אשם תורם: החלקה בעבודה בגלל רצפה רטובה

אשם תורם: החלקה בעבודה בגלל רצפה רטובה




ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת בת.א 737/05, שניתן ביום 21.7.13 על ידי כב' השופטת נ. חת-מקוב, בו קיבלה את תביעת המשיב וחייבה המערערת בתשלום של 16,200 ש"ח.




העובדות הרלוונטיות לענינינו, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, הן כדלקמן:

ביום 4.12.02, בסמוך לשעה 20:00, בעת שהמשיב עבד בשירות המערערת, בדוכן להכנת וממכר כריכים בקניון קרית הממשלה בבאר-שבע, הוא החליק, נפל ונפגע בכף ידו הימנית.
מומחה מטעם בית המשפט קבע לו נכות לצמיתות בשיעור של 3%, נכות שאינה תפקודית וכושר השתכרותו לא נפגע. הוסיף בית המשפט קמא, כי המשיב לא התייחס לא בתצהירו, לא בחקירתו בבית המשפט ולא בסיכומיו לנזק שנגרם לו, לא צירף תלושי שכר ועל כן לא הוכיח כי נגרם לו הפסד השתכרות לעתיד. לגבי העבר ובגין תקופת אי הכושר שקבע מומחה בית המשפט פוצה המשיב ע"י המל"ל.
על כן, פסק בית המשפט סכום גלובלי של 10,000 ש"ח, בגין החשש, שמא בכל זאת עשוי להיגרם למשיב בעתיד הפסד השתכרות כלשהו כתוצאה מהתאונה וסכום נוסף של 10,000 ש"ח בגין כאב וסבל.



הצדדים היו חלוקים גם בשאלת החבות, הן לגבי מקום בו ארעה התאונה, הן לגבי אחריות המעביד, היא המערערת והן בשאלה, האם בתקופה זו עבד המשיב בשרות המעביד. בית המשפט הכריע עובדתית כי המערער, עבד בתקופה זו בשרות המערערת ונפילתו התרחשה במזנון, בו הועסק ע"י המערערת.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי לא היתה מחלוקת שמשעות אחר הצהריים ועד לסגירת המזנון, היה המשיב במזנון לבדו ועסק בכל הפעילויות הדרושות ואם היו מים על רצפת המזנון או נוזל אחר, נאלץ המשיב להודות שהוא היחיד שיכול היה לגרום לכך.
עוד קבע בית המשפט, כי פעולת הדחת הכלים ושטיפות הרצפה אינן פעולות "מסוכנות במיוחד" (אם כי קיימת כמובן סכנת החלקה) ועל כן, לכל היותר יכול המשיב לטעון, כי לא קיבל הדרכה ראויה על הדרך הבטוחה לבצע פעולות אלה, או אולי על כך שלא חוייב לנעול נעליים שימנעו החלקתו (עמ' 7 ס' 35 לפסה"ד).
על כן, פסק בית המשפט קמא: "... כשמצד אחד מדובר במעסיק אשר אמור לדאוג לתנאי עבודה בטיחותיים לעובד ולהדריכו כיאות, אולם מצד שני, מדובר בפעילות אשר אינה חריגה במיוחד ולכאורה, כל אדם נדרש לעיתים לעשותה גם בביתו, אני סבורה כי האיזון הנכון בין אחריות הנתבעת לאחריות התובע תימצא ביחוס אשר תורם לנתבע בשיעור של 50%" (עמ' 39 לפסה"ד).



בתמצית הערעור נטען לטעות בית המשפט, שסבר שדי לקבוע שהמשיב עבד בשירות המערערת והתאונה ארעה במקום העבודה, כדי להשית עליה חבות ולעבור ולבחון את האשם התורם והנזק, טרם הדיון באחריות המערערת לנזק והפרת חובת זהירות על ידה.

למערערת טענות נוספות לקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, שערכאת הערעור, ככלל, לא תתערב בהן ולא מצאתי להתייחס אליהן משסבורה אני כי דין הערעור להתקבל, כיוון שלא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לחבותה של המערערת, בגין נזק שנגרם למשיב. מסכימה אני עם המערערת, כי בית המשפט קמא לא לא בחן תחילה אחריותה לארוע אלא ישר פנה לבחון את האשם התורם של המשיב ובמסגרת זו התייחס בדרך אגב לחבות המערערת.



המשיב סומך יתדותיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר קבע, כי לכל היותר המשיב יכול לטעון, כי לא קיבל הדרכה לדרך הבטוחה לביצוע פעולות אלה או אולי בגין העובדה, שלא חוייב לנעול נעליים שימנעו החלקתו וגם לא סיפקו לו אמצעי בטיחות אלה.

מוסיף הוא, כי גם אם לא התייחס לשאלת החבות בסיכומיו, הדבר נטען בכתב התביעה. ואין בכך כדי לפטור המערערת מאחריות. (כאן אכן המקום לציין, כי המשיב בסיכומיו לא התייחס כלל לשאלת החבות) .



בע.א 371/90 חמיד סובחי נ' רכבת ישראל פד"י נ"ז (ד) 345, 349 נקבע על ידי כב'' השופט מ. חשין:

"חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגן תאונה שארעה לעובד במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת הרשלנות... וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה... אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכך נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית...".
ובהמשך: "...אשר לאפיונו של גורם ההחלקה: ההלכה מבחינה, לעיתים, בין שני אלה: בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה, בין חומר שמציאותו 'אינה טבעית' במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם 'טבעית' במקום ההחלקה, אך טיבו הוא שכזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנת ההחלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא 'טבעי' במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ'סכנה רגילה' ('סכנה סבירה', 'סכנה צפויה'), לאמור: סכנה שאדם סביר עמד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה – ולקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים)...

על לפי הלכת סובחי הנ"ל, יבחן הערעור שבפני. בכתב התביעה נטען כי במהלך עבודתו, החליק המשיב "כתוצאה ממים ו/או מחומר נוזלי אשר היה ברצפה" (סעיף 4 לכתב התביעה) הרשלנות שיוחסה למערערת בכתב התביעה, טמונה בכך שלא דאגה למקום ומשטח עבודה בטוחים ונקיים ממפגעים שימנעו החלקת עובדים במקום ולא הדריכה המשיב בביצוע העבודה, לא הזהירה אותו מפני הסיכונים המיוחדים שהוא עלול להיתקל בהם במיוחד נוזלים או מים, לא דאגה לספק באמצעי מגן שימנעו התאונה.
בעדותו הודה המשיב, כפי שקבע בית המשפט קמא, שככל שהיו מים על הרצפה, הרי הוא אחראי לכך. המשיב גם העיד, כי בסוף יום העבודה היה שוטף את הכלים ומנקה ושוטף את המקום (עמ' 24 לפרוטוקול). די בהודאה זו, כדי להשמיט את הבסיס לתביעה זו.
לא בכתב התביעה ולא בתצהיר של המשיב יש תיאור התאונה, אם החליק ממים שהיו על הרצפה כתוצאה מהדחת כלים על ידו או משטיפת הרצפה. גם בית המשפט קמא לא קבע ממצא לסיבת החלקתו של המשיב, האם כתוצאה משטיפת הרצפה או הדחת הכלים.
ב"כ המשיב, בעת הדיון בקדם הערעור ציין, כי המים שהיו ברצפה מקורם בשטיפת הכלים, אלא מאי, מי ששטף את הכלים וגרם לנזילת המים לרצפה, היה לא אחר מאשר המשיב.

פעולה של שטיפת רצפה או הדחת כלים הינן פעולות יומיומיות שאינן דורשות הדרכה כלל ובודאי שלא אמצעי מגון מיוחדים, כפי שנקבע בפס"ד סובחי הנ"ל; בכל מקום בו יש מגע עם מים קיים חשש להחלקה ועל המשיב היה להיזהר שבעתיים, שעה שהוא שיצר את המפגע, שכן יכול היה לנגב את המים שהצטברו על הרצפה כתוצאה מהדחת הכלים. מדובר בפעולה שהמשיב עשה כעניין שבשגרה, ביום-יום והינה מסוג הסכנות שאדם סביר עומד עליהן מעצמו, ללא צורך בהדרכה מיוחדת ועל כן לא מצאתי אחריות המערערת לארוע זה. המבחן אינו מבחן האשם התורם של המשיב, אלא הבדיקה הבסיסית היא האם חטאה המערערת ברשלנות שיהא בה כדי להקים חבות לפיצוי המשיב ברשלנות זו. בית המשפט קמא לא דן בשאלה זו ורשלנות זו לא הוכחה.

בית המשפט קמא קבע שהמשיב יכול לטעון שלא קיבל הדרכה מתאימה, אלא שיש פעולות שהינן מציאות יום יומית שאינן דורשות הדרכה כמו שטיפת כלים או שטיפת רצפה, המתבצעות כענין שבשגרה. לא בכל פעולה שגרתית, גם אם היא מתבצעת בעבודה יש ליתן הדרכה ושטיפת כלים או רצפה אינם נדרשים להדרכה וגם לא לביגוד או נעליים מיוחדים. כפי שנקבע בפס"ד סובחי הנ"ל "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכך נזק יש שם של אחראי במשפט", ובענינו של המערער אין אחראי במשפט, מלבדו.



סוף דבר, לו דעתי נשמעת יש לקבל הערעור, לבטל פסק דינו של בית המשפט קמא וכתוצאה מכך לדחות התביעה. המשיב ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 12,500 ש"ח להיום.הערבון שהופקד יוחזר למערערת באמצעות ב"כ.

     
שרה דברת, שופטת,ס.נשיא      






השופטת ר. יפה - כץ:
     
רויטל יפה-כ"ץ, שופטתס.נשיא      
אני מסכימה.






השופט א. ואגו:
     
אריאל ואגו, שופט      
אני מסכים.





הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון