נטען כי נשלחה הודעת קיזוז כנגד יתרת החוב נוכח קיומו של חוב הארנונה היא שבה והפנתה לפסק הדין שניתן במסגרת העתירה המינהלית. לטענתה, פסק הדין התייחס לחובות ארנונה של התובעת ביחס לשטח הקרוי הר הקפיצה וקבעה כי עליה לשלם ארנונה בעניין שטח זה. לטענתה, קביעה זו לא הועברה לדיון בפני ועדת ערר כפי שהועברו עניינים אחרים שנדונו בתביעה ועל כן הפכה חלוטה. כן הפנתה למכתב הקיזוז שנשלח לאחר שניתן פסק הדין הנ"ל. עוד טענה כי אמנם הוגש ערעור על פסק הדין שניתן בעתירה הנ"ל, אך לא נתבקש עיכוב ביצוע ולכן יש לראות את הודעת הקיזוז כהודעה שניתנה בגין חוב חלוט. עוד טענה כי מרכיב הריבית שהוסף בתביעה לסכום התשלומים, לוקה בחישוב לקוי ולא ברור כיצד חושב וגם מטעם זה ראוי לתת רשות להתגונן. יתר על כן טענה, כי זכות הקיזוז עומדת לנתבעת גם מכוח חוזר המנכ"ל הנ"ל אשר קבע כי רשות מקומית מוסמכת לקזז חובות ספקים ונותני שירותים בהתקיים שני תנאים והם זיהוי הספק על פי מספר זיהוי וכן ביצוע רישום מתאים בהנהלת החשבונות על פי כללי החשבונאות החלים. עוד טענה כי מקור סמכות נוסף לקיזוז הינה הוראת סעיף 53 לחוק החוזים כפי שפורשה כסעיף כללי המאפשר קיזוז חובות ארנונה כנגד חוב שחייבת הרשות לאותם חייבי ארנונה. בעניין זה הפנתה גם לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ברע"א 40073/07/13 בעניין עזאם נגד עיריית קרית אתא. כמו כן טענה לשיהוי מצד התובעת בהגשת התביעה מן המועד בו חדלו התשלומים ועד ליום הגשתה. בתשובה לטענות אלה, טען ב"כ התובעת כי מכתב הקיזוז שנשלח איננו עומד בדרישות הצורה של מכתב קיזוז, שכן, לא נקב בסכום מדויק שאותו מבקשים לקזז. כמו כן טען כי הכתובת אליו נשלח המכתב, איננה כתובת של התובעת אלא של משרד עורכי דין שייצג אותה בתובענה אחרת ומעולם לא נתקבל אצל התובעת. אשר לחובות הארנונה טען כי אין מדובר בחובות חלוטים אלא בחובות שנויים במחלוקת לגביהם מתנהלים הליכים משפטיים ובעניין זה הפנה להוראת סעיף 2 (א) להכרזת המיסים גבייה (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות, הוראת שעה) תש"ס - 2000, לפיה אין להמציא דרישת תשלום טרם חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי העניין, כל עוד לא הוחלט סופית באותם הליכים. לטענתו, משאין מדובר בחובות חלוטים, לא עומדת זכות הקיזוז. אשר לטענה כי יש להכיל את זכות הקיזוז מכוח סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), טען כי סעיף זה מדבר בחיוב שהגיע המועד לקיומו והמועד התשלום חובות הארנונה, נוכח האמור לעיל, טרם הגיע לקיומו. כמו כן טען כי הפסיקה אשר עסקה בעניין טענות של קיזוז חובות ארנונה על ידי העירייה מתוך חוב לספקים, קבעה שקיזוז מסוג זה לא ניתן לביצוע ובעניין זה הפנה לבש"א 524/99 (מחוזי נצרת) בעניין מדינת ישראל נגד מועצה אזורית גליל תחתון. כמו כן טען כי במסגרת הבקשה לא פורט כדבעי סכום חוב הארנונה לקיזוז הנטען, ולפי ההלכות העוסקות בבקשת רשות להתגונן, חלה חובה לפרט כדבעי חוב זה ואסמכתאות לקיומו. בנסיבות אלה לא ניתן לדעת מהו גובה הסכום לקיזוז ואם אכן עולה הוא על סכום החוב לתובעת. כמו כן טען כי ככל שמדובר בחוב ארנונה חלוט ובר גבייה, ממילא עומדת הייתה לנתבעת הזכות לפעול לגבייתו בהליכי גבייה מינהליים והראיה שלא עשתה כן ולא הטילה עיקול עצמי, על כן יש להסיק כי אין מדובר בחוב חלוט. כן טען כי חוזר המנכ"ל הנ"ל לא חל על המקרה דנן. דיון והכרעה לאחר שקילת טיעוני הצדדים מכאן ומכאן, סבורני כי דין הבקשה להידחות ודין התביעה להתקבל. ראשית לטענת השיהוי בהגשת התובענה. לא מצאתי כי שיהוי זה פגע בנתבעת באופן כלשהו ואין די בהשתהות כדי לייסד עילת דחייה של התביעה בגין שיהוי משפטי. ההשתהות דווקא הטבה עם הנתבעת שכן, הסכום השנוי במחלוקת נותר ברשותה ובקופתה. מכאן למחלוקת בשאלה משלוח הודעת הקיזוז ותוכנה. אינני מוצא מקום ליתן משקל בעניין זה לטענות התובעת שכן, גם אם לא הועברה לתובעת הודעת הקיזוז שנשלחה, על ידי עורך הדין שייצג אותה בעניין אחר אל מול הנתבעת (ככל הנראה בתובענה שנדונה בפני כב' הש' מוניץ והוזכרה לעיל), הודעת קיזוז נטענה במסגרת הגשת בקשת הרשות להתגונן ואין לדחות את הבקשה אך ורק בשל עניין זה. אני דוחה גם את הטענה לגופה של הודעת הקיזוז, שכן, הסכום לקיזוז נטען באופן מפורש בהודעת הקיזוז כסכום של כ- 2,500,000 ₪, שהינו "חוב העירייה כלפיכם". מכאן לטענה העיקרית והיא האם עומדת בנסיבות המקרה דנן זכות קיזוז, אם לאו. סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "53. (א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנה; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עיסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". סעיף 61 (ב) לחוק הנ"ל קובע: "61. (א) ... (ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". לאור ההוראות הנ"ל, ניתן לומר כי ככל שמדובר בצדדים שאחד מהם חב לשני חוב כתוצאה מעסקה, הרי שהשני רשאי לקזז מהחוב הנ"ל בגין העסקה, חובות שחב לו הצד הראשון, גם אם אינם נובעים מן העסקה, ובלבד שמדובר "בחיובים קצובים" "והגיע המועד לקיומם ". הוראה זו יכולה אם כן לשמש כמקור בזכות קיזוז לנתבעת, ככל שחיובי התובעת כלפיה בגין חובות הארנונה הם חיובים קצובים וחלוטים. אין חולק כי הנתבעת שלחה לתובעת דרישה לתשלום ארנונה על פי שומת ארנונה מתוקנת וזאת ביום 31/07/12 ביחס לשנים 2005-2012 בסך כולל של 68,342,596 ₪. לשומה זו קדמה שומה ראשונה לשנים 2005-2011 עליה הוגשה השגה על ידי התובעת ובעקבות השגה זו והבהרה כי נפלה בשומה הראשונה טעות טכנית, הוציאה הנתבעת ושלחה את השומה המתוקנת הנ"ל. כנגד השומה המתוקנת, הגישה התובעת עתירה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת בתיק עת"מ 1920/02/12 וטענה באופן מפורט לגבי כל אחת מן החלקות לגביהן הוגשה דרישת תשלום הארנונה. בין היתר טענה לגבי חלק מן הנכסים כי "איננה המחזיק". כמו כן טענה לפעולה רשלנית וחסרת סבירות של הנתבעת בגביית הארנונה, להתיישנות חלק מן החיוב ולחוסר סמכות לדרוש ריבית רטרואקטיבית. הנתבעת בתשובתה לאותה עתירה טענה כי מרבית טענות התובעת בעתירה דינן להתברר בפני ועדת ערר ואינן בסמכות בית המשפט המינהלי וכי לא מוצו ההליכים אצל הנתבעת טרם הגשת העתירה. כמו כן הכחישה את כל יתר טענות התובעת. בית המשפט המינהלי קבע כי הסמכות העניינית לדון בטענות מסוג "אינני המחזיק" או מי הוא בעל השליטה או זה שהפיק הנאה כלכלית מן החלקות, או האם יש לסווג את החלקות כ"רחוב" או כ"אדמת בניין" או כ"קרקע תפוסה", הדרושות בירור עובדתי, נתונה לועדת הערר. מבין שלל העניינים שנטענו על ידי התובעת באותה עתירה, קבע בימ"ש קמא כי הסמכות העניינית מסורה לבימ"ש המחוזי רק בעניינים שלהלן: א. הטענות לחיוב רטרואקטיבי בארנונה ולחיוב ריבית בגין תקופה רטרואקטיבית. בשני עניינים אלה קיבל בימ"ש קמא את העתירה וקבע שלא נתונה סמכות גביה לנתבעת. ב. התיישנות של חוב הארנונה לשנת 2005. בעניין זה נקבע כי החוב אכן התיישן. בכל יתר העניינים קבע בימ"ש שם, כי הסמכות לברר אותם תחילה לוועדת הערר ורק לאחר שזו תדון לפי סמכותה ותקבע את ממצאיה ניתן יהיה לפנות בעתירה לבימ"ש. בימ"ש אומנם דחה את טענת התובעת שם, כי יש לבטל את הודאת השומה המתוקנת שנשלחה לה, אך יחד עם זאת לא קבע ממצאים לגופו של עניין בטענותיה השונות כלפי גבה השומה, אלא כאמור העביר את הדיון בהן לוועדת הערר, משום שסבר כי מדובר במחלוקות עובדתיות שהסמכות לדון בהם נתונה לוועדת הערר. מקריאת פס"ד הנ"ל שניתן בעתירה, לא ניתן לומר כי בעקבותיו, הפכו חובות התובעת לנתבעת בגין ארנונה לחובות קצובים או חלוטים שכן חלק מטענות התובעת באותה עתירה לחיובים החורגים מן המותר בחוק נתקבלו, ויתר טענותיה לא הוכרעו לגופן אלא הועברו לדיון בפני וועדת הערר. אין חולק כי הדיון בפני וועדת הערר טרם הסתיים, ודאי שטרם חלף המועד להגשת עתירה כנגד החלטת ועדת הערר וסיום יתר ההליכים שניתן לנקוט על פי החוק. בנסיבות אלה, אין לקבל את הטענה של הנתבעת כי מדובר בחוב חלוט. מדובר בחוב שנוי במחלוקת שגם לפי סעיף 2 (א), להכרזת המיסים גבייה (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות, הוראת שעה) תש"ס- 2000, אינו נחשב לחוב חלוט בר גבייה, אלא לחוב שנוי במחלוקת. יתר על כן, ככל שניתן להתייחס לחוב ארנונה בלתי חלוט כמתואר לעיל כחוב קצוב, שומה על פי הפסיקה על המבקש רשות להתגונן, לפרט מהו הסכום הקצוב וכיצד חושב. המונח "סכום קצוב" הינו מונח המופיע בתקנה 202 (1), לתקנות סדר הדין האזרחי המגדירה מהן תביעות אותן ניתן להגיש בסדר דין מקוצר. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע: "השימוש במונח "סכום קצוב" מתאים למקרים, בהם חישוב הסכום הנוגע בדבר יהיה עניין אריתמתי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה.." (ראה ערעור אזרחי 366/89 בעניין פיין אלומיניום בע"מ נגד די מטל א.ג., חברה זרה. ההדגשה בקו אינה במקור). לטעמי ניתן לאמץ הגדרה זו גם לצורך פרשנות זכות הקיזוז בנובעת מקיומו של חוב בסכום קצוב. במקרה דנן, מדובר ראשית בשומה ולא בסכום הניתן לחישוב אריטמטי פשוט, של ארנונה, ושנית בכזו השנויה במחלוקת וטרם הוכרע בה ועל כן לא הגיע המועד לקיום החיוב לפיה. בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה ברע"א 40073/07/13 אליו היפנתה הנתבעת, אין כדי להועיל לה משום שגם שם נקבע כי זכות הקיזוז מותנית בקיומו של חוב חלוט. אין זה המקרה דנן. לא יהיה מיותר לציין כי גם הדרישה הפסיקתית למתן פירוט של הסכום הקצוב במסגרת תצהיר בקשת הרשות להתגונן, לא התקיימה במקרה דנן. אין בתצהיר שהוגש שום חישוב של חוב הארנונה המקוזז, אלא נקיבת סכום סופי בלבד. מכל הטעמים שפרטתי לעיל, יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן. לא מצאתי ממש גם בטענות נגד חישוב הריבית. משהבהיר ב"כ התובעת כי מדובר בריבית והצמדה כדין מיום הפיגור בתשלום ועד למועד הגשת פסק הדין, וממילא ייקבע בפסק הדין חיוב זה מיום הפיגור, הרי שאין בטענה כדי להוות בסיס למתן רשות להתגונן. ניתן בזאת על כן פס"ד לפיו נדחית בקשת הרשות להתגונן. משנדחתה בקשת הרשות להתגונן, מתקבלת התביעה הכספית ולפיה אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את יתרת החוב בסך של 2,500,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מן המועד בו חדלו התשלומים, 21.10.11, ועד לתשלום בפועל. כמו כן, בהתחשב במשכו הקצר של ההליך שנוהל בתיק זה ובסכום התביעה גם כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את האגרה ששולמה כשהיא צמודה להיום , ובנוסף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 75000 ₪. ארנונה (חובות)קיזוזחובארנונה