ארנונה: נטען כי שהעירייה לא צירפה אסמכתא בדבר משלוח דרישת התשלום

ארנונה: נטען כי שהעירייה לא צירפה אסמכתא בדבר משלוח דרישת התשלום וההתראה בטרם הליכי אכיפה, ואף לא צירפה תצהיר לתגובתה. כיוון שכך, טענה המערערת, אין תמיכה לטענתה העובדתית של העירייה, כי אלה אכן נשלחו למערערת, ובמצב זה היה על בית משפט קמא, לכל הפחות, לקיים דיון בטענות המערערת. המערערת הוסיפה, כי היא זכאית להעלות טענותיה בדבר זכאותה לפטור מארנונה בגין התקופה שבה שופץ הנכס לא רק במסגרת השגה, אלא גם בפני הערכאות השיפוטיות הרגילות, והפנתה בעניין זה לע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481 (1997), וכן לע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002) (להלן - עניין ט.ט. טכנולוגיה). בנוסף טענה המערערת, כי על בית משפט קמא היה לנמק את פסק דינו. בסיכומי תשובתה טענה העירייה, כי אם רצתה המערערת להגיש בקשה לפטור מחיוב בארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, היה עליה להגיש בקשה במועד המתאים, ולא להמתין עד להליכי גביית הארנונה. נטען, כי דרישות תשלום והתראות בטרם נקיטת הליכים נשלחו הן לכתובת הנכס והן לכתובת מגוריו של מנהל המערערת. לגישת העירייה, ממילא דרישות תשלום אינן מהוות תנאי או מכשול להגשת תביעה אזרחית לגביית חוב ארנונה, שכן חזקה על תאגיד שהוא בעלים של נכס, כי הוא יודע שעליו לשלם ארנונה בגינו, אלא אם ביקש וקיבל פטור מתאים. זאת בפרט כאשר תלויה ועומדת נגד המערערת תביעה נוספת, בגין תקופת חיוב מוקדמת. בנוסף טענה העירייה, כי המערערת מיצתה הליכים באפיק המינהלי, שכן פנתה בהשגה למנהל הארנונה ביום 19.10.12, מנהל הארנונה דחה את טענותיה בתשובה מיום 19.11.12, ועל החלטה זו לא הוגש ערר. לטענת העירייה, אין ליתן למערערת לעקוף את המסלול המינהלי הקבוע בחוק הערר, באמצעות דיון חוזר בטענותיה במסגרת זו. דיון עיון בנספחי הודעת הערעור, כמו גם בסיכומי העירייה מעלה, כי המערערת לא פרשה תמונה עובדתית מלאה בפני בית המשפט. כך, כאחד מנספחי הודעת הערעור צורף העתק השגה שהוגשה למנהל הארנונה. ההשגה נושאת תאריך 31.7.12, ימים ספורים אחרי הגשת התנגדות המערערת לבקשת הביצוע והעברת התיק מלשכת ההוצאה לפועל לבית משפט קמא (אם כי מסיכומי העירייה עולה, כי בפועל הוגשה ההשגה רק ביום 19.10.12). בהשגה מפורטות טענות המערערת בדבר השכרת הנכס ממועד התחלת החיוב ועד יום 15.1.09 לחברת אירי גלובל סולושנס בע"מ, וכן נטען כי בפועל זו פינתה את הנכס רק ביום 30.6.09. בנוסף, הועלו בהשגה טענות בדבר שיפוץ הנכס בתקופה שמיום 30.6.09 ועד לתום תקופת החיוב, ונטען כי בגין תקופה זו לא היה הנכס בשימוש, ולכן יש לפטור את המערערת מתשלום ארנונה בגין תקופה של ששה חודשים, ולהפחית סכום זה מגובה חוב הארנונה. בתשובת מנהל הארנונה מיום 19.11.12 (שצורפה כנספח ב' לסיכומי העירייה) נאמר, כי בהתאם להוראת סעיף 330 לפקודת העיריות, לא ניתן להעלות טענות בדבר היותו של נכס לא ראוי לחיוב ביחס לעבר. בהתאם, נדחתה הטענה בדבר פטור מחיוב בארנונה בגין נכס ריק, כיוון שלא הוגשה במועד. גם הטענה בדבר אי החזקת המערערת בנכס במהלך חלק מתקופת החיוב נדחתה, בנימוק שלא ניתן לבצע שינוי מחזיקים רטרואקטיבית. בסיומה של התשובה נאמר: "על החלטה זו ניתן להגיש ערר לועדת הערר לארנונה בתוך 30 יום מיום קבלתה". מסיכומי העירייה עולה, כי המערערת לא הגישה ערר על החלטת מנהל הארנונה בהשגה. סעיף 3 לחוק הערר קובע, כי מי שחוייב בארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד הטענות המפורטות באותו סעיף. סעיף 3(ג) מוסיף, כי מי שלא השיג במועד הקבוע על יסוד טענה כי אינו מחזיק בנכס, רשאי להעלות טענה זו בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט. כן קובע חוק הערר, כי ערר על החלטת מנהל הארנונה יוגש לועדת הערר (סעיף 6(א)), וכי על החלטת ועדת ערר קיימת זכות ערעור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6(ב)). אף שפסיקת בית המשפט העליון הכירה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון גם בעניינים אשר באו בפניו, חרף מסלול ההשגה הקבוע בחוק, מדובר במקרים חריגים. ברע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד4) 481, 492 (2000) נאמר, כי "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה". לכן ככלל, יזדקק בית המשפט להכרעה במחלוקת במצב שבו נושא נתון להליך של השגה וערר, רק כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות עקרונית ציבורית מיוחדת. איני סבורה כי זהו המקרה שבפניי. טענותיה של המערערת דנן הן טענות עובדתיות, הנוגעות לטיב השימוש שנעשה בנכס ולזהות המחזיקה בו (במהלך פרק זמן קצר מתוך תקופת החיוב הכוללת). טענות מסוג זה אינן בעלות הבט עקרוני או ציבורי, המצדיק דיון בהן בערכאות השיפוטיות האזרחיות. זאת, בפרט כאשר טענותיה של המערערת נדונו לגופן על-ידי הגורם המינהלי המקצועי. אף לגוף הדברים, אינני סבורה כי ניתן לקבל את טענת המערערת בדבר פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. פטור שניתן לנישום בהתאם לסעיף 330 חל על חיובים המתהווים לאחר מועד מסירת ההודעה, ואין בו כדי לפטור את הנישום מחיובים שנתהוו לפני מועד המסירה (ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי (פורסם במאגרים, 21.8.12)). משלא נתנה המערערת הודעה על כך שהנכס מצוי בשיפוצים נרחבים, באופן שנטען כי לא ניתן לשבת בו, אין היא זכאית לקבלת פטור מתשלום ארנונה בגינו לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. ביחס לטענת "איני מחזיק" - בעניין ט.ט. טכנולוגיה נקבע, כי לבד מנושאים עקרוניים ובעלי חשיבות ציבורית, שבהם יתיר, כאמור, בית המשפט להעלות בפניו טענות לפי סעיף 3 לחוק הערר, יובאו בחשבון גם מידת מודעותו של האזרח להליכי השגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לו מחסימת דרכו לבית המשפט. בענייננו, הייתה המערערת מודעת להליך ההשגה המינהלי, ואף נקטה בו. אף לגופם של דברים, לא ניתן לשעות לטענתה, כי אין היא חייבת בתשלום ארנונה בגין חלק התקופה שבו לא החזיקה בנכס. סעיף 325 לפקודת העיריות מטיל על הבעלים או על המחזיק למסור הודעה לעירייה בדבר חילופי החזקה ובעלות, ומשניתנה הודעה זו "לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". בהתאם, משלא מסרה המערערת הודעה בדבר חילופי ההחזקה בנכס, חבה גם היא - במישור יחסיה עם העירייה - בתשלום הארנונה בגינו. לפיכך, אין בחסימת דרכה של המערערת להעלות טענותיה בעניין זה בפני בית המשפט משום עיוות דין כלפיה. אשר לטענת המערערת כי לא קיבלה לידיה את הודעות החיוב בגין הארנונה - חרף הנטען בהודעת הערעור, טענה זו לא הופיעה בהתנגדות (אלא רק בהתייחסות המערערת לעמדת העירייה), והיא אף לא נתמכה בתצהיר מטעם המערערת. הטענה כי המערערת לא קיבלה את הודעות החיוב גם לא נזכרה בהשגה שהוגשה מטעמה למנהל הארנונה, וממילא מנהל הארנונה לא דחה את ההשגה מפאת איחור בהגשתה, אלא דן בטענות המערערת לגופן. בנסיבות אלה, לא הונחה תשתית עובדתית לכאורית לטענת המערערת, כי לא קיבלה לידיה את הודעות החיוב ואת ההתראה, אשר היה בה כדי לחייב הגשת תצהיר נגדי מטעם העירייה בעניין זה. נדרשתי גם לטענתה של המערעת בכל הנוגע להיעדר הנמקה, והגעתי למסקנה כי גם טענה זו אינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. בית משפט קמא עיין בטיעוני הצדדים והכריע ביניהם על יסוד נימוקי העירייה. אכן, פסק דינו של בית משפט קמא נומק על דרך הפניה כוללת לנימוקי העירייה, ונראה כי טוב היה עושה בית משפט קמא אילו פרט יותר. עם זאת, אין בדברים כדי לשנות מן המסקנה המשפטית המתחייבת בנסיבות המקרה, ובמצב זה אין מדובר בליקוי המחייב התערבות בפסק דינו של בית משפט קמא (ראו, למשל: רע"א 3196/13 איוב נ' איוב (פורסם במאגרים, 8.7.13) בפסקה 10; רע"א 690/13 שליבו נ' עזבון המנוח שחל ז"ל (פורסם במאגרים, 12.3.13) בפסקה 6). על יסוד כל האמור, דין הערעור להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ₪, אשר יועברו למשיבה מתוך כספי הערבון. יתרת הערבון תושב לידי מפקידו. משלוחעירייהארנונה