ג. בתביעתה שהוגשה בסדר דין מקוצר טענה המשיבה, שאין למערער כל זכויות במבנה והוא מחזיק בו שלא כדין, ללא רשות וללא סמכות. המשיבה טוענת, שעליה להקים על מקרקעין אלה מבני מגורים, מסחר ומשרדים, ולכן החזקת המערער במבנה הנגרייה - שלא כדין - מסב לה נזקים כבדים. מכאן העתירה להורות למערער לפנות את המקרקעין בהם הוא מחזיק - לאלתר. ד. המערער הגיש בקשה למחיקת התובענה על הסף מחמת חוסר יריבות, שכן תביעת הפינוי הוגשה, כך נטען, בניגוד לסמכויות שהוקנו למשיבה, דהיינו, על המשיבה היה לנהל משא ומתן לפינוי כל בעלי הזכויות והמחזיקים במקרקעין כדין ושלא כדין (עיינו: טופס ההזמנה לקבלת הצעות במכרז (נספח ב' של בקשת המחיקה) עמ' 10, סעיף ה', פיסקה אחרונה). ה. כב' הרשם החליט ביום 16.9.13 שלא לדון בבקשת המחיקה על הסף, בציינו, בין היתר, שעוד בהחלטתו מיום 28.6.13 (צ"ל: 18.6.13) נקבע, כי בקשת המחיקה אינה נתמכת בתצהיר, ודי היה בכך כדי למחוק או לדחות אותה ואין מקום לחזור ולדון בבקשת המחיקה במועד שנקבע לדיון בבקשה לרשות להגן. ו. בתצהירו מיום 23.6.13 לביסוס בקשתו לרשות להגן טוען המערער, שהוא מחזיק במבנה הנגרייה מאז 1979, ולפניו החזיק במבנה כ-25 שנה מר יעקב אמיגה, ממנו רכש המערער את הזכויות ביום 20.11.79, לפי הסכם שהוא נספח א' של תצהיר המערער. המקרקעין עליה בנויה הנגרייה מצויים בבעלות רשות הפיתוח ובניהולו של מינהל מקרקעין ישראל. במהלך השנים ניסו לפנות את אזור התעשייה ומשרד השיכון שטיפל בפינוי מטעם המינהל שלח שמאי מקרקעין לנגריה והציע הצעות לפינוי (מכתב הצעת פיצוי מיום 29.7.90 שצורף כנספח ב' לתצהירו של המערער), ובמשך השנים קיבל המערער, לטענתו, הצעות פינוי נוספות מיזמים שנשלחו לאזור על ידי המינהל ו/או עיריית טירת הכרמל. ז. טוען המערער בתצהירו שיש לו זכות ביושר על הנגרייה ו/או דיירות מוגנת ו/או רשות בתמורה, ולכן לא ניתן לפנותו, ולחלופין, יש לפצותו לפי קריטריונים מוגדרים ומקובלים שיוכחו על ידו לכשיצרף לכתב הגנתו חוות דעת של כלכלנים ושמאי מקרקעין. ח. ביום 16.9.13 נחקר המערער על תצהירו. בהחלטתו מיום 5.1.14 הגיע כב' הרשם למסקנה לפיה לא עלה בידי המערער לגלות מה זכות יש לו במקרקעין נשוא התביעה. כב' הרשם מציין כי בסיכומיו זנח המערער את הטענה לפיה הוא דייר מוגן במקרקעין וכן שהינו בעל זכות קניין שביושר. המערער, כך כותב כב' הרשם, ממקד את זכותו במקרקעין בהיותו במעמד של מי אשר קיבל רשות בתמורה אותה קיבל ממר אמיגה שמכר לו את מה שהיה לו, משמע, חזקה בלבד, ללא כל זכות אחרת. מוסיף כב' הרשם וכותב בהחלטתו, כי לעומת המערער, המשיבה היא בעלת הזכויות במקרקעין ובמעמדה זה רשאית היא לעתור לסילוק כל מי שאינו בעל זכויות במקרקעין, ובכלל זה, המערער, ואין למערער ולו ראשית הגנה לכאורה. לפיכך, נדחתה הבקשה לרשות להגן כאמור בפתח דברינו, והמערער נצטווה לפנות את הנכס. ט. בערעורו המונח בפנינו טוען המערער, שהיה על כב' הרשם למחוק את התובענה על הסף הואיל וכתב התביעה לא הראה שלמשיבה מעמד כלשהוא במקרקעין המאפשר לה להגיש תביעת פינוי. י. עוד נטען בערעור, שבית משפט קמא התעלם מן ההוראה במכרז ובהסכם הפיתוח המחייבת את המשיבה להציע פיצוי למערער לפני הגשת התביעה, ומשמעותה של הפרת חובה זו. כמו כן, כך נטען, התעלם כב' הרשם מהעדר כתב הרשאה של המינהל למשיבה לצורך הגשת תביעת הפינוי, וכן שגה בהתעלמו ממעמדו הנטען של המערער במקרקעין (בר רשות מכללא) והוראת הנוהל של המינהל בדבר החובה לפצות מחזיק מסוגו של המערער עוד קודם לפינוי או במעמד הפינוי. נטען בערעור, שכב' הרשם שגה בכך שלא התייחס לטענות המערער בעניין ההרשאה, חוסר היריבות, והחובה לפצות כתנאי מוקדם לפינוי, וכן לא התייחס בית משפט קמא לכך שבגין טענות אלה היתה חובה לאפשר למערער להתגונן. כמו כן נטען, ששגה כב' הרשם משלא קבע כי המערער הראה שהחזקתו במקרקעין היא החזקה ברשות ולכן היה מקום לקבוע תנאים (פיצוי) לגבי ביטול הרשות. יא. שונה כמובן עמדת המשיבה הטוענת, כי המערער הוא פולש למקרקעי הציבור והמבנה בו הוא מחזיק ללא היתר בניה ממוקם בחלקו על דרך ובחלקו על שטח המיועד להקמת בנין מגורים בן 52 דירות. לטענת המשיבה הנגרייה של המערער סגורה מזה כשנה ומחצה לפחות ואינה מופעלת כלל, תיק המע"מ של המערער סגור, ונראה שכל כוונתו של המערער היא לקבל כספים מן המשיבה, כשילדיו הם אלה שלמעשה פועלים בעניין. למעשה, כך טוענת המשיבה, המערער עצמו אינו טוען שיש לו זכות להישאר במקום לעולמי עד, והרי מדובר במקרקעי הציבור "מקרקעין ייעוד", והמערער מחזיק במבנה שנבנה ללא היתר, וכל רצונו אינו אלא כסף, אין בכך משום הגנה. יב. המשיבה מציינת, שהמערער אכן זנח את הטענה בדבר קנין שביושר ודיירות מוגנת כפי שקבע כב' הרשם, ואילו לטענה של רשות בתמורה אין כל בסיס והיא קרסה בחקירתו הנגדית של המערער. בעיקרי הטיעון החליף המערער טענה זו בטענת "רשות מכללא". מוסיפה המשיבה, כי המסמך היחיד שבידי המערער הוא ההסכם בינו לבין קודמו בנכס, מר יעקב אמיגה, שמכר למערער רק את החזקה במקרקעין, אך ללא זכויות רשומות. יג. המשיבה מדגישה בטיעוניה, כי מן ההסכם בין המערער לבין מר אמיגה עולה, כי שעה שרכש המערער (לטענתו) את הנכס, הוא ידע שאין הוא רוכש זכויות במקרקעין, שהרי בהסכם נרשם שלמעביר (אמיגה) זכות למכור "חזקה בלבד". נקבע גם באותו הסכם עם מר אמיגה, שהמערער מקבל על עצמו את העול להשיג את הרישיונות הנדרשים להחזקה והמשך החזקה במבנה. לטענת המשיבה, בדין נדחתה הבקשה לרשות להגן, מה גם שבחקירתו הנגדית אישר המערער שאת הרשות בתמורה הוא קיבל מן המוכר, מר אמיגה, אשר לא היה בעלים אלא בעל זכות חזקה בלבד, ועל המערער היה להסדיר את הרישיון להחזיק בקרקע. המערער אישר בחקירתו שלא עשה דבר בעניין זה ואף לא בירר מיהו בעל המקרקעין. יד. ,מוסיפה המשיבה, כי הטענה בדבר רשות מכללא לעומת רשות בתמורה מהווה שינוי חזית אסור. מכל מקום, לפי הפסיקה, רשות חינם, לא כל שכן במקרקעי הציבור, אינה יכולה להיות בלתי הדירה. אין למערער הסבר מדוע זכאי הוא (לגרסתו) לפיצוי, אך מכל מקום טענותיו אלה אין בהן כדי למנוע את סילוק היד לו עתרה המשיבה. מציינת המשיבה, כי הרשות שהמערער טוען לה כיום בערעורו היא רשות חינם מכללא שניתנת לביטול בכל עת. טו. המשיבה חוזרת ומדגישה, שבחקירתו הנגדית של המערער קרסה הגנתו לגמרי, והניסיון לקבל רשות להגן נועד רק להרוויח זמן, ולגרום נזק למשיבה עקב היעדר יכולתה לבנות על המקרקעין, וכן כדי להגדיל את מה שהמשיבה מכנה "מנוף הסחיטה". טז. מוסיפה המשיבה, שיש לדחות גם את כל הטענות שלא נכללו בתצהיר הרשות להגן שהגיש המערער, דהיינו, הטענה בדבר העדר יריבות, הטענה שניהול מו"מ מוקדם הוא תנאי להגשת תביעת פינוי, וכן ההפניה לנוהל פינוי מחזיקים של מינהל מקרקעי ישראל. טוענת המשיבה, שטענות אלה לא הועלו בתצהיר ולכן יש לדחותן, הואיל ורק טענות שהובאו בתצהיר הינן חלק מן הדיון בבקשות רשות להגן. י. באשר להעדר יריבות כותבת המשיבה, שכיום אין המערער מכחיש שהמשיבה פועלת לפי כתבי הסמכה מטעם המינהל ועיריית טירת הכרמל, פרט לכך שאלה ניתנו ביום 20.6.13 + 8.7.13, משמע, לאחר הגשת התביעה, אלא שהמשיבה מצביעה על אישור הזכויות שצירפה לתביעתה ודי בו, לטענתה, כדי ליצור יריבות. יא. לעניין טענת המערער, שניהול משא ומתן מוקדם הוא תנאי להגשת תביעת פינוי מציינת המשיבה, שהמערער אינו מבסס טענתו זו על דין כלשהוא ואין בה מאומה. לפי כתב ההסמכה, הותר למשיבה לפנות את המקרקעין במשא ומתן או בהליכים משפטיים. מעבר לכך משא ומתן נוהל, אך לא צלח נוכח הדרישות המוגזמות של המערער. באשר לנוהל הפנימי של המינהל לפיו היה על המשיבה לנהל עמו משא ומתן לפני הגשת תביעה משפטית, טוענת המשיבה, כי הנוהל הפנימי של המינהל אינו בגדר חוזה כלל, ובוודאי שאין המסמך יכול לשמש כחוזה לטובת צד שלישי. מכל מקום, כך טוענת המשיבה, הנוהל נועד למקרה שהמינהל עצמו מבצע פינוי באמצעות מחוזות המינהל או גורמים שאושרו (עמידר, עמיגור וכו') ואין בכוחו של נוהל פנימי של המינהל כדי לחייב את המשיבה. מה שקובע בענייננו, כך מדגישה המשיבה, הן הזכויות שיש או שאין למערער במקרקעין. המשיבה חוזרת ומציינת, שהטענות הנ"ל לא אוזכרו לא בתצהיר ולא בבקשה לרשות להגן. יב. עוד מתייחסת המשיבה לטענות חדשות שמעלה המערער בערעורו ושלא אוזכרו כלל בבית משפט קמא כגון: תצהיר ראש העירייה הקודם של טירת הכרמל, מר פרג'ון, שמבקש המערער לצרפו והמשיבה התנגדה. המערער צירף את התצהיר למרות שלא ניתנה רשות לכך, ולעצם העניין מבקשת המשיבה לדחות את טענת המערער בדבר הבטחה שלטונית. יג. עוד טוענת המשיבה, כי המערער מטעה בטענתו כי קיים שוני מהותי בין דוגמת הסכם הפיתוח שצורפה למכרז, לבין חוזה הפיתוח שנחתם. לטעמה של המשיבה, לא קיים שוני כלל. נוסח המכרז כלל עמוד של "התנאים המיוחדים" (תנאי המכרז צורפו כנספח ב' מתוך מוצג ג' לתיק המוצגים של המערער). מוסיפה המשיבה, כי חוברת המכרז, על כל מסמכיה ונספחיה, מהווים חלק בלתי נפרד מתנאי העסקה בין המשיבה לבין המינהל. משמע, כולל גם עמוד "התנאים המיוחדים". יד. המשיבה חוזרת ומדגישה, כי למערער אין כל זכות עמידה במסגרת ההסכם בין המשיבה לבין המינהל שכן המערער - לטענת המשיבה - אינו אלא פולש המחזיק במקרקעי הציבור והעובדה שהמשיבה התחייבה כלפי המינהל לטפל בפינויו אינה מקנה למערער זכויות יש מאין. טו. באשר לפסק הדין שניתן ביום 2.4.14 בעתירה שהתנהלה בבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט רון שפירא בתיק עת"מ 27818-01-14, מחוזי חיפה) מציינת המשיבה, שלא המערער הגיש את העתירה, אלא הוא ביקש להצטרף אליה ובקשתו לא התקבלה. ממילא העתירה נדחתה ונקבע על ידי כב' השופט רון שפירא, שמדובר בטענות שיש לבררן בהליכים אזרחיים וכי כתבי ההסמכה, מכוחם פועלת המשיבה, תקינים הם והמשיבה פועלת כדין. נקבע גם, כי יש לערוך בדיקה פרטנית של הזכויות והחובות לגבי כל עותר או מי שביקש להצטרף לעתירה. לטעמה של המשיבה, פסק הדין שניתן בעתירה הנ"ל אינו מסייע בידי המערער. טז. עוד מפנה המשיבה לפסיקת בית המשפט העליון לביסוס טענתה בדבר ההחמרה שחלה בגישת בית המשפט העליון בכל הנוגע להתייחסות למחזיקים שלא כדין במקרקעי הציבור. לטענת המשיבה, הוכרעה הכף בפסיקה לטובת פינוי מהיר ומיידי של מחזיקים שלא כדין במקרקעין לטובת כלל הציבור. עוד מדגישה המשיבה, שאין להתנות את פינויו של המערער בפיצוי שהוא טוען לו, ואין לאפשר לו להשתמש בהחזקתו הבלתי חוקית במקרקעין כדי להקנות לו אמצעי לחץ לא סביר. לפיכך, מבקשת המשיבה כי הערעור יידחה. יז. ב"כ שני הצדדים הגישו לעיוננו עיקרי טיעון, תיקי מוצגים, ובקשות לצירוף ראיות והוספת אסמכתאות. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 24.6.14 שמענו את תמצית טיעוניהם בעל פה של ב"כ שני הצדדים. בהמשך, הוגשה בקשתה של המשיבה להגיש לעיוננו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בהרכב ס. הנשיא, השופטת ש' וסרקרוג ע"א 22426-04-14 מתנה חלבי נ' י.ו. טירת הכרמל (מיום 30.6.14) לפיו נדחה ערעורו של מר מתנה חלבי, המחזיק אף הוא במקרקעין באותו מתחם, ואושר פסק דינו של כב' הרשם ש. רומי, מבית משפט השלום בחדרה, מיום 2.3.14, שדחה את בקשת מר מתנה חלבי לרשות להגן והוא נצטווה לסלק ידו מן המקרקעין. נתנו אפשרות תגובה לב"כ המערער. בתשובתו מיום 30.6.14 הפנה ב"כ המערער להחלטת בית המשפט העליון (כב' השופטת א. חיות) ע"א 4027/14 אלפסי 15 בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט (מיום 29.6.14), תוך הפנייה לסעיף 7, שם צוין, בין יתר הדברים, שההלכה הפסוקה היא כי די שיימצא בטענות המבקשים בדל טענת הגנה הראויה להתברר על מנת שתתקבל הבקשה לרשות להגן. יח. לאחר שנתנו דעתנו לכל כתבי הטענות ולפרוטוקול שבתיק בית משפט קמא, לפסק דינו של כב' הרשם רומי, מיום 5.1.14, להודעת הערעור, לעיקרי הטיעון של שני הצדדים, לתיקי המוצגים, לבקשות השונות ששני הצדדים הגישו ותגובות כל אחד מהם לטיעוני הצד שכנגד, ולאחר שנתנו דעתנו לפסיקה הרלוונטית, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל ויש לאפשר למערער להתגונן מפני התובענה, כשלמסקנה זו אנו מגיעים מבלי להיזקק למסמכים הנוספים עליהם מסתמך המערער ואשר הוגשו לאחר הגשת הערעור. יט. ראוי לזכור ולהזכיר את ההלכה הפסוקה לפיה: "סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. אין לקבוע שהעניין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה". הדיון בבקשת הרשות להתגונן אינו יכול לבוא במקום המשפט". ובהמשך: "... בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה, לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון..." (סדרי הדין האזרחי, ד"ר י. זוסמן ז"ל, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 675-676). כ. וכן: "בהליך שבו נדונה בקשה לרשות להתגונן, די אם הנתבע מראה הגנה לכאורה. אין בודקים בשלב זה כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו. ... בית המשפט אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של המבקש נכונות הן. עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו...." (סוגיות בסדר דין אזרחי, המלומד אורי גורן, מהדורה שביעית, עמ' 310-311). כא. נקדים ונציין, שיש לדחות את טענת המערער בדבר היעדר יריבות בין המשיבה לבינו. לעניין זה די במסמך המינהל בדבר אישור על רישום זכות בנכס על שם המשיבה כשמן המסמך עולה שלמשיבה הסכם פיתוח מהוון לגבי הנכס שבנדון בתוקף עד 1.11.15 (נספח 1 לתביעה). בוודאי הוא כך, בשים לב למסמכים שצירף המערער עצמו לבקשתו למחיקת התובענה על הסף: עותק מהזמנה לקבלת הצעות (תנאי המכרז) מיולי 2012, עותק מטופס הזמנה לקבלת הצעות במכרז, דוגמת הסכם הפיתוח שעליו חתמה המשיבה - הכל במסגרת נספח ג' למוצגי המערער. כב. באשר לבקשתו של המערער לרשות להתגונן: לעיצומו של עניין נראה לנו, שהמערער הצביע על טענת הגנה לכאורית ולפיה היה על המשיבה לנהל משא ומתן עם המערער בטרם נקיטת הליך משפטי, בין אם לפיצוי ובין אם לסידור חלוף. מובן מאליו, שאיננו קובעים מסמרות בעניין זה אלא מצביעים אנו על טענת הגנה לכאורית שאותה יהא מקום לברר במסגרת הערכאה הדיונית. כג. המערער כותב בתצהירו, שבמהלך השנים ניסו לפנות את אזור התעשייה, ומשרד השיכון שטיפל בפינויים מטעם המינהל שלח שמאי מקרקעין לנגריה ואף הציע הצעות לפינוי. המערער צירף לתצהירו מכתב שנשלח אליו עוד ביום 29.7.90 ע"י משרד הבינוי והשיכון ולפיו החליטה ועדת הפינויים העליונה לאשר לו סך של 46,000 שקלים חדשים (נספח ב' לתצהיר המערער). כד. בנוסף, צירף המערער מסמכים שונים לבקשתו למחיקת התביעה על הסף. אכן, כב' הרשם רומי, קבע בהחלטתו מיום 18.6.13 שלבקשת המחיקה לא צורף תצהיר שלפי הדין חייב היה להיות מוגש ומה גם - כך ציין כב' הרשם - שאין לדון בבקשת המחיקה בטרם תוגש בקשת רשות להגן. בישיבת בית משפט קמא מיום 16.9.13 חזר והעלה ב"כ המערער את בקשתו למחיקה על הסף, אך כב' הרשם קבע, שאין לדון בבקשה זו שכבר נדונה והוכרעה (הכוונה להחלטת כב' הרשם מיום 18.6.13), מה גם, שהבקשה למחיקה הוגשה, לדעת כב' הרשם, באופן המנוגד לדין, ומבלי שהיא נסמכת על תצהיר (והערעור נסוב גם על החלטה זו). כה. איננו רואים מקום להיזקק להחלטה שניתנה על ידי כב' הרשם בנוגע לבקשה למחיקה על הסף, ובנוגע לכך שבקשה זו לא גובתה בתצהיר, שהרי לעיצומו של עניין, סבורים אנו, שאין להורות על מחיקת תביעה זו על הסף, הן נוכח המסמך (נספח 1) שצורף לתביעה, ובוודאי שלנוכח המסמכים שצורפו לבקשת המחיקה, ולכשיתנהל הדיון בפני בית משפט קמא, יקום הצורך לברר את טענות המערער, ומשמעותם של המסמכים הנ"ל, לגופו של עניין. כו. אכן, המסמכים שצירף המערער לבקשה למחיקה על הסף לא היוו חלק מבקשת המערער לרשות להגן, ולא אומתו בתצהיר. ואולם, עסקינן במסמכים אשר רלוונטיים להתקשרות שבין המשיבה לבין המינהל, ולכן, משעה שעיון במסמכים ספציפיים אלה, יש בו כדי להצביע על טענת הגנה לכאורית של המערער, ראוי לאפשר למערער להתגונן מפני התביעה. כז. ממסמך ההזמנה לקבלת הצעות לחכירת מגרשים למגורים (סה"כ 113 יח"ד) משולב עם מסחר, ולביצוע פינויים בשכונת אלי כהן בטירת הכרמל, מיולי 2012, (נספח א' למוצג ג' שבתיק המוצגים של המערער) עולה, כי הפיתוח והבנייה במקרקעין, והחתימה על חוזה החכירה, מותנים בפינוי המחזיקים שבמקרקעין. להבטחת הפינוי על הזוכה (משמע, המשיבה) להפקיד בידי המינהל ערבויות בנקאיות אוטונומיות ע"ס 3,100,000 ₪. הפיצוי למפונים ישולם ע"י הזוכה במכרז והזוכה לא יהא זכאי לשיפוי או החזר מן המינהל, וביצוע הפינוי, הוא בטיפול ובאחריות הזוכה. כח. מעותק טופס ההזמנה לקבלת הצעות לחכירת מגרשים למגורים משולב עם מסחר (נספח ב' למוצג ג' בתיק המוצגים של המערער) נכתב בעמ' 10, סעיף ה', סיפא: "המינהל נותן בזאת הרשאה לזוכה והזוכה מתחייב לנהל מו"מ לפינוי כל בעלי הזכויות והמחזיקים כדין ושלא כדין במקרקעין, ולפנות את המקרקעין מכל אדם וחפץ" (ההדגשה שלנו). בענייננו, אין מחלוקת על כך שבטרם ננקט ההליך המשפטי נשוא הדיון לא התנהל משא ומתן בין המשיבה לבין המערער. כט. נוסיף, שהמערער מצביע גם על נוהל 31.40 של המינהל בעניין פינויים מנכסים וקרקעות (נספח ד' במוצג ג' בתיק המוצגים של המערער). המשיבה מצידה טוענת שנוהל זה אינו חל לגביה ושאין המערער רשאי להתבסס עליו. יחד עם זאת, אנו מפנים לאמור בסעיף 6.4 של הנוהל "פינוי המחזיקים": "הזוכה במכרז ינהל מו"מ עם המחזיקים כדי להגיע איתם להסדרי פינוי כולל תשלום פיצויים או דיור חליף. במקרה של דיור חליף רצוי לקבוע מראש את גודל הדירה המינימלי אותה מחוייב היזם להציע למפונה. במקרה הצורך, ייתן המינהל לזוכה במכרז ייפוי כוח אשר יאפשר לו לנקוט ולפעול באמצעים משפטיים על פי הוראת החוק ובכפוף לשמירת זכויותיהם, על פי דין ועל פי ההסכמים שלהם עם המינהל, וזאת במקרים בהם סרבו הדיירים לקבל דיור חליף או פיצוי כספי, בהתאם לקריטריונים המקובלים במינהל". (ההדגשה שלנו). ב"כ המערער גם מצביע על כך שלפי סעיף 8.1 של הנוהל, דמי הפינוי לנכסים עסקיים או נכסים שאינם נכסי דיור ייקבעו לפי שומה. ל. השאלה האם נוהל זה של המינהל חל גם על המשיבה (שזכתה במכרז של המינהל) תידון ותתברר בפני הערכאה קמא, לאחר שתינתן לצדדים ההזדמנות להשמיע טענותיהם בענין זה. לא. העולה מכל האמור לעיל הוא, כי יש לאפשר למערער להתגונן מפני התביעה, וכך אנו מחליטים. לב. איננו סבורים שיש בפסק הדין שניתן בע"א 22426-04-14 חלבי נ' י. ו. טירת הכרמל בע"מ (מיום 30.6.14) כדי להביאנו למסקנה שונה. כידוע, כל מקרה נדון על פי נסיבותיו. והנה, בפני בית משפט זה הונחה, בטרם שמיעת הערעורים, בקשה לאחד את העניינים בשני הערעורים כדי למנוע דיון נפרד בערעורו של פרי (ביום 24.6.14) ובעניין חלבי (בהרכב ס. הנשיא השופטת ש. וסרקרוג ביום 26.614), ונתבקשה, כמובן, תגובת המשיבה. בתגובתה זו כתבה המשיבה, פיסקה 11: "לגופו של עניין הערעורים אותם מבוקש לאחד אינם עוסקים ב"שאלות משותפות" כלשהן. אמנם, בשני המקרים מדובר בתביעות פינוי כנגד פולשים שהתיישבו על מקרקעי הציבור, אולם, בכך מסתיים הדמיון". גם בסעיף 27 של תגובתה כתבה המשיבה: "בקשת הרשות להתגונן שהגיש מתנה שונה בתכלית מזו שהגיש פרי". ובסעיף 39 של התגובה: "... כל אחד מן המערערים בשני התיקים העלה ומעלה טענות עובדתיות שונות ונפרדות". ובסעיף 42 של התגובה: "אף ששני המערערים הם שכנים כל אחד מהם העלה טיעונים אחרים, צירף מסמכים אחרים, וטען לזכויות שונות מכוח מערכת עובדתית אחרת". ואכן, בהחלטה מיום 20.6.14 נדחתה בקשת האיחוד. נוכח האמור לעיל, אין להקיש מפסק הדין שניתן בע"א 22426-04-14 חלבי נ' י.ו. טירת הכרמל בע"מ למקרה שבפנינו. לג. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו של כב' הרשם מיום 5.1.14, ונעתרים לבקשתו של המערער להרשות לו להתגונן מפני התביעה. תצהירו של המערער שניתן בתמיכה לבקשתו לרשות להגן, על נספחיו, וכן המסמכים שצורפו כנספחים לבקשתו של המערער למחיקה על הסף (המסמכים שצורפו לנספח ג' בתיק המוצגים מטעם המערער) ישמשו ככתב ההגנה מטעמו של המערער. לד. ההוצאות ושכר טרחת עו"ד בהם חוייב המערער בפסק דינו של כב' הרשם - מבוטלים. אנו מעמידים את שכר הטרחה בגין הבקשה לרשות להגן, כולל הערעור, על סכום כולל של 7,500 ₪ (כולל מע"מ), שישולם לפי תוצאות הדיון שיתקיים בתובענה, לגופו של עניין, בפני בית משפט קמא. לה. הפיקדון, ככל שהופקד ע"י המערער לצורך הליך הערעור, יוחזר ע"י המזכירות לידי ב"כ המערער, עבור המערער. מקרקעיןתביעת פינויפינוי מקרקעיןמשא ומתןפינוי