיח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22/2/07), רע"פ 303/10 עבד אל קאדר נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 13/1/10) וע"פ (חי') 3168/08 מדינת ישראל נ' חוג'יראת אמל, (ניתן ביום 19/3/08). המשיב שבפנינו חטא בעבירה נוספת של נהיגה בשכרות ובדרך זו הוא לא רק הכפיל את מסוכנותו אלא, העצים זאת כלפי הציבור בכלל והמשתמשים בדרך בפרט. ברע"פ 6439/06 עובדיה קריטי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 19/10/06), נאמר: "נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. על-כן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות" - ראו גם עפ"ת (חיפה) 20502-11-09 נאדר אבו סיני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25/1/10), רע"פ 9826/09 בכר בן ציון נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 24/1/10). במקום נוסף צוין כי: "קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה" (ראו רע"פ 1422/06, צפניה ארנבייב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 16/5/06) - ראו גם רע"פ 8387/06 איליא נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 11/11/06). לעניין השפעת השכרות על תפקוד הנהג השיכור והפגיעה בשיקול דעתו - ראו רע"פ 806/09 גהספן נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 5/2/09) ורע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 9/3/08). לטעמי, אין כל ממש בטענת ב"כ המשיב שעונש הפסילה שהוטל על המשיב (30 חודשים), והעולה על עונש המינימום הקבוע בחוק, יוצר את האיזון הדרוש בין רכיבי הענישה, כי הרי רק בשל העבירה של נהיגה בשכרות קבוע עונש פסילה מינימאלי של 24 חודשים, שהחריגה ממנו לקולא תעשה רק בנסיבות מיוחדות שיירשמו - ראו לעניין זה פסק דין שנתתי בעפ"ת (חיפה) 748-08-10 בוארון אביב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 1/9/10). בית המשפט העליון קבע לא אחת כי למען שינויה של תרבות הנהיגה בחברה וחיזוק ההרתעה, יש לנקוט ענישה מחמירה, וכמרכיב חשוב בה, הוא העמידה הדווקנית על עונש המינימום - (ראו רע"פ 5297/07 קנטורוביץ' נ' מ"י (ניתנה ביום 9/9/07). זאת ועוד, עדיין היה על בית משפט לתעבורה להטיל על המשיב עונש פסילה ארוך יותר גם בגין עבירת הנהיגה בזמן פסילה, כך שעונש הפסילה של 30 חודשים, בגין שתי העבירות הוא עונש קל מאוד, חרף זאת לא אתערב בו, כפי שיובא בהמשך. בטרם ההכרעה בערעור, אפנה להלכה הקובעת כי בבוא ערכאת הערעור להחמיר בעונשו של הנאשם, היא מחויבת שלא למצות את הדין עמו - ראו ע"פ 7348/11 מדינת ישראל נ' שמעון אוזן (ניתן 26/12/11) וע"פ 6346/11 מדינת ישראל נגד יוסף שמואלי (ניתן ביום 7/2/12), גם מתוך התחשבות בהלכה הקובעת כי היא אינה נוהגת להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, למעט המקרים החריגים שבהם סטתה מהעונש המקובל במקרים דומים - ראו ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13/1/10), ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23/4/09), עפ"ת (חי') 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24/11/09) וע"פ 6028/13 פלוני נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 14/3/14). עניינו של המשיב הוא אחד מהמקרים שבהם הערכאה הדיונית חרגה לקולה מהענישה המקובלת וההולמת במקרים דומים, על כן, ועל יסוד כל אלה, אני מחליט לקבל את הערעור. מחוות הדעת של הממונה עולה כי למשיב לא נימצא מקום להשמה בעבודות שירות. בשל כל אלה ולמרות שהשכל אומר שיש לפעול על פי הפסיקה ולהטיל עונש מאסר בפועל הולם את העבירות, אך הלב אומר שיש להתחשב במצבו הרפואי של המשיב וביתר הנסיבות, ועל כן החלטתי לקבל את הערעור ולא בלי היסוס להסתפק בהטלת עונש מאסר בפועל של 6 חודשים. כמו כן, אני מעמיד את עונש המאסר המותנה על שישה חודשים והקנס על סך 3000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בששה תשלומים שווים על סך 500 ₪ כ"א וכאשר הראשון יהיה ביום 1/6/14 ובכל 1 לכל חודש שלאחריו. אם שולם חלק מהקנס יופחת אותו חלק שכבר שולם. משפט תעבורהשכרותשלילת רישיון נהיגהשאלות משפטיות