טענת תקיפה במהלך חקירה במשטרה (תביעת פיצויים) השופטת בטינה טאובר מבוא 1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא, השופט י. וגנר) בת"א 18805/07 מיום 3/12/13, בו נדחתה תביעתו של המערער כנגד המשיבים, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתקיפתו ביום 01/03/00 על ידי המשיבים, שוטרי משטרת ישראל, בעת מעצרו ובעת חקירתו בתחנת המשטרה. אקדים ואציין, כי בעת ניהול ההליך בבית משפט קמא, הגיעו הצדדים ביום 05/10/11 להסכמה דיונית, לפיה מאחר ומחמת מצבו הרפואי, לא יכול המערער להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, הרי מנגד, לא יוגשו אף תצהירים מטעם המשיבים, אביו של המערער, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית, לא ייחקר על תצהירו, פרופ' פ. וייל, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ייחקר על חוות דעתו, לאחר מכן יגישו הצדדים סיכומים ופסק הדין יינתן על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט. המסכת העובדתית שהובאה בפני בית משפט קמא 2. מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי גרסתו של המערער, באשר לנסיבות האירוע, הייתה כדלקמן: ביום 01/03/00 היה המערער בחוף דדו בשעות הערב. לטענתו, מאחר והיה ללא רכב, "תפס" המערער טרמפ עם רכב חולף לכיוון רחוב אלנבי בחיפה. לגרסתו, בהגיע הרכב לצומת מרומזר, נעצרה ליד הרכב ניידת משטרה ובתוכה שני שוטרים. אחד השוטרים ביקש את נהג הרכב לעצור בצד הדרך לאחר הרמזור. נהג הרכב לא נענה לדרישת השוטר ועם יציאתו מהצומת החל לנהוג במהירות מופרזת, כאשר השוטרים רודפים אחריו ודורשים ממנו לעצור בצד. המערער הוסיף וציין, כי בהגיע הרכב לרחוב אלנבי, החל נהג הרכב לנהוג כנגד כיוון התנועה בנהיגה מסוכנת, כאשר הניידת רודפת אחריו, כאשר, לטענת המערער, ישב הוא כל העת בספסל האחורי של הרכב, מבוהל מהמחזה, חסר אונים ואינו מבין מדוע נהג הרכב בורח מהמשטרה. בהמשך הדרך נעצר הרכב וכתוצאה מבלימתו הפתאומית, ניידת המשטרה התנגשה ברכב. לטענת המערער, כל נוסעי הרכב נמלטו ממנו בריצה וכך גם המערער. לגרסת המערער, הוא החל לרוץ ללא כיוון, וזאת במטרה להתרחק מהרכב, בשל הלחץ הרגעי בו היה נתון, עקב היקלעותו לסיטואציה המוזרה. המערער טען, כי שוטרי המשטרה יצאו מהניידת והחלו במרדף רגלי אחר נוסעי הרכב הנמלטים, וביניהם גם המערער. לאחר שהמערער הספיק להתרחק מהרכב ועצר, אחד השוטרים, המשיב 1, תפס אותו בגבו, השכיב אותו על הרצפה ועיקם את ידו מאחורי גבו, כשהוא מכה את המערער באגרופים. לגרסת המערער, לא הסתפק המשיב 1 בכך, אחז באוזנו הימנית וחבט את ראשו באדמה, כאשר דם רב ניגר מפניו של המערער, עקב פציעה שנגרמה למערער בגבה הימנית. בשלב זה, לגרסת המערער, ישב המשיב 1 על גבו, החל לחפש בכיסיו ומצא סכין קטנה. לגרסת המערער, אמר לו המשיב 1, כי המערער תקף את המשיב 1 בסכין, הוא אף החל לבעוט במערער בבטנו ואזק את ידו השמאלית. המערער הוסיף וטען, כי בשלב זה הופיעו במקום שוטרים נוספים, אשר אף הם בעטו בו בחזה ובפנים, חרף העובדה שהושיט את ידו הימנית לצורך אזיקה. המערער ציין, כי הותקף גם בתחנת המשטרה. לדבריו, שוטר נוסף גרר אותו בכתפו מהרכב המשטרתי לתוך חדר תחנת המשטרה, שם הוכה על ידי שוטרים, בעת שהיה אזוק, באמצעות אלות ברגליו, עד שנפל על הרצפה. בהמשך, לגרסתו, לאחר שטען שאינו מכיר את יתר נוסעי הרכב, הפיל שוטר, שערך חיפוש בגופו, את המערער במכה חזקה על רצפת החדר, לאחר מכן הניח עליו השוטר כיסא על ידיו, חזר על פעולה זו שוב ושוב וכן בעט במערער. לדברי המערער, הובא המערער לבית חולים בני ציון, בגין פציעותיו, ולמרות שנזקק לטיפול רפואי, הובל על ידי השוטרים לתחנת המעצר קישון. 3. המערער הוסיף וציין, כי בדיון בהארכת מעצרו, שהתקיים ביום 02/03/00, ציינה כב' השופטת י. אבירם, שהאריכה את מעצרו ב-3 ימים, כי יש לדאוג לכך שהמערער יקבל טיפול רפואי ראוי. עם זאת, לטענתו, למרות שנדרש לטיפול רפואי, הוחזר המערער לתחנת המעצר קישון. לגרסת המערער, נבדק המערער בעת כניסתו לתחנת המעצר על ידי רופא, אשר תיאר את חבלותיו, ואולם, לא זכה לטיפול רפואי נוסף. 4. עוד ובנוסף, טען המערער, כי חרף העובדה, שהיה קטין בעת מעצרו, לא נכחו בדיון סנגור או אפוטרופוס. הוריו, שלא ידעו אודות מעצרו, חיפשו אותו במשך ימים, עד שגילו היכן הוא מוחזק. לטענתו של המערער, רק ביום 05/03/00, עם סיום תקופת מעצרו ועם הגעתו של אביו לתחנת המשטרה עם החלטת כב' השופט כ. חיר, לפיה על המשטרה להגיב לבקשת האב להעביר את המערער לבדיקה רפואית, שוחרר המערער לידי אביו, אשר הסיעו מיד לבית חולים רמב"ם לקבלת טיפול רפואי. 5. המערער טוען, כי לאחר שחרורו ובסמוך לכך התפרצה אצלו מחלת סכיזופרניה ולטענתו, מסכת האירועים שעבר גרמה להתפרצותה ולנכות הפסיכיאטרית הצמיתה, ממנה הוא סובל. 6. המשיבים הכחישו ודחו את טענות המערער וגרסתו. לטענת המשיבים, גרסתו של המערער, לפיה שהה ברכב בעת המרדף המשטרתי כ"טרמפיסט", אינה מתיישבת עם הנסיבות, לפיהן ארבעה אנשים, הנוסעים ברכב גנוב, אשר בו נמצאים אמצעי פריצה וכן רכוש החשוד כגנוב, יחליטו לעצור ולקחת ברכב הגנוב טרמפיסט, בטח ובטח כאשר הרכב הגנוב הוא קטן ובו כבר יושבים ארבעה אנשים. זאת ועוד, גרסת המערער, לפיה לא ישב בסמוך לדלת עם כניסתו לרכב, כדרכם של טרמפיסטים, אלא אחד מהנוסעים ברכב ירד ואפשר למערער לשבת בין שני נוסעים מאחור, מופרכת עוד יותר. 7. עוד ובנוסף, טענו המשיבים, כי אם המערער נקלע בטעות, כטענתו, למרדף משטרתי, ביושבו בנוכחות עבריינים שגנבו רכב ונמלטו מהמשטרה, אין בפי המערער הסבר משכנע, מדוע ברח מהשוטרים, נלכד רק לאחר מרדף ממושך ואז הוציא סכין והצליח לפגוע בשוטר שתפס אותו. המשיבים טוענים, כי התנהגות זו של המערער בוודאי אינה תואמת התנהגות של "טרמפיסט" תמים, שנקלע לזירה לא לו. 8. המשיבים הכחישו אף מכל וכל את טענת המערער, כי נהגו כלפיו באלימות, ללא כל סיבה. לגרסתם, נמלט המערער מהשוטר, אשר רדף אחריו במשך דקות ארוכות ועשה כל שביכולתו על מנת להתחמק. השוטר קרא לעבר המערער לעצור, ואילו המערער המשיך בריצתו, דילג מעל גדר גבוהה, תוך נפילה על הפנים, ביצע תמרונים ומעידות והמשיך בריצתו עד שנתפס. זאת ועוד, מהחומר בתיק עולה, לטענת המשיבים, כי כאשר נתפס המערער, שלף המערער מכיס מכנסיו סכין וניסה לדקור את השוטר בפניו. המשיב 1 ניסה להימלט ברגע האחרון מהסכין, אך נפגע מתחת לעינו, נאבק במערער על מנת להוציא ממנו את הסכין, תוך שהמערער התנגד באלימות, כאשר רק לאחר חילופי מכות בין המערער והמשיב 1, הצליח המשיב 1 להוציא מידי המערער את הסכין ולרתקו. המשיבים הוסיפו וציינו, כי בשלב זה הגיע למקום המשיב 3, אשר כבל את המערער באזיקים, ואילו המשיב 4 סייע בהובלת המערער לניידת קרובה. המשיבים הוסיפו וציינו, כי למערער עבר פלילי עשיר כבר מגיל צעיר, לרבות שימוש בסמים, שוד, פריצות לרכב, תקיפות ועוד. עוד ציינו המשיבים, כי בעקבות תלונתו של המערער, נפתחה חקירה במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), אשר הסתיימה בהחלטה על סגירת התיק מחוסר ראיות, שיתמכו בגרסת המערער, הן לגבי נסיבות מעצרו והן לגבי האלימות שהופעלה כנגדו, כנטען על ידו, בתחנת המשטרה. לאור כל האמור ומשהשתלשלות האירועים מלמדת, כי המערער נחבל במהלך בריחתו והתנגדותו למעצר, לאחר שהמערער פגע בשוטר שניסה לעוצרו באמצעות סכין והתנגד למעצרו, טענו, אפוא, המשיבים, כי יש לדחות את גרסת המערער, כי הופעלה נגדו אלימות מעבר לסביר וללא כל סיבה נראית לעין, ויש, אפוא, להורות על דחיית תביעת המערער. פסק דינו של בית משפט קמא 9. בית משפט קמא בפסק דינו ציין, כי גרסת המערער הינה "בעייתית", בלשון המעטה, וכי לא שוכנע בה. זאת ועוד, לעמדת בית משפט קמא, לא הרים המערער את הנטל להוכחת הגרסה, כי הותקף על ידי המשיבים, כנטען על ידו, או שהופעל כנגדו כוח בלתי סביר בעת מעצרו. בית משפט קמא הבהיר, כי גרסתו של המערער, לקרות האירועים לפני תפיסתו, לא הגיונית, לא תואמת לאמת ובית משפט קמא לא שוכנע בה. בית משפט קמא ציין, כי המערער סיפק תירוץ לא משכנע, בנוגע לסיבת היותו ברכב, לא הצליח להסביר מדוע ברח מהמשטרה לאחר שהרכב נעצר וכן כלל לא התייחס לשאלה, מדוע הייתה בחזקתו סכין, בה ניסה לתקוף שוטר בעת מעצרו. בית משפט קמא סיכם, כי התנהגותו של המערער בעת האירועים נשוא התביעה אינה הולמת התנהלות של נער נורמטיבי תמים, אשר היה במקרה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון. 10. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי אף מעיון במסמכים שצירף המערער עולה, כי גרסת המשיבים, לפיה המערער, ככל הנראה, נחבל במהלך בריחתו והתנגדותו למעצר, לאחר שנפל במהלך מנוסתו, גוברת על גרסת המערער. עצם חבלותיו של המערער והראיות, כי היה עליו חול וכי נזקק לטיפול רפואי, אין בהן כדי לשכנע במידה הדרושה, כי הותקף על ידי השוטרים במהלך מעצרו ובעת שהותו בתחנת המשטרה. 11. בית משפט קמא אף ציין, כי טענותיו של המערער, בנוגע לאלימות שננקטה כלפיו בעת מעצרו ובתחנת המשטרה, נבדקו גם על ידי מח"ש ונדחו. 12. לאחר שבית משפט קמא לא קיבל את גרסת המערער, באשר לאירועים נשוא כתב התביעה, והחליט לדחות את תביעתו של המערער, דן בית משפט קמא בסוגיית הקשר הסיבתי, בין האירועים הנטענים לנכותו של המערער. בהקשר זה קיבל בית משפט קמא את חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר פ. וייל, לפיה מחלת הסכיזופרניה, בה לקה המערער, הגם שהתגלתה לראשונה ובמלוא עוצמתה לאחר האירוע, קשורה בחלקה הגדול לשלב השני בחייו של המערער, שהחל היסטורית בשנת 1997 ועד למרץ 2000, כאשר בתקופה זו חווה המערער, כמצוין על ידי המומחה, "שינוי דרסטי בהתנהגות והופעת תמונה של הפרעה אישיותית אנטי סוציאלית עם עבירות על החוק, עם כוונות ברורות ושימוש בסמים". בית משפט קמא דחה את טענות המערער, לפיהן קביעת המומחה מהווה תיאוריה, אפשרות אחת שאינה מחייבת, המבוססת על הנחות סטריאוטיפיות, המתעלמת מצדדים אחרים בחייו של המערער באותה תקופה (לימוד מקצוע ספרות) ואשר אינה מבוססת על סימפטומים ו/או תמונה קלינית. בית משפט קמא הבהיר, כי בנסיבות המקרה, לאחר שד"ר פ. וייל נחקר ארוכות ובהתחשב בתיעוד הרפואי ובטענות הצדדים, ראה בית משפט קמא לאמץ את קביעותיו של מומחה בית המשפט ולהעדיפן על דברי מומחה המערער. לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי ניתן לקשור לחוויות האירועים נשוא כתב התביעה 30% בלבד מהנכות הכוללת. פועל יוצא מן האמור, כי ביחס לתקופה שבה היה המערער מאושפז ונכותו עמדה על 100%, ניתן לקשור 30% מהנכות לאירועים המפורטים בכתב התביעה, ובאשר לנכות הצמיתה, העומדת על 20%, ניתן מתוכה לקשור 6.6% נכות לאירועים האמורים. 13. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי אף אם תביעת המערער הייתה מתקבלת, היה מקום לייחס למערער אשם תורם בשיעור של 30% לנזקיו, בשל מעורבותו של המערער באירועים נשוא הדיון. 14. בית משפט קמא אף דן בפסק דינו בסוגיית הנזק, תוך שהבהיר, כי במכלול הנסיבות, ראוי לערוך את החישוב על בסיס גלובאלי. בהתחשב בראשי הנזק של כאב וסבל, אובדן השתכרות בעבר, אובדן השתכרות בעתיד, עזרת צד ג' והוצאות שונות, העמיד בית משפט קמא את סכום הנזק על 440,404 ₪. 15. בית משפט קמא ציין, כי מסכומי הנזק יש להפחית 30% בגין אשם תורם וכן חלק יחסי מתגמולי המוסד לביטוח לאומי, העומדים על סך של 435,157 ₪, לנוכח קביעתו ביחס לסוגיית הקשר הסיבתי ובאופן שסך הפיצוי שהמערער היה זכאי לו, לו תביעתו הייתה מתקבלת, עומד על סך של 173,748 ₪. תמצית טענות הצדדים בערעור 16. המערער מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורו נסב על כל קביעותיו של בית משפט קמא, בשאלת האחריות, הקשר הסיבתי, האשם התורם וגובה הנזק שחושב בפסק הדין. 17. באשר להכרעת בית משפט קמא בסוגיית האחריות, טוען המערער, כי בית משפט קמא בהכרעתו התבסס בעיקר על עובדות שלא הובנו על ידו כהלכה, לרבות לעניין סוגיית תיק מח"ש, וכן התעלם מראיות אובייקטיביות, ובייחוד גרסתו המפורטת של המערער בפני מח"ש, תיעוד רפואי וצילומים, שאינם מתיישבים עם הסברם של המשיבים, לפיהם לא השתמשו בכוח בלתי סביר כלפי המערער. המערער הוסיף וציין, כי בית משפט קמא לא פירש נכון את ההסדר הדיוני שהוסכם בין הצדדים. לעמדתו, בית משפט קמא לא נתן משקל לעובדה, שהונח בפניו תצהירו של המערער, שהוגש למח"ש, וכן תצהיר האב, והעדיף את גרסת המשיבים, חרף העובדה, שאביו של המערער לא נחקר והמשיבים לא הגישו תצהירים, וחרף העובדה, שהתגלו סתירות בעדויות המשיבים בפני מח"ש. 18. המשיבים מנגד טוענים, כי דין הערעור להידחות. 19. לטעמם, קביעות בית המשפט בתחום האחריות, הנכות והנזק בדין יסודן ולא נפל כל פגם בהסדר הדיוני שהושג, מה גם שהושג בהסכמת המערער. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי נותרו נאמנים לגרסתם הברורה, שעלתה מהראיות, וכפרו כל העת בגרסתו העובדתית של המערער. בנוסף, נטען על ידי המשיבים, כי לא הוצגו על ידי המערער, בניגוד לנטען על ידו, ממצאים קליניים, המעידים על תקיפתו. 20. הדיון בערעור המערער נקבע ליום 10/06/14. לאחר שב"כ המשיבים לא התייצב לדיון, נתברר, כי ב"כ המשיבים לא התייצב לדיון בשל השתלמות פרקליטים, בלא שהוגשה בקשת דחייה על ידי המשיבים. ב"כ המערער ציין, כי ב"כ המשיבים הבהיר, כי הינו מבקש שבית המשפט ייתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק בית המשפט. לנוכח הסכמתו של ב"כ המערער ולאור הודעת ב"כ המשיבים, אפשרנו גם לב"כ המערער להשלים את טיעוניו בעל פה. דיון 21. ערעורו של המערער מתמקד, בראש ובראשונה, בקביעה העובדתית, הנוגעת להשתלשלות האירועים שהתרחשו ביום 01/03/00, בכל הנוגע למעצרו של המערער ולנסיבות חקירתו בתחנת המשטרה. 22. ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות מובהקות ואינה מעמידה עצמה בנעליה של הערכאה הדיונית בבחינת הראיות והעדויות ובכל הנוגע למהימנותם של עדים, לאחר שהערכאה הדיונית שמעה את העדויות והייתה לה האפשרות להתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניה, אלא אם אלו נסיבות חריגות, המצדיקות התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (29/03/11)). בנסיבות ענייננו, הושג, כידוע, הסכם דיוני בין הצדדים, אשר נבע מאי יכולתו של המערער, עקב מצבו הרפואי, לחתום על תצהיר עדות ראשית ולהיחקר עליו, ואשר במסגרתו הוסכם, כי המערער והמשיבים לא יגישו תצהירי עדות ראשית, אביו של המערער לא ייחקר על תצהירו ופסק הדין יינתן על סמך החומר המצוי בפני בית המשפט. בנסיבות אלה, אכן לא היה לבית משפט קמא היתרון, המסור ככלל לערכאה הדיונית, המתרשמת אישית מן העדויות, יתרון, אשר ככלל אינו מנת חלקה של הערכאה הערעורית. 23. כלל ידוע במשפט האזרחי הוא, כי על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכיביה העובדתיים, על פי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. חובת ההוכחה מורכבת, כידוע, משני יסודות: נטל השכנוע וחובת הבאת הראיה, כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, קרי, מאזן ההסתברויות. תובע יצליח בתביעתו לאחר שבית משפט יבחן את מכלול הראיות שהובאו בפניו, את משקלן ומהימנותן, ולאחר שיגיע למסקנה, כי גרסת התובע סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה של הצד שכנגד. ראו ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864 (1989)). בנסיבות המקרה דנן, מייחס המערער למשיבים ביצוע מעשים בעלי גוון פלילי. הגם שהנטל הוא של מאזן ההסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה בעלת גוון פלילי או מעין פלילי הינו גבוה יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות. ראו ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18/04/12); ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (11/04/13)). 24. לאחר ששבתי ועיינתי במכלול הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, בפסק דינו המפורט של בית משפט קמא וכן בטיעוני המערער, סבורני, כי צדק בית משפט קמא, עת שסבר, שהמערער לא עמד בנטל הראייתי הדרוש להוכחת תביעתו ואין, אפוא, מנוס מלהורות על דחיית הערעור. 25. גרסת המערער, לפיה נקלע כאיש תמים, שלא בטובתו, לאירוע, לאחר שעלה על רכב חולף כ"טרמפיסט", לא הכיר את נוסעי הרכב ושהה ברכב בעת מרדף משטרתי כ"טרמפיסט" המום, אינה סבירה, לאחר שנתברר שהמדובר ברכב גנוב ואשר נמצאו בו כלי פריצה ורכוש החשוד כגנוב. גרסתו של המערער, לפיה 4 אנשים, הנוסעים ברכב גנוב, אשר נמצאים בו כלי פריצה וכן רכוש החשוד כגנוב, יחליטו לעצור ולקחת ברכב הגנוב טרמפיסט זר, אינה מתיישבת עם ההיגיון. מסקנה זו אף מתחזקת, עת שהמערער, אשר עלה לכאורה כטרמפיסט על הרכב, לא התיישב ליד הדלת, כמי שנכנס אחרון לרכב, אלא נצפה כשהוא יושב בין שני הנוסעים מאחור. תרחיש כזה הינו אמנם אפשרי, אולם, הוא נוגד את ניסיון החיים וההיגיון ואכן, המערער לא הציע הסבר המניח את הדעת והמיישב את התהיות הבלתי נמנעות העולות מגרסתו. 26. גם המשך התנהגותו של המערער, לאחר שהתברר לו כי הוא נמצא ברכב המצוי במנוסה מניידת משטרה, אינה תואמת התנהגות של אדם, אשר נקלע בתום לב לסיטואציה מעין זו. המערער, במקום לאפשר לשוטרים לבדוק את מעורבותו בפרשה, נס מהמקום כאשר הרכב עצר, ברח מהשוטרים אשר קראו לו לעצור ואלה נדרשו לנהל אחריו מרדף ממושך. זאת ועוד, כשהמערער נלכד לבסוף, הייתה ברשותו סכין. התנהגות מעין זו לא ניתן לייחס לנוסע תמים, שנקלע לזירה לא לו, והיא אינה מתיישבת עם עובדות המקרה, עם עברו הפלילי של המערער, אשר הוצג בפני בית משפט קמא, וכאמור, למערער, למרות גילו הצעיר בעת קרות האירועים, עבר פלילי עשיר, הכולל עבירות רכוש, סמים ואלימות. 27. אוסיף ואציין, כי לנוכח הגרסה שמסר המערער בהודעתו במח"ש ביום 16/03/00, לפיה טרם עלה על הטרמפ בילה בחוף הים (חוף דדו) בחיפה עם חברתו אולגה, ניתן היה להניח, כי המערער היה מזמן לעדות את חברתו, על מנת שלכל הפחות, תאשר את גרסתו בדבר האירועים שקדמו לנסיעתו ברכב. ואולם, המערער, מטעמיו הוא, נמנע מלהגיש תצהיר עדות ראשית מטעם העדה ואף בהימנעות זו יש לפגוע באמון שניתן ליתן לגרסתו. ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651 (1991)). 28. עיון בתיעוד הרפואי מחדר המיון בבית חולים בני ציון ובבית חולים רמב"ם, שהוצג על ידי המערער, אינו מבסס דווקא את גרסתו, לפיה נפגע מאלימות בלתי מידתית ובלתי מוצדקת של שוטרים, כפי שתואר על ידו. התיעוד הרפואי מתיישב עם גרסת המשיבים, לפיה נחבל המערער במהלך בריחתו, עת שביקש לדלג מעל לגדר ונפל במהלך מנוסתו, ותומך בגרסה הגיונית וסבירה זו, שהעלו המשיבים עוד מראשית הליכי החקירה שנוהלו על ידי מח"ש. 29. הודעתו של השוטר, אשר נגבתה במח"ש ביום 13/07/00, עליה נסמך המערער בערעורו ואשר במסגרתה תועד, כי השוטר ראה במו עיניו כי המערער חבול, זקוק לטיפול רפואי ויש חול על בגדיו, אין בה כדי לשכנע, כי המערער הותקף על ידי שוטרים בעת מעצרו בתחנת המשטרה, אלא להיפך, יש בהודעה זו לתמוך בגרסת המשיבים, לפיה פציעתו של המערער נגרמה, רובה ככולה, כתוצאה מנפילתו של המערער תוך כדי מנוסתו. 30. דברים אלה נכונים אף ביחס לתיעוד שנערך על ידי כב' השופטת י. אבירם בפרוטוקול הדיון בבקשת המעצר של המערער ביום 02/03/00. מעבר לעובדה, שיש בפרוטוקול הדיון אזכור לטענות המערער, בדבר הכאתו, אין באלה כדי להוות תמיכה חיצונית לגרסת המערער ואין באמירות אלה כדי לשכנע כי פציעתו של המערער נגרמה כתוצאה מתקיפה אלימה ובלתי מידתית של המשיבים, כפי שטען המערער בהודעותיו. 31. אוסיף ואציין, כי המערער שב וטען בערעורו ובעיקרי הטיעון, כי לא הובאה ראייה לתמיכה בטענות המשיב 1, לפיהן הותקף המשיב 1 על ידי המערער בסכין ואף נפצע טרם עלה בידי המשיבים לאזוק את המערער. סבורני, כי לא ניתן לקבל טענה זו של המערער, שכן בתעודת חדר מיון בית חולים רמב"ם מיום 01/03/00 תועד, כי המשיב 1 סובל מפצע דקירה קטן באזור הזיגומה שבקרבת העין ואף חוקרת מח"ש, אשר חקרה את המשיב 1 ביום 17/05/00, למעלה מחודשיים וחצי לאחר האירוע, תיעדה קיומו של סימן אדום על לחיו של המשיב 1. 32. עוד ובנוסף אציין, כי הסתירות, אותן מבקש המערער ללמוד מחקירתם של המשיבים בפני מח"ש, אינן סתירות של ממש, אינן נוגעות בסוגיות מהותיות ואין בהן כדי לבסס את גרסת המערער ו/או לפגוע במהימנות שניתן לייחס לגרסתם של המשיבים, בדבר נסיבות פציעתו של המערער. 33. מן המקובץ עולה, אפוא, כי בחינת הראיות שהוגשו על ידי המערער מלמדת, כי לא עלה בידי המערער להוכיח את גרסתו ואת הטענות העובדתיות הנטענות על ידו, לגבי נסיבות פציעתו, ברמת ההוכחה הדרושה. זאת ועוד, גרסתם של המשיבים, ביחס למכלול הנסיבות, לפיה נחבל המערער כתוצאה מנפילה במנוסתו וכתוצאה מהקושי להשתלט על המערער בעת התנגדותו למעצר, תוך הפעלת כוח סביר, הינה גרסה הגיונית, המסתברת יותר עם הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא ועם ניסיון החיים. מן הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא אכן עולה גרסה, שהופעלה כנגד המערער מידה מסוימת של כוח, על מנת לבצע את מעצרו של המערער. עם זאת, מסתברת יותר גרסתם של המשיבים, לפיה הפגיעה המהותית יותר שנגרמה למערער נובעת מנפילתו של המערער, אשר תוך כדי מנוסתו מהמשיב 1 דילג מעל גדר גבוהה, נפל וספג חבלות קשות, בעיקר בפניו. החבלות בהן נחבל המערער הינן, אפוא, פועל יוצא מהתנהגותו של המערער והתנגדותו למעצר ואינן נובעות מהאירועים הנזכרים בכתב תביעתו של המערער, לפיהם הוכה המערער והותקף על ידי המשיבים ללא כל סיבה מוצדקת./ 34. לאור כל האמור, סבורני, כי אכן בדין דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער, בהיעדר הוכחת היסודות העובדתיים של גרסתו. לנוכח האמור, משלא היה, לעמדתי, מנוס מלהורות על דחיית תביעתו של המערער במישור האחריות, מתייתר אף הצורך לדון ביתר טענות המערער, בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי, האשם התורם וחישוב נזקיו של המערער. סוף דבר 35. לאור כל האמור, אציע, אפוא, לחבריי להורות על דחיית ערעורו של המערער. לנוכח מכלול הנסיבות ולאור גם העובדה, שהמשיבים לא התייצבו לדיון, חרף זימונם כדין, ואף לא הגישו בקשה לדחיית מועד הדיון, אמליץ לחבריי שלא לפסוק הוצאות בהליך הערעור. ב. טאובר, שופטת השופט רון סוקול ר. סוקול, שופט[אב"ד] אני מסכים. השופט סארי ג'יוסי אני מסכים. ס. ג'יוסי, שופט אשר על כן הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינה של השופטת בטינה טאובר. אין צו להוצאות. משטרהמשפט פליליאלימותפיצוייםתקיפה