האם זכות מכח מתנה בעל פה גוברת על עיקול ? המבקש סבור כי זכותו האובליגטורית, מכח המתנה שקיבל, גוברת על העיקול, באשר לעת הטלתו, לא היו לאב עוד זכויות בנכס, ועל-כן יש להורות על ביטולו. את טענתו זו, סמך המבקש על הלכת "אהרונוב" (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199). מיסה בוארון, המשיבה 2 - שלה מחצית מהזכויות הנכס, הגישה תצהיר המאשר את העובדות המתוארות על ידי בנה, המבקש, והיא תומכת בעמדתו ובבקשתו לביטול העיקול. מנגד, טוען הבנק, כי מאחר שעסקת המתנה הנטענת, אשר לשיטתו לא הוכחה כלל ועיקר, ומטרתה ניסיון להברחת הנכס, לא הושלמה ברישום, משהמבקש לא הציג כל מסמך המעיד על כך - המדובר לכל היותר בהתחייבות ליתן מתנה, שהעיקול המאוחר גובר עליה. טענה זו, סומך המשיב 1 על הלכת "לאניאדו" (ע"א 11502/05 אילנה לאניאדו ואח' נ' הולנד ישראל בע"מ ואח', תק-על 2008(1) 5768). משלא נכללו גורמי הרישום כמשיבים בהמ"פ, ומנימוקים נוספים שניתנו בהחלטתי מיום 25.11.13, הצטמצם ההליך לשאלה האם כוחו של העיקול הספציפי שהטיל המשיב 1 גובר, אם לאו. במישור הרישום וביחס לעיקולים אחרים - לא תינתן כל הכרעה, כאמור בהחלטה. כמו-כן, הצדדים הגיעו להסכם דיוני, שלפיו, בנוסף לבקשה בדרך המ"פ, התשובה והתגובה לה, הוגשו סיכומים משלימים, מבלי שנשמעו עדים או ראיות נוספות, מעבר למה שצורף על ידם במסגרת הנ"ל. על בסיס האמור - ניתן כעת פסק הדין. בליבת המחלוקת שבין הצדדים - תחרות בין זכויות במקרקעין. המבקש טוען לזכות בנכס, מכח הסכם מתנה, קודם כרונולוגית, שבין הבעלים הרשום ובינו, ומאידך, המשיב 1 טוען לזכויות בנכס המקרקעין, מכח עיקול שהוטל עליו, מאוחר יותר, במסגרת הליכי הוצל"פ לגביית חוב של האב, החייב. 6. נקודת המוצא לבחינת הסוגיה שבפנינו, בפסיקה הקובעת כי זכותו של מעקל מאוחר ניגפת בפני רוכש ראשון בזמן של זכות בעלות במקרקעין, גם כאשר הרוכש הראשון לא רשם לזכותו הערת אזהרה. הלכה זו, נקבעה בפסה"ד בעניין "אהרונוב", אשר ביכר את "זכותו שביושר" של הקונה המוקדם בזמן, אשר הוגדרה כ"זכות מעין קניינית", והקנה לה מעמד בכורה, אף טרם שנרשמה. השאלה אם יש להחיל הלכה זו מקום בו העסקה שקדמה לעיקול הינה עסקת מתנה, הושארה בצריך עיון בע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חג'אזי, פ"ד נה(4) 730, אך בהמשך הוכרעה בפסה"ד בעניין "לאניאדו", שם נקבע, כי בתחרות שבין זכויותיו של מקבל התחייבות ליתן מתנה לעומת מעקל, ההלכה היא, כי זכותו של הנושה המעקל גוברת, וכי הלכת "אהרונוב" אינה חלה. בפסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט מ. אלון (כתוארו אז), נאמר כי: "נקודת המוצא בתחרות זו תהיה בהעדפת הנושה על פני מקבל המתנה. אולם, פתוחה תהיה הדרך בפני מקבל ההתחייבות למתנה לנסות ולהוכיח כי עניינו הקונקרטי נמנה על אותם החריגים שבהם במאזן הציפיות המוגנות שלו ושל הנושה - תיטה הכף להעדפת עניינו. ראש וראשון לאלה יהיה בהוכחת תום הלב של נותן המתנה ונסיבות נתינתה ובהפרכת והסרת כל ספק סביר שמא נועדה אותה המתנה להברחת הנכס מנושיו או למטרה בלתי ראויה אחרת". עוד נקבע שם, כי העול להוכחת החריגים לכלל שלפיו עדיפה זכותו של הנושה על פני זו של מקבל ההתחייבות - הינו על מקבל ההתחייבות - המבקש שכאן. כפי שנראה מיד, אבן הנגף העומדת לטענות המבקש, הינה העובדה, כי המסמך להעברת הנכס במתנה, אשר הוא טוען כי האב חתם עליו בעודו בחיים, אינו בנמצא, בניגוד לדרישת הכתב הקבועה בחוק. 8. המבקש סבור, כי המקרה דנן נופל בגדרם של החריגים לדרישת הכתב, וכי ניתן להתגבר עליה, ולסטות הימנה, מכוח עקרונות משפטיים כמו תום-לב, יושר והגינות (ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, פ"ד נ(1) 185). הוא הביא דברים שכתב כב' השופט י' עמית בע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ - במקרה שבו עסקת מקרקעין בוצעה בשטח, מבלי שנערך הסכם בכתב, ואשר הוגדר על-ידי ביהמ"ש כ"מעשה עשוי", אשר מכניס לפעולה את "זעקת ההגינות" לאישור העסקה אף בהיעדר רישום בכתב כנדרש. מקרה נוסף שנדון שם, הינו זה שלפנינו - ולפיו ההסכם שנערך בכתב, כביכול, אינו ברשות בעל הדין, ועל כך נאמר, כי: "סוג זה של מקרים עניינו במישור הראייתי בלבד. הלכה פסוקה היא כי ניתן להוכיח בראיות משניות את קיומו ותוכנו של מסמך בכתב שאבד או הושמד, או שאין בידי בעל הדין אפשרות להציגו מסיבות שונות שאינן בשליטתו, גם מקום בו דרישת הכתב היא מהותית". לאור האמור, ומשהמסמך המאשש כביכול את טענותיו, אינו מצוי פיסית בידו, ביקש המבקש להשלים את החסר ביחס לדרישת הכתב, ולהוכיח, באמצעות ראיות חיצוניות, קיומו של המסמך, כמו גם ביצועה של העסקה בפועל, כ"מעשה עשוי". עיקרן של אותן ראיות חיצוניות, הוא כדלקמן: מלבד תצהירו של המבקש, התומך בבקשתו, הוגשו מטעמו גם תצהירים של האם - המשיבה 2, של אחיו - בוארון רוני ובוארון מרדכי, ושל אחיותיו - בר כוכבא כוכבה, חסון ירדנה, גואטה חנה, פריינטי ציפורה, שמקה שרה וניסים רות. כולם תומכים בגרסתו שלפיה הנכס ניתן לו במתנה ובבקשתו לביטול העיקול. בצוואה שערך האב ביום 13.10.03, אשר אושרה לאחר פטירתו על-ידי הרשם לענייני ירושה ביום 28.12.10, לא נכלל הנכס נשוא המחלוקת ברשימת הרכוש והנכסים שהוריש האב. המבקש טוען כי עובדה זו מאששת ומחזקת את טענתו, כי גם האב התייחס לנכס ככזה שמלוא הזכויות בו הוקנו זה מכבר, במתנה, למבקש. המבקש הציג כראיה מטעמו הסכם שכירות של הנכס, אשר נערך בינו לבין צד ג', ביום 13.6.05, ולמשך 6 חודשים (נספח א' לתגובת המבקש לתשובת המשיבה 1). לשיטתו, השכרת הנכס על-ידו וקבלת התמורה בעד אותה שכירות, מעידה על היותו בעליו של הנכס, ולכל הפחות - מי שנהג בו מנהג בעלים לכל דבר ועניין. בהקשר זה, מציין המבקש, כי הוא נשא בתשלומים עבור חכירת הנכס ממנהל מקרקעי ישראל ובחובות ארנונה שהוטלו עליו, אשר יש בהם כדי להקים את "זעקת ההגינות" להחרגת עניינו מדרישת הכתב במקרקעין. לשיטתו של המבקש, פועל המשיב 1 בחוסר תום לב בעומדו על העיקול, שכן הבנק ידע, פוזיטיבית, שהנכס שייך לו, וזאת שעה שאפשר לשעבד אותו לטובת חובות וכנגד מתן אשראי לחב' ר.מ.פ.ה שירותי הובלה בע"מ, שבבעלותו הבלעדית של המבקש, בשנות ה- 90 המאוחרות. בנוסף, הצביע המבקש על שעבוד נוסף משנת 2007, לטובת חב' הדלק "טן". לכך אתייחס בהמשך. המשיב 1 התייחס לנקודות שלעיל וטען כי אין בהן ממש. לעמדתו, לא בכדי, נמנע המבקש מדיווח עסקת המתנה לרשויות המס או רשויות הרישום הרלוונטיות. אשר לתצהירים שהוגשו מטעם המבקש, טוען המשיב כי מדובר בבעלי עניין ואינטרס מובהק בהסרת העיקול, שאין ליתן להם משקל, ולעמדתו - קיימות ראיות המעידות כי החייב ורעייתו, דווקא, המשיכו לנהוג בנכס מנהג בעלים שנים רבות לאחר הסכם המתנה הנטען, בניגוד לטענת המבקש. ובנוסף - אינו סבור כי ניתן ללמוד מצוואת האב המנוח על העברת הזכויות למבקש, בהינתן שהצוואה כללה בגדרה נכס אחר (משק מס' 52 בשדה עוזיה), אשר הועבר, ועל-כך ישנן ראיות בכתב, שנה קודם לעריכת הצוואה (14.3.02), לבנו מרדכי, והגם שלא הסתיימה עסקה זו ברישום הכיר בה הבנק כעילה להסרת עיקול שהוטל על אותו נכס, בשעתו. כשם שהכללת אותו נכס לא פגמה בהעברת הזכות לאח מרדכי, כן אין, לשיטת המשיב 1, לראות באי-הכללת הנכס שלפנינו בצוואה, כמקים זכות או תומך בטענה לביסוסה, מאידך. נחה דעתי, כי הדין עם המשיב 1, וכי זכותו של המבקש כבעל התחייבות לקבל מתנה, לכל היותר, אינה גוברת על העיקול הרשום העומד לזכותו של הבנק. כן שוכנעתי, כי המבקש לא הוכיח, במידה הנדרשת, עילה ממשית או גרסה מוצקה דיה, שיש בה כדי להביא לריכוך דרישת הכתב וסטייה ממנה במקרה שלפנינו (וראה: החלטת כב' השופט א' רובינשטיין, ברע"א 1681/10 חיים עיני נ' טל סידי, ). זאת, לאו דווקא בשל טענות המשיב 1 שלעיל, אלא, ובעיקר, משום הטעמים שיפורטו כעת, ושהביאוני, בסופו של יום, למסקנה שלעיל. כפי שניתן ללמוד מהמסמכים שהגיש המבקש עצמו, לביסוס טענתו בדבר העברת הנכס אליו, בשעתו, אביו המנוח מאוזכר שם וחתימתו מתנוססת. זאת, אף לשיטתו הוא, פועל יוצא מהעובדה כי בפן הרישומי לא בוצע שינוי והנכס לא נרשם ע"ש המבקש מעולם. מסיבה זו, ככל הנראה, נמנה האב על הצדדים החתומים בחוזה השכירות שהוצג (הגם שהדבר לא נטען ולא בורר כלשהו בכתבי הטענות), וכן, צויין שמו של האב, יחד עם רעייתו תבדל"א, כבעלי הנכס, ברישומים השונים שעניינם משכונו לטובת הלוואות שנטל המבקש לחברה שבבעלותו. כך, למשל, במכתב שצירף המבקש כנספח ב' לתגובתו לתשובת המשיבה 1, ממנו עולה, כי ביום 23.4.07, שעבדו החייב ורעייתו המשיבה 2 את הנכס במשכנתא מדרגה ראשונה, מוגבלת לסכום של 400,000 ₪, לטובת חב' הדלק "טן". במכתב, שנשלח מב"כ חב' הדלק, עו"ד אליוביץ, למנהליה, נאמר כי: "היום ה- 23/4/07 נרשם שיעבוד דירה מר.מ.פ.ה - מיסה ויהודה בוארון (ההדגשה אינה במקור) לטובת טן חברה לדלק". לכאורה, עצם הימצאותו של האב "בתמונה", והיותו צד להליכים השונים - מהווה, כשלעצמה, ואולי אינטואיטיבית, ראיה לכך שהוא הוא הבעלים של הנכס לכל דבר ועניין. אולם, המבקש, לעומת זאת, טוען כי אין להסיק מסקנה זו מעצם רישומו של האב כצד למסמכים, שהרי, שמו נחוץ בהם, כבעלים פורמאליים של הנכס. רישום זה, לשיטתו, יכול לדור בכפיפה אחת עם טענתו להקניית הנכס במתנה, והדברים אינם סותרים. טענה זו נכונה לגופה, אך היא כחרב פיפיות. אכן, אמת הדבר, כי רישום שמו של האב כבעל הנכס, אינו חזות הכל, ואינו מהווה, בלבדית, ראיה לכך שהנכס לא הועבר במסמך או בדרך אחרת למבקש, כשיוצאים מנקודת ההנחה שהרישום אכן לא הסתיים. אלא שבענייננו, אף אם איאות לקבל טענתו זו, עדיין נותרות שאלות ומכשלות, שהן בבחינת אליה וקוץ בה, ואסביר. הראיות שלעיל, מחזקות, בהכרח, ומנגד - את ידיעתו של המבקש, ושל אביו המנוח בעודו בחיים, בדבר הצורך בהסדרת הרישום של עסקת המתנה. הרי מצינו, שחתימתו היתה נחוצה בכל מסמך ומסמך. כאן נעוץ למעשה מחדלו של המבקש - באשר ידיעה זו - לא רק שלא הביאה אותו לרשום את הנכס על שמו, ולדווח לרשויות הרלוונטיות על עסקת המתנה הנטענת על ידו, על כל המשתמע מכך, אלא, וביתר שאת, בכך שאותה ידיעה לא הביאה אותו לשמור את ההסכם הכתוב שהוא טוען לקיומו, כמקור לזכויותיו, למען יציגו ב"יום פקודה". אציין, כי תצהירה של האם, אשר יכול היה להסיר הערפל סביב אופן העברת הזכויות, בין היתר באמצעות תיאור בלתי אמצעי של נסיבות החתימה על הסכם המתנה, לא כלל תיאורים מפורטים, בדבר נסיבות ההענקה, אלא נוסח בלשון לאקונית וכמעט תואמת לזו של כל יתר המצהירים מטעמו. תמוה איפוא, הכיצד אותה ידיעה, אף לא הביאה את המבקש לזעוק כי הוא בעל הזכויות בנכס, ולהציף, בכתובים, טענתו להקניית הנכס במתנה מהוריו, אף ברמז, במכתב ששלח הוא עצמו למשיב 1, כשנתיים קודם להגשת ההמ"פ הנוכחית, לשם ביטול העיקול נשוא דיוננו. המדובר במכתב מיום 26.9.11 (נספח 4 לתשובת המשיב להמ"פ), בו כתב המבקש לב"כ הבנק: "אני פארג' בוארון... מבקש לבטל עיכול (כך במקור) מתיק הוצל"פ... מכיוון שהנ"ל נפטר בתאריך 23/03/2008 ומכיוון שהנ"ל אינו הבעלים של חברת בוארון ובניו מס' ח"פ 512256124 מתאריך 09/10/2005". המבקש, מצדו, טען בדיעבד בעלמא, כי מאחר ואינו משפטן, לא ראה לנכון להעלות במכתב זה טענות בנוגע לזכויותיו בנכס. אין בידי לקבל הנמקה זו, ונראה כי השמעת אותה "זעקה" היתה מתבקשת, אם לא לומר, הכרחית, בנסיבות העניין. היתכן שהמבקש מצד אחד, כמבואר, היה מודע לכך שפורמאלית אביו ואמו נותרו בעלים רשומים, והא ראיה שהאב הוטרח לבוא ולחתום על מסמכים כאלה ואחרים, ומצד אחר, אינו נוקף אצבע לעיגון זכויותיו הנטענות ולשמירת המסמך המכונן הכתוב? אין להלום שאלה היו פני הדברים. טעמים אלה, כאמור, מצאתי מהותיים, במידה שאינה מאפשרת לאמץ עתירת המבקש לסטייה מדרישת הכתב ולהכרה בעדיפות זכותו ולביטול העיקול, פועל יוצא מכך. 12. מכל האמור - אני קובע כי זכותו של המשיב 1 להיפרע מהנכס, מכח העיקול הרשום לטובתו, גוברת על זו של המבקש. לפיכך - הבקשה נדחית. בהתחשב בהסכם הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, ובעובדה שלא נשמעו הוכחות בתיק, ישא המבקש בהוצאות המשיב 1 ובשכ"ט עו"ד שלו, בסכום יחסית מתון של 7,500 ₪. בעל פהשאלות משפטיותמתנהעיקול