צו פינוי מקרקעי ציבור רקע ביום 16/09/13 הוצא תחת ידי המבקשת צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, מכוח הסמכות הנתונה לה בסעיף 4 (ב) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק") וזאת בהתייחס לחלקות 10, 11, 12 ו- 14 בגוש 14231 באדמות ברעם. הצו הופנה לכל מאן דהוא עקב פלישה לחלקות הנ"ל. הצו הוצא לפי הנטען, באופן זה עקב אי ידיעת זהותם של מי שפלשו למקרקעין הנ"ל. בעקבות הוצאת הצו, הגיש המשיב דנן תובענה לבית משפט קמא, במסגרתה עתר לביטול הצו וכמו כן הגיש בקשה למתן סעד זמני של עיכוב ביצוע הצו המינהלי הנ"ל עד להכרעה בתובענה הנ"ל. דיון בבקשה לסעד זמני התקיים בפני כב' הש' א. גולדקורן בבית משפט קמא. במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני ובהחלטה שנתן בעקבותיו, בחן בית משפט קמא אם הצו הוצא על פי התנאים הקבועים בסעיף 4 (ב) הנ"ל ומצא (לאחר שקבע כי המשיב דנן זנח טענתו לאי חוקיות במהלך הדיון בצו המניעה) שכל התנאים נתקיימו. כמו כן מצא בית משפט קמא לנכון לבדוק האם לכאורה הוכיח המשיב את זכותו למתן הסעד הזמני וזאת נוכח לשונו של סעיף 5 ב' לחוק הנ"ל המקנה זכות למי שרואה עצמו נפגע מצו לסילוק יד, לפנות לבית המשפט כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין. במסגרת בדיקה זו קבע בית משפט קמא שעל המשיב היה לשכנע בקיומה של ראיה לכאורה לעילת התביעה. אגב בחינת שאלה זו, סקר בית המשפט את ההליכים שהתקיימו בבג"צ בעניין עקורי ברעם ואקרית, לרבות בג"צ 64/51 בעניין דאוד, בג"צ 239/51 בעניין דאוד , בג"צ 840/97 בעניין סבית ודנג"ץ 6354/03 בעניין סבית. כן נתן דעתו בית משפט קמא לתובענה התלויה ועומדת בבית המשפט העליון (בג"צ 1376/13) של עקורי הכפר אקרית שעניינה חיבורי הכנסייה ובית הקברות שבכפר לרשת החשמל. לעניין הזכות לכאורה קבע בית משפט קמא בסופו של דבר כי אין מדובר בתביעת סרק של המשיב וניתן לגזור מסקנה לפיה:- "אף אם אין למבקש (המשיב דנן - י.א.) זכות במקרקעין כמובנה של זכות כזו בחוק המקרקעין התשל"ט - 1969, הרי שקיימת זיקה בין המבקש למקרקעין וזיקה זו היא שהקימה את הזכות לתחליף אכיפה ולפיצויים. יש בסיס להניח כי השלכותיה המשפטיות והמעשיות של זיקה זו (הקיימת אף לעקורי אקרית) תבואנה לביטוי בפסק דינו של בית המשפט העליון, בעתירה התלויה ועומדת בבג"צ 1376/13 ויהא בו כדי להנחות את בית המשפט הזה בהידרשו להכריע בתובענה העיקרית כאן. לפיכך, משהראה המבקש (המשיב דנן - י.א.) קיומה של זיקה למקרקעין, הנמשכת לאורך עשרות שנים, הרי הוא הוכיח כי אין מדובר בתביעת סרק". בית משפט קמא דחה את טענת ב"כ המבקשת כאן, שלפיה פסק הדין בעניין סבית סתם את הגולל על זכות המבקש במקרקעין נשוא הדיון שבפניו. בעניין פרשת סבית קבע בית משפט קמא: "פסק הדין עמד על ביטול צווי הסגירה, ולא קבע מסמרות באשר לזכות הביקור של העקורים בשטחי כפריהם והיקפה של זכות זו". בית משפט קמא גם בחן את שאלת מאזן הנוחות, וקבע שהוא פועל לטובת מתן הצו הזמני משום שאי נתינתו תסכל את בירור התביעה העיקרית ותגזור את גורלה. בסופו של דבר נתן את הסעד הזמני המבוקש, תוך שהוא קובע כי אם יוכח שהמשיב דנן ניצל את מתן הסעד הזמני לצורך שינוי הסטטוס - קוו, תהיה המדינה רשאית לעתור לביטול צו המניעה הזמני לאור ניצולו לרעה. שיקול נוסף שמנה בית משפט קמא הינו של צדק ויושר וקבע כי מי שחזר בו מהבטחה שלטונית (היינו - המדינה) אף כי זכה להכרה של בית המשפט לכך, יתקשה לנופף במקרה ספציפי זה בדגלים של מוסר, תום לב והגינות נגד המשיב דנן. כאמור, בסופו של יום ניתן הסעד הזמני ובעקבותיו הוגשה הבר"ע דנן. טענות המבקשת לטענת המבקשת הוצאו הצווים כדין אפילו לפי קביעת בית משפט קמא ועל כן משהגיע בית משפט קמא למסקנה זו, היה צריך להימנע מלתת את הסעד שזמני , שכן, אחד מן התנאים הנדרשים למתן הצו הינה הוכחה כי מדובר במקרקעי ציבור. הדבר הוכח בבית משפט קמא ועל כן לא ניתן לטעון לזכות חזקה במקרקעין אלו שהוכח שהינם מקרקעי ציבור. ב"כ המבקשת שבה בבקשתה כאן על טענתה בפני בית משפט קמא שלפיה, פסק הדין שניתן בבג"צ סבית (וכן דחיית הבקשה לדיון נוסף באותה פרשה), הינו אסמכתא לכך כי למשיב אין עוד זכות לטעון לזכויות במקרקעין נשוא התובענה דנן שהינם חלק מאדמות הכפר ברעם. משכך, לא קיימת זכות לכאורה ובית משפט קמא שגה כאשר התייחס לזיקה של המשיב לאדמות הנ"ל כאל זכות לכאורה. לטענתה, לפי בג"צ סבית, למשיב לכל היותר זכות לתחליף אכיפה, על ידי הקצאת קרקעות במקום אחר או בתשלום פיצויים ולא זכות לאכיפה בדרך של השבת המקרקעין הנ"ל ותפיסת חזקה בהם. היא טענה גם כי ההליך לפינוי פולשים הוא לפי מהותו הליך מהיר וככל הניתן יש לקיימו בדיון אחד בתיק העיקרי ומתן הסעד הזמני במקרה דנן מסכל מטרה זו. היא טענה כי גם לאחר שהוצא הצו לפינוי על ידי המבקשת, נעשו שינויים נוספים, של תפיסת אותם מקרקעין על ידי גורמים נוספים, על אף קיומו של הצו. אשר לעתירה התלויה ועומדת בבג"צ 1376/13 בפרשת איקרית טענה ב"כ המדינה כי אין בה להועיל למשיב, בין משום שאותה עתירה נוגעת למקרקעין לא מוסדרים, בשונה מענייננו בו המקרקעין מוסדרים ורשומים כמקרקעי המדינה ובין משום השוני בסעד שנתבקש שם, שהינו רק חיבור הכנסייה ובית העלמין לרשת החשמל, להבדיל מטענות לזכות לתפיסת חזקה. היא טענה כי המקרה דנן עונה לדרישות סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט למתן רשות ערעור, שכן, הדבר יהיה בו כדי לייתר דיון בתיק עצמו וממילא לערעור לאחר החלטה בתיק העיקרי לא תהיה משמעות נוכח החשיבות של זמן העיכוב של מימוש הצו. עוד טענה כי החלטת בית משפט קמא יוצרת עיוות דין למדינה מבחינת יכולת האכיפה שלה ופגיעה בשלטון החוק. טיעוני המשיב בכתב תשובתו טען המשיב כי החלטת בית משפט היא החלטה אחרת ואיננה פסק דין ואין לתת לה צביון כזה. נטען כי מדובר בהחלטת ביניים בסעד זמני שאינה גורמת למי מהצדדים נזק כלשהו או מכריעה את ההליך העיקרי. עוד נטען כי לא מתקיימים תנאי 52 (ב) לחוק בתי המשפט, שכן, אין בהחלטת בית משפט קמא כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או כדי לגרום לצד ההליך נזק של ממש וכמו כן היא אינה מביאה לקיומו של הליך מיותר או שגוי. הוא הדגיש כי הופקדה בתיק בית משפט קמא ערבות גבוהה על סך של 50,000 ₪ להבטיח את קיום תנאי הצו שניתן. עוד טען המשיב כי המקום הנכון במקרה דנן להשיג על קביעות בית משפט קמא הינו במסגרת ערעור על פסק הדין שיינתן בסופו של יום. לבסוף טען כי מאז החלטת בית משפט קמא נשוא הבקשה עברו כשלושה חודשים בהם לא נעשה שינוי כלשהוא בזכויות הצדדים ולו סברה המבקשת אחרת, יכלה לפנות לבית משפט קמא ולנצל את האמור בהחלטתו בעניין אפשרות ביטול צו העיכוב בשל שינוי הסטטוס קוו אך היא לא עשתה כן. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי הוסכם כי לאחר שתטען ב"כ המבקשת טענותיה לפרוטוקול, ישיב להן ב"כ המשיב בכתב. בהשלמת טיעוניו בכתב טען ב"כ המשיב כי את שאלת סיכויי הצלחת תביעתו לביטול הצו יש לבחון בזיקה לשאלה שתוכרע בתיק העיקרי והיא, האם הפלישה הנטענת ע"י המשיבה היא פלישה חדשה או פלישה ישנה מפני 3 שנים, בנוסף למבחן תום הלב ומאזן הנוחיות, ולא השאלה האם לעקורי איקרית ובירעם יש זכויות במקרקעין נשוא הצו. כן טען שם כי נוסח הצו המינהלי שהוצא הוא גורף וחל גם לגבי שימושים הנעשים בכנסיה וביתר המבנים שעל החלקות מזה שנים רבות. נטען כי הדבר יוצר אפליה בין המשיב ויתר תושבי איקרית ובירעם לבין יתר הציבור המורשה לבקר במקום. ב"כ המשיב גם הלין על כך כי בתיק העיקרי לא הוגש כתב הגנה עדיין, והמבקשת לא מילאה אחר הליכי גילוי מסמכים. עוד נטען שם כי בית משפט קמא נתפס לטעות עת פנה והתייחס לשאלת חוקיות צו הסילוק שהוצא, אשר מקומה בהליך העיקרי. כן נטען כי זכותם של עקורי איקרית ובירעם להימצא בחלקות נשוא הצוים היא זכות הסטורית, פוליטית, עובדתית שממשלות ישראל הכירו בה לדורותיהם והיא מבוססת גם על הבטחה שלטונית שרירה וקיימת. תגובת המבקשת לטיעוני המשיב בתגובתה בכתב שבה ב"כ המשיבה על עיקרי טיעוניה שטענה בעת הדיון ובפרט כי נוכח פסיקת בג"צ בפרשת סבית אין למשיב זכות כלשהיא במקרקעין נשוא הצו, לרבות זכות החזקה שהוכחתה נדרשת כראיה לכאורה לצורך בקבלת הסעד הזמני. דיון והכרעה אקדים ואציין כי הובהר בפניי ע"י ב"כ המבקשת כי למבקשת אין כל התנגדות לכניסת המשיב או אחרים לנכסים המצויים על המקרקעין הנ"ל, שהינם כנסיה ובית קברות ולבקר בהם כמו כלל הציבור המורשה לכך, וכי הצו הוצא בשל פעולות של תפיסת חזקה בשטח שכללו הקמת אוהלים או מבנים ארעיים תוך נסיון להתיישב בהם באופן קבוע. נוכח הצהרה זו, ברור כי אין למנוע מתושבי איקרית ובירעם, לרבות המשיב דנן להימצא המקרקעין באופן המורשה לכלל הציבור הרחב ולעשות בהם, כמקרקעי ציבור, כל שימוש המורשה לכלל הציבור הרחב. השאלה האמיתית שבמחלוקת היא האם למבקשים סיכויי לביטול הצו המינהלי ככל שהוא מכוון לשימושים שהם מעבר למותר לכלל הציבור, היינו לתפיסת חזקה במקרקעין, לבניית מבנים עליהם או לעיבודם וכיו"ב? לאחר שקילת טיעוני הצדדים מכאן ומכאן, סבורני, עם כל האהדה לעניינם הכאוב של המבקש ויתר העקורים, כי אין מנוס מהתערבות בהחלטת בית משפט קמא. החלטת בית משפט קמא מהווה במהותה סעד של צו מניעה זמני המורה על עיכוב ביצוע הצו המינהלי שהוצא ע"י המבקשת לפי ס' 4 (ב) לחוק הנ"ל. תכליתו של צו מניעה זמני הינה לשמר מצב קיים עד להכרעת בית המשפט בהליך העיקרי במחלוקת בין הצדדים . תנאי מקדים להענקתו של סעד זה הינו הוכחת קיומה של זכות לקבלת הסעד בתביעה העיקרית, בראיות טובות לכאורה, שאם לא כן, וסיכויי הצלחת טענות התובע אינם טובים, מה טעם יש לשמר מצב קיים ? בתביעתו בפני בית משפט קמא ביסס המשיב את טענתו לזכות להחזיק במקרקעין על זכות קניינית מקורית באדמות הכפר בירעם ו/או זכות היסטורית או מוסרית בנכס. כן טען בכתב התביעה להחזקה ושימוש ארוכי שנים בחלקות נשוא הצוים מעל 40 שנה. בית המשפט קמא קבע: "17. שאלת קיומה לכאורה של עילת תביעה במקרה הנוכחי מצריכה בדיקה כפולה הנגזרת משתי טענותיו המרכזיות של המבקש: האם לכאורה נגוע הצו באי-חוקיות, והאם יש למבקש זכות לכאורה במקרקעין." ... "לשונו המפורשת של סעיף 5ב לחוק מקנה למי שרואה עצמו נפגע את הזכות לפנות לבית המשפט כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין. טענתו המרכזית, ולמעשה היחידה, של המבקש באשר לזכות זו מושתתת על פרשת העקורים, שהוא אחד מהם, ולה אספקטים ציבוריים, מוסריים ומשפטיים. במסגרת הבקשה הנוכחית, אין מנוס אלא מלהידרש לתקדימים המשפטיים. ".(ההדגשה בקו שלי- י.א.) בית משפט קמא החליט לבסוף שיש מקום להענקת הסעד הזמני, ברם לא ביסס החלטתו על הטענה להחזקה רציפה במקרקעין מעל 40 שנה. לפי טענת ב"כ המשיב, בהשלמת טיעוניו בכתב בפניי, צריך היה בימ"ש קמא לבסס החלטתו על קיומם של ראיות לכאורה וסיכויים להוכחת הטענה להחזקה רציפה בקרקע מעל 40 שנים וטעה בימ"ש קמא כאשר נדרש דווקא לבחינת הזכות הקניינית ההיסטורית, שמקומה בכלל בהליך העיקרי. אקדים ואציין כי בקשת רשות הערעור מוגשת מטעם המדינה על הנמקתו של בית משפט קמא, עליה בוססה החלטתו. המשיב, על אף טענתו שבפניי לשגגה שנתפס אליה בית משפט קמא בהידרשו לעניין הזכות ההיסטורית ובבססו את החלטתו למתן הסעד הזמני על קיומה של זכות זו דווקא, לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו ואף לא בקשה מנגד. שקלתי שמא הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא בעניין טענת ההחזקה הרצופה הן כה ברורות עד כי תתקיים אפשרות שבמסגרת הדיון כאן ניתן אולי יהיה לבסס עליהן את החלטת בית משפט קמא, ברם, עיון בבקשה לסעד זמני שהוגשה מלמד כי היא נתמכה בתצהיר כללי בו נאמר: "האמור בבקשה ובנימוקיה ידוע לי בחלקו מידיעה אישית ו/או לאור בדיקה עובדתית היסטורית שערך בא כוחי בשמי ובעבורי ו/או בהסתמך על מחקרים ו/או פרסומים ממשלתיים ו/או על פי ייעוץ משפטי שקיבלתי".(ההדגשות אינן במקור-י.א.). לא פורט בתצהיר איזה עובדות מאלו המפורטות בבקשה הן מידיעתו האישית של המשיב והאם ביניהן כלולות העובדות הנוגעות לתקופת ההחזקה, וגם לא נאמר בו באופן ספציפי וישיר דבר לגבי תקופות ההחזקה הנטענת כהחזקה רצופה בת עשרות שנים. על תצהיר כוללני שכזה, ספק רב אם ניתן לבסס הנמקה לקיומה של החזקה רצופה מעבר לתקופות המקנות זכות להגשת תביעה לביטול הצו המנהלי בהתאם לסעיף 5 (ב) לחוק הנ"ל. לא מן הנמנע שבשל כך לא מצא בית משפט קמא לבסס החלטתו על זכות הנובעת מהחזקה רצופה המקרקעין נשוא המחלוקת. מכאן, במסגרת הדיון שבפניי נותר לבחון האם יכולה החלטת בית משפט קמא לעמוד על תילה נוכח נימוקיה הקיימים כיום. סבורני כי בנסיבות המקרה דנן, קיומה של "זיקה" למקרקעין מכוח זכות היסטורית, אינה יכולות לשמש עוד כבסיס מספק אפילו להנמקת בקשה לצורך קבלת סעד זמני, זאת נוכח פסיקת בג"צ המפורשת בפרשת סבית (בג"צ 840/97). בפרשת סבית הנ"ל, לאחר דיון בטענות העותרים שם (מתושבי הכפרים איקרית ובירעם), קבע בג"צ כי אכן ניתנה לתושבי איקרית ובירעם הבטחה שלטונית שיוכלו לשוב להתגורר בכפריהם, אולם שינויים מדיניים שחלו באזור מקימים הצדק לאי אכיפת ההבטחה השלטונית הנ"ל. כן קבע בג"צ באותה פרשה:- "בנסיבות אלה אין עילה לאכיפת ההבטחה השלטונית ליישב את העקורים באזור איקרית, עם זאת לעותרים זכות לתחליף אכיפה, על- ידי הקצאת קרקעות במקום אחר או בתשלום פיצויים". הקביעה הנ"ל ברורה דיה. משמעותה היא ניתוק כל זיקה בין זכות קניינית היסטורית לבין זכות עכשווית לתפיסת חזקה במקרקעין נשוא הצו המינהלי דנן, ע"י מי שהיו תושבי הכפרים איקרית וברעם, ביניהם המשיב דנן. הזכות הקיימת כיום לפי פסיקת בג"צ לעקורי איקרית ובירעם היא לקבלת תחליף קרקע או פיצויים כספיים. שלא כמו שסבר בית משפט קמא, לא מצאתי כי יש בהליך התלוי ועומד בבג"צ 1376/13 בפרשת איקרית כדי להועיל למשיב. כפי שהובהר, אותה עתירה נוגעת למקרקעין לא מוסדרים בשונה מענייננו בו המקרקעין מוסדרים ורשומים כבר במרשם המקרקעין כמקרקעי המדינה. כמו כן, הסעד שנתבקש שם, חיבור הכנסייה ובית העלמין לרשת החשמל, שונה בתכלית מטענות לזכות לתפיסת חזקה הנטענות במקרה דנן. מכל מקום, לא ברור כלל כי אותה עתירה שטרם הוכרעה, תתקבל בסופו של יום. קביעת בית משפט קמא לפיה די בהוכחת זיקה קניינית היסטורית לצורך קבלת הסעד הזמני, מצויה אם כן , בסתירה חזיתית לקביעת בג"צ הנ"ל ואינה יכולה לעמוד על כנה. על כן, אין מנוס מביטולה. כמו כן, ובהיעדר ביסוס החלטת בית משפט קמא על קיומה של זכות אחרת לפיה ניתן הסעד הזמני ע"י בית משפט קמא, אפילו לכאורה, מתקיימת הצדקה בהתאם לתנאי סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט, למתן רשות ערעור כבר בשלב ביניים זה ללא צורך בהמתנה לסיומו של ההליך העיקרי שתוצאתו, כפי היא משתקפת כיום נוכח המצב המשפטי שתואר לעיל, אינה מבשרת טובות למבקש. אשר על כן מתקבלת בקשת רשות הערעור, ומתקבל הערעור לפיה, באופן שהחלטת בית משפט קמא במסגרתה ניתן צו עיכוב הביצוע (אשר הופנה כלפי הצו המינהלי לסילוק פולשים ) מבוטלת. בנסיבות העניין ונוכח העובדה כי מדובר בפרשה כאובה עד מאוד מבחינת המשיב מצאתי לפסוק הוצאות מופחתות בסך של 2,500 ₪ בלבד כנגד המשיב לטובת המבקשת. קרקעותצו פינוימקרקעיןצוויםפינוי