עתירה מנהלית לצירוף חבר נוסף מסיעות האופוזיציה לוועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית טבריה, אשר אמור לבוא על חשבון חבר מתוך חברי הקואליציה בוועדת המשנה. העובדות הצריכות לעניין ומהלך הדיון בעתירה: העותרים הם ארבעה חברי מועצת העיר טבריה, החברים בשלוש סיעות שונות ומשמשים כחברי אופוזיציה במועצת העיר. המשיבה מס' 1 הנה עיריית טבריה (להלן: "העירייה"), אשר מונה 15 חברים במסגרת 9 סיעות כדלקמן: 11 חברי מועצת עיר ב-6 סיעות, החברים בוועדת ההנהלה ומרכיבים את הקואליציה; 4 חברי מועצת עיר ב-3 סיעות, שאינם חברים בוועדות ההנהלה ומהווים את האופוזיציה. המשיבה מס' 2 הנה הועדה המקומית לתכנון ובניה טבריה, משיבה מס' 3 היא וועדת המשנה לתכנון ובניה (להלן: "ועדת המשנה"). יו"ר הועדה הנו המשיב מס' 4, סגן ראש העיר וממלא מקומו, שמונה לתפקידו במסגרת ישיבת מועצת העיר מיום 17/11/13. המשיבים מס' 5-9 הנם יתר חברי ועדת המשנה (מלבד העותר מס' 1). המשיב מס' 10 הנו ראש עיריית טבריה. וועדת המשנה מורכבת מ-5 חברים מסיעות הקואליציה והיו"ר שהוא סגן ראש העיר ונמנה עם הקואליציה, ומחבר אחד מסיעות האופוזיציה. חברי וועדת המשנה, מלבד יו"ר הועדה, נמנים על 6 סיעות שונות (5 סיעות מתוך הקואליציה וסיעה אחת מהאופוזיציה). במסגרת העתירה העלו העותרים טענות בשני מישורים: ראשית, כי על יסוד הוראות סעיף 18(ה) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") יש להורות כי יתווסף נציג נוסף לסיעות האופוזיציה בוועדת המשנה וכפועל יוצא לגרוע מהוועדה חבר מחברי הקואליציה; ושנית, כי בית המשפט יקבע שהמספר הכולל של חברי וועדת המשנה הוא 6, כולל יו"ר הוועדה, כך שיש לגרוע חבר נוסף מחברי הקואליציה שבוועדת המשנה. במהלך הדיון שנערך לפניי ביום 9/4/14 הסכימו העותרים לזנוח את הטענה שלפיה המספר הכולל של חברי ועדת המשנה, כולל היו"ר, צריך להיות 6 חברים ולא 7 חברים, וזאת לאור לשון סעיף החוק. יוצא אפוא שהשאלה היחידה שנותרה עומדת על הפרק במסגרת עתירה מנהלית זו היא האם קיים יסוד לדרישת העותרים להקנות להם נציג נוסף בוועדת המשנה, כך שמספר חברי האופוזיציה בוועדה יעמוד על שני נציגים מתוך ששת החברים המתווספים ליו"ר, במקום נציג אחד לפי המצב הנוכחי. טענות העותרים: העותרים טוענים כי יש להעמיד את מניין חברי האופוזיציה בוועדת המשנה לתכנון ובניה על שני חברים במקום אחד. לטענתם, החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה להעמיד את מספר חברי האופוזיציה החברים בוועדת המשנה על אחד, התקבלה שלא כדין ופוגעת בייצוגן היחסי של סיעות העותרים בוועדה. על פי הנטען, הואיל ובמועצת העיר טבריה ישנן 9 סיעות - 3 מהן מהאופוזיציה ו-6 מהקואליציה ומוועדת ההנהלה - יוצא כי היחס בין הסיעות הוא 1/3 לאופוזיציה מול 2/3 לקואליציה, ועל כן בחישוב מתוך 6 חברי וועדת המשנה, על האופוזיציה לקבל 2 נציגים מתוך 6 (על פי הנטען מספר הנציגים אף עומד על 2.33 אם נחשב את הייצוג היחסי של סיעות האופוזיציה לפי 7 חברים בוועדת המשנה תןך שמונים גם את היו"ר, ולא לפי 6 חברים בלבד). עוד נטען כי גם בחישוב יחסי של מספר חברי המועצה יוצא כי יש להגדיל את מספר נציגי האופוזיציה בוועדת המשנה, שכן היחס בין חברי המועצה מהאופוזיציה אל מול כלל חברי המועצה הוא 4/15 ומתוך 6 חברי וועדת המשנה, יוצא כי על האופוזיציה לקבל 1.6 חברים (או 1.87 חברים מתוך כלל החברים בוועדת המשנה כולל היו"ר), כאשר עיגול הייצוג כלפי מעלה מקובל במקרים של חלוקת ייצוג ונעשה גם בחלוקת מנדטים למועצת העיר. העותרים טוענים כי בהינתן העובדה שקיימים 6 חברים בוועדת המשנה, משמעות הדבר היא שבאופן עקרוני קיימת אפשרות שלקואליציה יהא ייצוג לכל סיעה מהסיעות המרכיבות את הקואליציה, בעוד שלאופוזיציה נותר בוועדת המשנה ייצוג של חבר אחד מסיעה אחת בלבד (מתוך 3 סיעות האופוזיציה). בפועל, כאמור, ל- 5 מתוך 6 סיעות הקואליציה יש נציג בוועדת המשנה, בעוד שלשלושת סיעות האופוזיציה יש רק נציג אחד. במסגרת העתירה הוסיפו העותרים והעלו טענה נוספת שלפיה וועדת המשנה צריכה לכלול בסך הכל 6 חברים (כולל יו"ר וועדת המשנה) ולא 6 חברים בנוסף ליו"ר כך שבסה"כ תכלול 7 נציגים, ואולם בסופו של יום, כאמור, זנחו טענה זו, ובצדק, כך שמתייתר הצורך לדון ולהכריע בנושא זה. טענות העירייה: בפתח הדברים טוענת העירייה כי דרישת העותרים להקנות להם נציג נוסף בוועדת המשנה רק משום שבחישוב אריתמטי יוצא כי מגיע להם קצת יותר מנציג אחד (ברמה של מאיות או אלפיות אחרי הנקודה), עלולה להביא לתוצאות בלתי הגיוניות. בהקשר זה מפנים המשיבים לפסק הדין שניתן בע"א 2663/99 שמגר נ' המועצה המקומית רמת השרון, פ"ד נד(3) 456 (2000), תוך שהם טוענים כי שם נדחתה טענה דומה לזו שמעלים העותרים במקרה זה. על פי הנטען, במסגרת ישיבות מועצת העיר שהתקיימו, הקפידו ראש העיר ומועצת העיר על כך שהרכב הוועדות השונות יהא תואם, ככל שניתן, את ההרכב הסיעתי של המועצה. כמו כן, בכל וועדות החובה וועדות הרשות מונו נציגים מסיעות האופוזיציה. המשיבים טוענים עוד כי לפי הפסיקה, אין הייצוג היחסי עומד במבחנים מתמטיים מדויקים, ומשפעלו על פי חוק, אין סיבה להתערב בהחלטה. יתירה מכך, לטענת המשיבים, קבלת העתירה משמעותה מתן עדיפות לסיעות יחיד אחרות רק משום כך שהן אינן חברות בוועדת ההנהלה. לבסוף טוענים המשיבים כי ההחלטות המנהליות בעניין הרכב וועדות המשנה הנן סבירות ולא נפל בהן פגם המצדיק התערבות בית המשפט, וגם מטעם זה יש לדחות את העתירה. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטיעוני הצדדים בפני, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל. הוראת החיקוק העומדת ביסוד העתירה דנא היא הוראת סעיף 18(ה) לחוק התכנון והבניה, הקובע בזו הלשון: "ועדה מקומית תקים ועדת משנה לתכנון ולבניה (בסעיף זה - ועדת המשנה), וזה הרכבה: (1) ראש הרשות המקומית או אחד מסגניו שהמועצה מינתה לכך; (2) במועצת רשות מקומית שמספר חבריה פחות מעשרים ואחד - לא יותר מששה חברי מועצה, ובמועצה שמספר חבריה עשרים ואחד או יותר - לא יותר מעשרה חברי מועצה; ואולם, אם קיימת במועצה ועדת הנהלה שלא כל הסיעות מיוצגות בה, יהיה ייצוגן הכולל של הסיעות כאמור בועדת המשנה יחסי לייצוגן במועצה, אך לא פחות מנציג אחד...". בפתח הדברים אבקש להדגיש כי ממושכלות היסוד בחברה דמוקרטית שעל החוקים להגן ולשמור גם על הזכויות והאינטרסים של המיעוט מפני הרוב, תוך מציאת האיזון ההולם בין האינטרסים המתנגשים ובחינה ביקורתית של החלטות הרוב. תכליתו של העיקרון האמור היא למנוע שרירותיות בהחלטות הרוב והתעלמות מקיומו של גוש המיעוט, על האינטרסים שהוא מייצג. בפסק הדין בע"א 2663/99 שמגר נ' המועצה המקומית רמת השרון, פ"ד נד(3) 456 (2000), אליו מפנה המשיבה בתשובתה לעתירה (ואשר עניינו בסעיף 19(א1)(1)(ג) לחוק התכנון והבניה), נקבע באופן עקרוני כי סטייה מעיקרון הייצוג היחסי תיעשה רק לשם מתן ייצוג למיעוט, כשמשמעות הדברים, לדעתי, היא מתן הזדמנות ייצוגית למיעוט להשמיע את קולו ועמדתו בכל עניין ועניין, גם אם עמדתו זו אינה תואמת את עמדת הרוב. קביעה זו אף מעוגנת, לענייננו, בלשון הסיפא של סעיף 18(ה)(2) לחוק התכנון והבניה, הקובע כי "יהיה ייצוגן הכולל של הסיעות כאמור בועדת המשנה יחסי לייצוגן במועצה, אך לא פחות מנציג אחד". ללמדך שעיקרון הייצוג היחסי של המיעוט, מקום שאותו מיעוט עלול למצוא עצמו לא מיוצג בוועדת המשנה, גובר על מבחן היחסיות הקבוע באותו סעיף. לשון סעיף 18(ה)(2) לחוק התכנון והבניה בכל הנוגע לנושא מספרם הכולל של חברי וועדת המשנה לתכנון ובנייה הנה ברורה. הסעיף קובע כי וועדת המשנה תכלול את ראש הרשות המקומית או אחד מסגניו, ובנוסף לו ששה חברי וועדה נוספים. מלשון הסעיף עולה עוד כי החלק המתייחס לייצוג היחסי של הסיעות בוועדת המשנה (על פי סעיף קטן (2)), רלוונטי רק ל- 6 חברי וועדת המשנה הנותרים, ללא ראש הרשות או סגנו (שלגביהם יוחד סעיף נפרד - סעיף קטן (1)). משמעות הדברים היא כי טענות העותרים שלפיהן יש לגזור את חלקם היחסי בוועדת המשנה, כחברי אופוזיציה, מתוך כלל חברי הוועדה (שבעה חברים במספר) אין לה יסוד, ותחת זאת בחינת שאלת הייצוג היחסי צריכה להיות מוכרעת בהתייחס לששה חברי הוועדה הנוספים, ללא ראש הראשות או סגנו, הממונים לוועדת המשנה מכוח סעיף נפרד. באשר לאופן חישוב חלקם היחסי של כל אחת מקבוצות היחס בוועדת המשנה: קבוצת הקואליציה אל מול קבוצת האופוזיציה, הרי שלדעתי, וזה עיקר הדברים, עיקרון הייצוג הנקוב בסעיף 18(ה)(2) לחוק התכנון והבניה צריך להיבחן על פי "הרכב המועצה", תוך עריכת "מבחן משולב" או מבחן כפול, הלוקח בחשבון לצורך החישוב הן את מספר חברי המועצה והן את מספר הסיעות במועצה, כשביחס לכל נתון, ייערך חישוב חלקה היחסי של כל קבוצה מתוך החלק הרלוונטי הכולל, ומתוך תוצאה זו, ייגזר המספר הראוי של חברי כל קבוצה בתוך וועדת המשנה. ייאמר כבר כאן: מלשון סעיף 18(ה)(2) לחוק התכנון והבניה עולה, לכאורה, כי המדובר במבחן הנוגע למספר הסיעות בלבד, כך שמספר נציגי וועדת המשנה מתוך האופוזיציה יהיה לפי היחסיות של מספר סיעות האופוזיציה מתוך המספר הכולל של כל הסיעות במועצה, אלא שמבחן זה, כשהוא עומד לבדו, עלול להביא לתוצאות אבסורדיות, שברי כי המחוקק לא התכוון אליהן. לשם ההמחשה: במועצה שבה 15 חברים המחולקים לסיעת קואליציה אחת המונה 11 חברים ו-4 סיעות אופוזיציה שכל אחת מהן מונה חבר מועצה אחד, יוצא לפי מבחן הסיעות שסיעת הקואליציה אמורה לקבל 1/5 בלבד מתוך כלל המקומות בוועדת המשנה, ואילו סיעות האופוזיציה אמורות לקבל ייצוג של 4/5 מקומות. ברור כי מצב דברים שכזה נוגד את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה והנו בלתי מתקבל על הדעת. לשם המחשת חוסר הסבירות במבחן הסיעות, לבדו, טלו מקרה אחר, שבו ישנה סיעה אחת המרכיבה את הקואליציה ובה 14 חברי מועצה, ומן העבר השני ישנה סיעת אופוזיציה אחת המונה חבר אחד. במצב מעין זה, לפי מבחן הסיעות, כל אחת משתי הסיעות אמורה לקבל מחצית מחברי וועדת המשנה, אף שמספרם הכולל של חברי המועצה בכל קבוצה שונה באופן מהותי. נקל לראות כי במקרה שכזה גם מתקבלת תוצאה אבסורדית הנוגדת את כללי היסוד הדמוקרטיים, מה גם שבדוגמה זו כלל אין מספיק חברי מועצה הנמנים על האופוזיציה כדי לאייש את המספר המיועד של חברי האופוזיציה בוועדת המשנה, על כל המשתמע מכך. מנגד, גם אם ננקוט במבחן מספר חברי המועצה כמבחן בלעדי לצורך חישוב מספר החברים היחסי של כל קבוצת כוח במועצה בוועדת המשנה (אף שהדבר לא עולה מלשון סעיף 18(ה)(2) לחוק התכנון והבניה), עלולים להיווצר מצבים בלתי ישימים ובלתי מתקבלים על הדעת, שכן במקרים שכאלה עשויים אנו להיתקל פעמים רבות בתוצאות לא "עגולות" וכאלה המחייבות התייחסות ל"חלקי חברים" בוועדת המשנה. ראו לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 2663/99 שמגר נ' המועצה המקומית רמת השרון, פ"ד נד(3) 456 (2000) הנזכר לעיל: "מובן שהחלוקה אינה יכולה להיות מדויקת מבחינה מתמטית. אילוצים אובייקטיביים הם המונעים אפשרות של חלוקה מדויקת. מקורם של האילוצים הוא כפול: ראשית, בדרך-כלל יש פער בין מספר המקומות בוועדה המקומית למספר נציגי הסיעות ברשות המקומית. מובן שעניין זה משתנה מוועדה מקומית אחת לרעותה בהתאם למספר הרשויות המקומיות השותפות למרחב התכנון המקומי ובהתאם לגודלן של רשויות אלה. שנית, כיוון שאין אפשרות לחלק נציגים "בשר ודם" לשברים, כנדרש על-פי חלוקה מתמטית, אין הייצוג היחסי עומד במבחנים מתמטיים מדויקים". דוגמה לתוצאה אבסורדית שעלולה להתקבל על פי מבחן חברי המועצה כמבחן בלעדי הוא המקרה בו עסקינן, שבו מספר חברי האופוזיציה (4 חברים) מביא בחישוב אריתמטי לתוצאה של 1.6 חברים בוועדת המשנה (6X4/15). כדי לפתור את הבעיות שעשויות להתרחש על פי מבחן הסיעות ומבחן חברי המועצה - כל אחד מהם לבדו - יש לערוך לדעתי בחינה משולבת של שני המבחנים גם יחד, ומהתוצאה המתקבלת לגזור את המסקנה המתחייבת בכל מקרה ומקרה. אמור מעתה: המבחן שלפיו ייבחנו סבירות הייצוג והרכב החברים בוועדת המשנה, על בסיס חלוקה לקואליציה או לאופוזיציה, חייב להישען על בדיקה כפולה ומשולבת - הן של "מספר חברי המועצה" והן של "מספר הסיעות" - וזאת על מנת להביא לייצוג יחסי אופטימלי הלוקח בחשבון גם את השתייכותם הסיעתית של חברי המועצה, מקומם בקואליציה או באופוזיציה, וגם את חלקם המספרי מתוך כלל חברי המועצה. אמנם ברור שהתוצאה המתקבלת על פי מבחן הסיעות, יכול ותהא שונה מהתוצאה המתקבלת על פי מבחן חברי המועצה, ואולם השילוב בין שני מבחנים אלה, בכפוף לעקרונות המקובלים והידועים של הדמוקרטיה הייצוגית, הם שיובילו את בית המשפט לתוצאה הנכונה, הסבירה והצודקת בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. מודע אני לכך שיכול ותהיה "נזילות" מסוימת במציאות הפוליטית של כל מועצה או עירייה, במובן זה שיכול ובמהלך קדנציה אחת ישתנה מספר חברי ו/או סיעות האופוזיציה, כמו גם מספר חברי ו/או סיעות הקואליציה. יחד עם זאת, לדידי, "המבחן המשולב" המתואר לעיל, יכול להתאים עצמו לדינמיקה ולשינויים בהרכב חברי המועצה שעשויים להתפתח במרוצת הזמן. אשר למקרה דנא, חישוב אריתמטי לפי מבחן "מספר הסיעות" מוביל לתוצאה שלפיה סיעות האופוזיציה (עליהם נמנים העותרים) צריכות לקבל 1/3 מחברי וועדת המשנה, דהיינו: שני חברים מתוך ששה, ואילו חישוב לפי מבחן "מספר חברי המועצה" מוביל לתוצאה שחברי האופוזיציה צריכים לקבל 1.6 מקומות בוועדת המשנה (4 חברי אופוזיציה מתוך 15 חברי המועצה כפול 6). התוצאה המתקבלת משילוב בין שני המבחנים נוטה לכיוון התוצאה שלפיה ראוי לאייש שני חברי אופוזיציה בוועדת המשנה, ולא חבר אחד כפי שקיים היום, כי בכך יש משום יישום אופטימלי של עיקרון הייצוגיות היחסית, לפי הנתונים שלפנינו, תוך התחשבות מקסימלית במספר החברים ובמספר הסיעות, ומתן ביטוי ליחסיות של הקואליציה מול האופוזיציה. סוף דבר: אשר על כל האמור לעיל, אני נעתר לעתירה ומורה כי על הרכב וועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית טבריה לכלול שני חברי אופוזיציה, היינו: על חבר המועצה המשמש כיום בוועדת המשנה מטעם האופוזיציה, יש להוסיף חבר נוסף מסיעות האופוזיציה הקיימות. המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך כולל של 10,000 ₪, סכום אשר ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.בניהחוק התכנון והבניהעתירה מנהלית