טענת סתירה בין פסק הבוררות החלקי ופסק הבוררות הסופי לטענת ב"כ קיימת סתירה מהותי ועקרונית בין קביעת הבורר בפסק הבוררות החלקי לבין קביעתו בפסק הסופי, ועל כן, קמה לו עילות ביטול לפי סעיפים 24(9) ("תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור") ו-24(10) לחוק הבוררות ("קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד"). בטענתו זו מתייחס ב"כ לעובדה כי בפסק החלקי, קבע הבורר כי אי אפשר להתעלם מן העובדה המובנת כי הרמת הפרויקט במקרקעין נשוא הסכסוך דרשה ללא ספק השקעה משמעותית מצד משה מעבר לעלות הקרקע עצמה; בעוד שבפסק הסופי קבע הבורר שלא יתייחס להשקעות נוספות אלו, וכך יצא כי קבע שמשה ושלמה מחזיקים בבעלות במקרקעין בחלקים שווים. גם דין טענה זו להידחות. בטענתו האמורה מתעלם ב"כ מן העובדה כי הבורר קבע לא רק כי יש להניח שמשה השקיע סכומים משמעותיים בהרמת הפרויקט, אלא גם כי משה לא טרח להציג ראיות כלשהן באשר להיקף השקעות אלו, ולמרות הצהרותיו בפני הבורר כי באמתחתו מלוא המסמכים המוכיחים את טענתו, לא הגיש סופו של יום ולו מסמך אחד בתמיכה לטענתו. אי לכך, אין כל סתירה בדברי הבורר האמורים שבפסק החלקי ובפסק הסופי, ומסקנות הבורר אף התבקשו לאור כשל משה באי-הגשת ראיות כלשהן בסוגיה. סיכום מן המקובץ עולה כי טענות משה נדחו כולן, ועל כן, דין בקשתו לביטול פסק הבוררות להידחות והיא נדחית בזה. יישוב סכסוכיםבוררות